לכבוד הבחור היקר והחביב מאוד
עוסק בתורה ומקיים מצוות בהתבוננות
אשר לא ידעתי שמו.
שמחתי לקרוא את שאלתך. אתה לא מקיים את המצוות 'כמצוות אנשים מלומדה', אלא עם התבוננות והעמקה. שָאלתָּ שְאֵלת חכם שהיא כחצי תשובה, ואשתדל להרחיב את העניין. אמנם אתה שלחת את המכתב בשנה שעברה, אך מתוך הדברים תבין מדוע התעכבה תשובתי עד עתה.
שאלת כך: הרי ב'ספר החינוך' (מצווה ש"ו) מסביר את מצוות ספירת העומר במשל נפלא. משל לעבד שנשלח לעבוד במדבר, מקום חם ויבש בלי צל ובלי מים. הוא משווע למעט מנוחה, למקום קצת קריר ומוצל. בדמיונו הוא חולם על נאות מדבר עם מים זכים, עצים רחבי צמרת ופירות עסיסיים. והנה רואה הוא אבן, שכתוב עליה '50'. אומר לו אדונו 'זה סימן שבעוד חמישים ק"מ יש נווה מדבר'. הוא גם מבשר לו ששם יקבל שטר שחרור ויצא מעבדותו לחירות עולם. העבד מתרגש ומתחיל להתקדם בהתלהבות. במחשבתו הוא סופר את המרחק שיש לו לעבור עד שיגיע לאותו מקום נכסף.
"כך גם עם ישראל. לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, כמו שכתוב 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה ל"ג, כ"ה), וכמו שאמרו חז"ל (ב"ר א', ו') על הפסוק 'בראשית ברא אלוקים' – בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה. וכמו שאמר ה' למשה (שמות ג', י"ב): 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה' – כלומר, שתקבלו את התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים.
"והיא תכלית הטובה שלהם בעולם הזה ולעולם הבא, ועניין גדול הוא להם, יותר מהיציאה מחירות לעבדות. ומפני כן, כי התורה היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה – נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשותינו את החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף לליבנו כעבד ישאף צל וימנה תמיד, מתי יבוא העת הנכסף אליו, שיצֵא לחירות. כי המניין מראה שכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
אותו עבד מתחיל לספור: 'יש לי עוד חמישים ק"מ'. ככל שהוא מתקדם, הוא מציין לעצמו שנותרו רק ארבעים או שלושים יום וכו'. לעומת אותו עבד, אנחנו לא סופרים מחמישים לאחד, אלא הפוך: היום יום אחד, היום שני ימים וכן הלאה.
ה'חינוך' בעצמו שואל זאת ומתרץ תירוץ נפלא. אם נתחיל לספור מחמישים ומטה, המחשבה על כך שנותר כל כך הרבה זמן עד למתן תורה – עלולה לשבור אותנו.
אנסה לבאר. הגמרא במנחות (סה.) מספרת, שהייתה לכלל ישראל מגילת תענית, מגילה שלמה, שבה היו כתובים ימים טובים, ימים שנעשו בהם ניסים וישועות לישראל והם אסורים בהספד ובתענית. למעשה נשארו לנו ממגילה זו רק חנוכה ופורים (לשון הגמרא בשבת (כא:): "מאי חנוכה דתנו רבנן" וכו' – היא ציטוט מאותה מגילה עתיקה).
מביאה הגמרא, שהיה חג שנמשך מח' בניסן עד סוף המועד שחכמי ישראל התווכחו עם הצדוקים מתי חל חג השבועות. הרי הפסוק אומר (ויקרא כ"ג, ט"ו): "וספרתם לכם ממחרת השבת" – טענו הצדוקים שספירת העומר תתחיל תמיד ביום ראשון, לא משנה אם זה יצֵא בח' או י' בסיוון. שהרי בתורה לא נאמר תאריך לחג השבועות, אלא "תספרו חמישים יום". ואילו חז"ל קיבלו ממשה מסיני, שהכוונה למחרת יו"ט ראשון של פסח.
(בדרך אגב, יש שם הערה נפלאה שאמר רבן יוחנן בן זכאי: "תנו רבנן, אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד [-אלו הימים שלא מתענים בהם ובמקצתם לא מספידים בהם. משמונה בו (בניסן) ועד סוף המועד נתיישב (נתיישב על דינו. רש"י) חג השבועות שלא יספדו בו], שהיו בייתוסין אומרים, עצרת אחר השבת.
"נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: 'שוטים, מנין לכם?' ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: 'משה רבנו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותיקנה אחר שבת, כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים'".
