השנה הי"ג במערה

מה סוד המהפך? מה קרה בשנה הנוספת שבה שהו רשב"י ובנו במערה?

רבי שמעון ורבי אלעזר מתחבאים במערה מחמת המציק י"ב שנים ועוסקים בתורה בתנאים בלתי נתפסים. הם מתרוממים ומגיעים למצב גבוה כזה, שאין להם יכולת לתפוס ולהבין את המציאות האנושית. כל מקום שהם נותנים בו את עיניהם מייד נשרף. מנקודת מבטם אין הם יכולים לקבל את החיים הטבעיים והרגילים של בני אדם, ואת ההתעסקות שלנו בחיי שעה, במקום בחיי עולם.
הקב"ה אינו מסכים עימהם. להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם! כאן כבר יש נקודה שצריכה ביאור. מדוע צריך לשלוח את רבי שמעון ובנו לחזור למערה? האם לא די בכך שהם מבינים שהקב"ה אינו מרוצה מהנהגתם? האם צדיקים מופלגים אלו חשודים להמשיך לעשות מה שהקב"ה לא אוהב? ושאלה נוספת: אם י"ב שנים במערה הביאו למצב הזה, מה תועיל שנה נוספת שם? האם לא סביר שזמן נוסף במערה יחמיר את המצב?
כשיצאו רשב"י ובנו בפעם השנייה מן המערה, רבי אלעזר עדיין נשאר במציאותו הקודמת. עדיין הוא שורף במבטו את מראה עיניו. אבל רשב"י עבר כבר למקום אחר לגמרי. כל מה שרבי אלעזר היה מכה, היה רבי שמעון מרפא. רבי אלעזר עדיין מציג את הדין בחריפותו, ורשב"י מצא במערה רוח של ניחותא ושל רחמים. די לו לעולם אני ואתה, מנסה רשב"י לפייס את בנו, ולא מצליח. רבי אלעזר ענה אולי על טענת אביו באותן מילים עצמן, די לו לעולם אני ואתה! אנשים כמונו הם בעלי זכות קיום, וכל היתר דינם להישרף. כך נמשך העניין עד שראו זקן אחד רץ בערב שבת ובידו שתי חבילות הדסים לכבוד שבת, אחד כנגד 'שמור' ואחד כנגד 'זכור'. כאן הצליח רשב"י לפייס את רבי אלעזר: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל.
רשב"י, במבט החדש שרכש במערה, מבין שהעולם ראוי לקיום ויש לו ערך גם אם לא כולם ממלאים את תפקידם, ורוב העולם ככולו מחמיץ את העיקר. המעטים המיוחדים יכולים להמליץ טוב על העולם כולו. כמובן, זוהי עמדה של רחמים. המיוסדת על המקום שהקב"ה שומר לעצמו בניהול וקידום העולם אל התכלית. מכוח העמדה הזו גם מעשיהם החסרים והפגומים של ישראל מצטרפים לבניין השלם ומשתתפים בו, ויחידי הדור נמצאים כדי להיות איזשהו ציור של שלמות, שיפייס את מידת הדין.
ציור השלמות אינו מפייס את רבי אלעזר. לטעמו השלמות נתבעת מן האדם, ובלעדיה אין לו זכות קיום בעולם. רבי אלעזר רוצה לראות את העולם בשלמותו, כשרק אנשים כמוהו וכאביו קיימים בו.
רשב"י פועל כדי להדביק את בנו במידת הרחמים, והוא עשה זאת בדמותו של ההוא סבא. חשוב להבין: אותו סבא לא היה עוד צדיק נשגב כרשב"י ובנו. אם כך היה, לא הייתה בו תשובה לרבי אלעזר. הוא היה אומר: די לו לעולם אני, אתה והוא. הסבא היה בסך הכל יהודי 'רגיל', אם מותר לקרוא לזה כך. אבל דמותו הסבירה לרבי אלעזר מה מועילים הצדיקים הנדירים כדי לפייס את מידת הדין ולמצוא את המשמעות בעולם כולו. החיבה היתרה למצוות שיש לאותם יהודים פשוטים, מצרפת ומשייכת את הצדיקים הגבוהים לעם ישראל כולו, ועושה אותם שליחים ומוציאים לפועל את לבבו הטהור של העם כולו.