טענה מדהימה. משה רבנו, מתוך אהבת ישראל המיוחדת שלו, רצה לתת להם חופש יומיים רצופים. כשראיתי את הגמרא הזו נדהמתי והרהרתי לעצמי, מה ניתן לענות לזקן השוטה הזה?
"קרא עליו מקרא זה (דברים א', ב'): 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר' – ואם משה רבנו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה?!" כלומר, או שמשה רבנו לא היה אוהב ישראל, או שאם היה אוהבן, הוא לימד את ישראל את המצוות כפי שנצטווה מפי הגבורה ולא מתוך רגשות של אהבת ישראל.)
בכל אופן, יש להתעורר, מדוע באמת הפסוק קורא ליום טוב ראשון של פסח 'שבת'? הרי אין בו דיני שבת והוא מותר במלאכת אוכל נפש כשאר ימים טובים ובכל דבר ועניין, ובמה הוא כשבת.
בספר 'בני יששכר' מבאר את העניין באופן נפלא (חודש ניסן מאמר י"ב אות ג'-ד'). האר"י הקדוש כתב ששבת נקראת 'שבת קודש', וקדושת יום טוב נקבעת על ידי שישראל מקדשים חודשים, כביכול עם ישראל קורא ליום טוב (כמו 'אני קרוא לה עם המלך') ומזמין אותו לבוא, וכביכול אם אין הזמנה, אין היום טוב בא. כך אומרת הגמרא (ברכות מט.), שבשבת מברכים 'מקדש השבת' – שהקב"ה מקדש את השבת, וביום טוב אומרים 'מקדש ישראל והזמנים' – שישראל הם המקדשים את הזמנים.
מבאר האריז"ל, שבשבת משפיע הקב"ה מטובו על כל אחד ואחד מישראל שפע טובה וברכה, ואינו תלוי במעשי האדם, אלא כל אחד יכול לקחת מלוא חופניו טובות וברכות, רק תלוי עד כמה הוא בא במעשיו הטובים, בשמירת הלכות שבת, בתפילות ובסעודות. "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". לעומת זאת, בימים טובים מברכים אנו 'מקדש ישראל והזמנים' – שישראל הם שמקדשים את המועדים והחגים, ועד כמה שיהודי מקדש את עצמו ומכין עצמו לקדושת יום טוב – כך יושפעו עליו מלמעלה קדושה וטובה וברכה.
אבל בליל הפסח, עם ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה, לכן היו צריכים לצאת בחיפזון – "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט, ד'). בבת אחת זכו ישראל לאורות ודרגות של קדושה והשפעות עליונות ללא שיעור וללא גבול. על ליל הסדר נאמר (תהלים קל"ט, י"ב): "לילה כיום יאיר". ובכך זכו ישראל לא לפי דרגתם הכנתם ומעשיהם להשפעה מלמעלה. לכן נקרא יום טוב ראשון של פסח 'שבת', שאינו כשאר ימים טובים, שתלויים בהכנה ובהזמנה שמקדש האדם את עצמו, אלא משמים נשפע לכולם שפע אורה וברכה, קדושה וטהרה. וכל מי שמקיים את הסדר לכל פרטיו דקדוקיו והלכותיו, במעשה בדיבור ובמחשבה – מתחבר לאותו שפע נפלא וזוכה ברוב טובה וברכה בדרגות עליונות.
אך יש בעיה. כל דבר שמקבל האדם בלי טורח ובלי עמל, אין לו קיום. הדברים אינם נעשים חלק מנפשו. לכן ציווה הקב”ה 'וספרתם לכם'. עכשיו, אחרי שחוויתם את קדושת ליל הסדר, את הדרגות והטהרה, האורות והשמחה, תתחילו לספור מ"ט יום, לעבוד על הדרגות הללו, להשקיע מאמץ, לקנותן קניין עולם. ואז תגיעו ליום טוב של שבועות, שכל אחד יקבל דרגות עצומות כפי עבודתו, כפי הדרגה שקנה לעצמו בעבודתו בימי הספירה.
ה'אור החיים' הק' (ויקרא כ"ג, ט"ו) מבאר את הפסוק 'וספרתם לכם' באופן נפלא. עם ישראל אז – וכל יהודי לאורך הדורות – נופל פה ושם בטומאה או בעבירה, בתאווה ובתועבה. במצרים נפלו ישראל עמוק מאוד. מ"ט שערי טומאה. אבל על עם ישראל נאמר (איכה ד', ז'): "ספיר גִזְרָתָם" – ואמרו שנשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, הלוחות היו מ'סנפרינון', שהוא סוג של ספיר, יהלום. מהו הנמשל של המשל ליהלום? הדבר המיוחד והמעניין מאוד ביהלום הוא, שהוא לעולם לא נהרס.
אישה הסירה את טבעת היהלום מאצבעה לנטילת ידיים והטבעת נפלה לפח, שם נשפכו עליה שאריות דגים ומרק חם, בשר וגלידה. משם היא הובלה לאשפה אחר כך נדחסה במשאית והובלה לקבורה עם כל האשפה. אם אותה גברת תחפש ותמצא את הטבעת, היא תגלה שלא קרה ליהלום כלום והוא אפילו לא נשרט. ייתכן שיהיה צורך לשלבים רבים וחומרים חריפים להסיר את כל הטינוף, אך היהלום יישאר נוצץ וזוהר כפי שהיה.
כך פותח כל יהודי את יומו: "אלוקיי, נשמה שנתת בי, טהורה היא". אמנם ייתכן מאוד שהיא שקועה במספר שערי טומאה, שבעקבות מעשי האדם לא רואים את יופיה וזוהרה והיא עטופה בשכבות עצומות של טינוף וזוהמה, אך בפנים, מתחת כל הכיסויים, טהורה היא כמו באותה שעה שאתה בראתה יצרתה ונפחתה בי.
זה עומק הפשט בדברי הרמב"ם (הל' גירושין פ"ג הל”ב). הרמב"ם שם שואל, איך שייך לכפות אדם לעשות מצווה (נתינת גט או הקרבת קרבן), כשהוא אינו חפץ בה? ומה מועיל שהוא אומר: 'רוצה אני'? מבאר הרמב"ם, שבפנימיותו כל אדם מישראל הוא טהור וזך. הוא רוצה לעשות רק את הישר והטוב בעיני אלוקים, אלא שיצרו הרע מסיתו למחוזות אחרים. אך כשכופים אותו, הוא צועק את האמת הפנימית, היפה והטהורה שלו: רוצה אני לעשות רצון בוראי!
זו מהות ימי הספירה. כמו שכתב ה'אור החיים' שם כמי שנטהר מטומאתו, כיהלום שמסירים ממנו את כל הכיסויים הזרים שמאפילים על אורו ואז הוא זוהר במלוא יופיו וטהרתו.
זו היא גם עבודתנו בימים אלו, לטהר ולמרק את ליבנו מכל קשר לטומאת הגויים ותועבותיהם, לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו (כנוסח התפילה שלאחר 'ספירת העומר'), להתנתק ממושגים נכריים ואורח חייהם, אם זה מכשירים או תכנים, השקפות או שאיפות. לסלק את כל הדברים שמאפילים על אורה וקדושתה של הנשמה וממילא היא תתגלה במלוא זוהרה, כמו שאמר דוד המלך (תהלים י"ט, י"ב): "גם עבדך נזהר בהם" – נהיה זוהר, על ידי התרחקות מכל סרך טינוף.
לכן אנו סופרים ימים אלו: 'היום יום אחד' – היום עשיתי פסיעה אחת של פרישה מטומאה; 'היום שני ימים' של עלייה; ועכשיו כבר עברו 'שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד' של 'סור מרע', מכל מיני סוגים של רע.
זו כוונת ה'חינוך'. איננו מסתכלים כמה עוד עבודה קשה נשארה לנו, זה עלול לשבור ולייאש אותנו, אלא אנו מסתכלים כמה התקדמנו קדימה. שבוע, שני שבועות, עד שבעה שבועות תמימים של התרחקות מהדברים השליליים שדבקו בנו במשך השנה.
וזה, אומר ה'אור החיים', רמזה תורה בלשונה 'וספרתם לכם', טהרו עצמכם כספיר ויהלום, שמורידים מהם קליפות וטינופת והרי הם זוהרים, 'ממחרת השבת', מאחר יום טוב ראשון של פסח, שיש לו את הדרגה המיוחדת שמקבלים אור קדושה וטהרה משפע עליון בלי גבולות כשבת, 'תספרו חמישים יום'. נותן אני לכם חמישים יום, שבהם יהיה לכם קל להרחיק עצמכם מכל שערי טומאה שדבקו בכם במשך השנה ואז תגיעו ליום הנפלא של קבלת התורה.
זהו עומק כוונת דרשת חז"ל "'תמימות תהיינה' – מתי הן תמימות כשישראל עוסקים בתורה". הקב"ה נתן לנו בתחילתם ימים נפלאים של חול המועד פסח, ימים של פרישה מחמץ שרומז ליצר הרע וכמו שכתוב בגמרא (ברכות יז.): "רצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שעבוד מלכויות ושאור שבעיסה" – ימים שקל להיטהר ולהתקדש בהם. ומשם, נקיות אחר נקיות וטהרה למעלה מטהרה, וכל יום מוסיף לו האדם עוד דרגה, היום יום אחד בעומר, היום שני ימים בעומר וכן הלאה.
בהצלחה!
המצפה להרמת קרן התורה
לומדיה ומלמדיה
ש' שניצר