בי"ב השנים שהיו האב ובנו במערה, מתוך דבקותם בהשם ובתורתו, הם פגשו את הרצון העליון של ההנהגה האלוקית. הם חדרו אל התוכנית שמתוכננת עבור תיקון עולם, וקיבלו ציור לאן הקב"ה מוביל את העולם. התגלתה לתנאים הקדושים תוכנית אלוקית נפלאה של תיקון עולם במלכות ש-ק-י. דבקותם המופלאה בחיי עולם הביאה אותם להבין ולתפוס את עומק ועוצמת ההטבה האלוקית. מתוך התפיסה הזו יצאו לבחון את המציאות הטבעית של עולמנו. הבחינה הזו, באופן חד משמעי, הובילה למסקנה ברורה: העולם ובני האדם החיים בו אינם עומדים בתוכנית האלוקית הגדולה. השוואה של המציאות למקורה מוציאה תשובה אחת נחרצת: לא מתאים למקור! מתוך העמדה הזו מגיעה ההכרעה של רשב"י ובנו. אין זכות קיום למציאות הזו!
את המסקנה הזו אין לבטל בשום טענה. אין לטשטש את היסוד הגדול הזה. השלמות היא אמת טהורה, וכל החמצה וסטייה ממנה הן עיוות והתרחקות מן האמת. זו הסיבה שרשב"י ורבי אלעזר אינם סוטים מעמדתם, וגם לא אומרים להם לשנות את עמדתם. האמת, ככל שהיא חריפה, אסור לבטלה. ביטולה של עמדתם הוא אמירה שהרע הוא טוב כמו שהוא. חלילה.
כמובן, אין גם אפשרות לקיים את התפיסה הזו. השיעור שרשב"י למד במערה לא היה מושלם. הוא נשלח לשוב למערה כדי להבין טוב יותר את המחשבה העליונה. הטוב המתוכנן משמיים איננו מיוסד על ההצלחה שלנו ועל העמידה במידת הדין, אלא הוא מבוסס על מידת הרחמים האלוקיים, ועל רצון השם. כשחזר רשב"י למערה הוא לא למד שיעור חדש. הוא העמיק יותר בשיעור הראשון. הטוב האלוקי המוכן עבור העולם איננו מצפה להצלחה האנושית שתתגבר על הרע ותשתלט עליו לחלוטין, אלא די במאמץ ובהשתדלות האנושית, כשמידת הרחמים האלוקית היא שמובילה את הדברים לתיקון שלם. המציאות החסרה של האדם איננה מסוגלת למלא את תפקידה בשלמות, ומידת הרחמים לוקחת את מעשינו הפגומים, ובונה מהם בניין שלם של חיי עולם.
אם עסקו רשב"י ובנו בתכלית הבריאה ובמגמה של חיי עולם, עליהם לחזור גם לוויכוח שהתנהל בין הקב"ה למלאכים בשעת בריאת האדם. כבר אז אמרו מלאכי אמת ושלום להשם: אל ייברא, שהוא מלא שקרים ומלא מריבות. ובכל זאת בחר הבורא לברוא אותו והכריע: אמת מארץ תצמח. אני חפץ באמת הצומחת מתוך הארץ. המציאות האנושית המסובכת איננה תאונת דרכים, והיא מתאימה לתוכנית כפי שהוא יתברך חפץ בה, תוכנית של רחמים וחמלה, ותוכנית שרצונו של הקב"ה הוא שפועל בה.
ל"ג בעומר מביא את דמותו של רשב"י בשתי התפיסות שלו. האחת, הקב"ה ברא את העולם בשביל שהאור האלוקי יחול בו. האדם מחויב להתאים את מעשיו אל הטוב השלם, כפי שהתורה מציגה. זוהי מידת הדין השלמה, שאע"פ שאין העולם מתקיים עימה, היא היסוד והתשתית, וממנה מגיע תיקון מעשי היחיד ומעשי העם. אין אפשרות לחיות על פי תפיסה זו, אבל אסור גם לבטל אותה, והיא עומדת בתשתית תפיסתנו.
והשנייה, שרשב"י למד במערה בפעם השנייה. הקב"ה הוא שמנהל את העניינים, וברחמיו הוא לוקח את המעשים הקטועים של האדם ומייסד עליהם את התיקון השלם. התפיסה הזו נותנת לנו תקווה שגם במציאות הסבוכה שבה אנו נתונים, יבואו רחמיו של הקב"ה, וילקטו את נקודות הטוב במעשיהם של יהודים, גם אם הם נעשים לפעמים בלי מודעות אמונית. יצרפו אותם לאותם יחידי הדור העוסקים בחיי עולם, וכך יובילו את כולנו לגאולה ולחיי עולם.