התאבון של סמוטריץ'

אם יש תמימות דעים בשני עבריו של המתרס הפוליטי במדינת ישראל – היא מתקיימת סביב העובדה שטרם צמח כאן מטאור פוליטי בסדר הגודל של בנימין נתניהו. פוליטיקאי מוכשר, דינמי, משלהב המונים, מתאים את עצמו לכל סיטואציה, ממציא את עצמו שוב ושוב מחדש, עילוי של ממש. המנהיג הישראלי הראשון שהצליח להביא את הרטוריקה האמריקאית ולארוז אותה בחבילה שיווקית נוצצת לצד פטריוטיות ישראלית וכך לכבוש לפחות שני שלישים מהעם היושב בציון. הוא הביס את יריביו בזה אחר זה, ועכשיו, אחרי שלוש שנות דשדוש, שוב הצליח לתת נוק-אאוט מרשים.

עד כאן ההסכמות. הבְּרוֹך מתחיל בהתנהלות של האיש. אם נרצה להבין כיצד עובדת האינטליגנציה הפרקטית של המדינאי המבריק הזה, נוכל להגדיר זאת כך: הוא מגיע לבניין, רואה שער ראשי פתוח לרווחה, אבל במקום להחליק דרכו בבטחה – הוא ילך לחצר האחורית, יציב סולם רעוע, יטפס דרך המרזב, משם ישתלשל לתעלת הביוב, וכשכל בגדיו מלאים בשפכים ייכנס מהדלת האחורית ויפציע אל האולם בחיוך מנצח. היי, הגעתי, ינופף בידו. זהו נתניהו הקלאסי.

הדוגמה האקטואלית, היא המדהימה והמתעתעת מכולן. פעם בחמישים שנה מצליח הימין במדינת ישראל להציג ניצחון דרמטי כמו זה שהושג בבחירות האחרונות. ניצחון של 64 מנדטים מזוקקים של נטו ימין, נטו שומרי מסורת, נטו תומכי נתניהו, נטו שוחרי רפורמות משפטיות וחיזוק ההתיישבות. גוש הומוגני ומאוחד, ללא חילוקי דעות. לא רוב מצומצם של 61 כפי שקיווה לאורך מערכת הבחירות, אלא רזרבה של עוד שלוש אצבעות לפחות. והבוננזה: למולו גוש שמאל מפורק ומבוזר, עלוב ורעוע, מסוכסך בתוך עצמו ונטול מוטיבציה להיאבק. נערים היינו וגם זָקַנו, ובכל 74 שנותיה של המדינה לא נרשמה סיטואציה פוליטית כה פנטסטית לימין. הכל מושלם.

כמו פאזל של שישה חלקים ענקיים שקונים לזאטוט בן שנתיים, הסיטואציה כל כך פשוטה להרכבה, עד שאפילו ננס פוליטי או ח"כ מהעשירייה השנייה בש"ס היה מצליח עם תוצאה כזו להרכיב ממשלה במהירות שיא, לרצות את כולם ולהכניס את מדינת ישראל לתקופה חדשה, עם אנרגיות טובות, בשיתוף פעולה הדוק של כולם. ממשלה שאיש לא יוכל לה.

אבל מה עשה נתניהו המבריק והעילוי? במקום לזוז הצידה, לתת לאנשי המו"מ לנהל את העסק ולהשיג בוננזה של ממשלה בתוך 48 שעות שבה כולם מרוצים – הוא יצא לטיול באפלת היער, ממנו לא שב עד לרגע זה. המבצע התנהל בצורה גמלונית ושלומיאלית, בסגנון ביביסטי קלאסי, וההתבוססות הארוכה יצאה לדרכה.

השטיק הפך למציאות

דבר ראשון, נתניהו החל לסבך את העסק, כהרגלו. זה הלך בתרגילי ההפוך-על-הפוך המוכרים. במקום להסתדר תחילה עם הטיפוסים הבעייתיים בגוש ואז לעבור לסגור עם החברים הקרובים – הוא סגר קודם עם אריה דרעי הקרוב אליו ואז יצא למבצע הטרלה לבצלאל סמוטריץ'. נתניהו, שזקוק לכל אחד ממרכיבי הגוש כדי להקים את ממשלת החלומות שכל מצביעי הימין מצפים לה – שלח את אריה דרעי לחסום את דרכו של סמוטריץ' למשרד האוצר, כדי לכווץ את סמוטריץ' ולהושיב אותו במשבצת המפד"לניקית הקלאסית של משרד החינוך. "תגיד שאתה רוצה את האוצר", אמר נתניהו. דרעי התפלא בתחילה. הוא לא רוצה את האוצר. "אבל תגיד שאתה רוצה", התעקש. דרעי הבין. הספין יצא לדרכו.

אחרי שדרעי הועלה בכוח על העץ של תיק האוצר – הוא החל לנשום את אוויר הפסגות של אגף התקציבים ואז אמר לעצמו: 'רגע, רגע, למה באמת לא משרד האוצר'? וכך הפך השטיק למציאות, הספין יצא משליטה. דרעי החל לשבת עם כלכלנים, להשתעשע בתחשיבים, ומיום ליום החל לאהוב את הפוזיציה ולחשוק באוצר באמת. הרי הוא ראש המפלגה השנייה בגודלה בגוש, אחרי הליכוד, אז למה באמת לא לחשוק באחד משלושת התיקים הבכירים ביותר?

ועכשיו, אוי א ברוך. נתניהו גילה שאין ספין – דרעי רוצה אוצר. אמר נתניהו לסמוטריץ': דבר עם דרעי, תסתדרו ביניכם. אבל סמוטריץ' אמר: "אין לי בעיה, אני מכבד את אריה דרעי, אני מוקיר אותו מאוד, לא אקח ממנו את תיק האוצר שהוא חושק בו. תן את תיק הביטחון. דווקא מתאים לי. כל ההתיישבות שם. אכנס למשרד, אסגור את המנהל האזרחי, אדאג למתיישבים ואפצה אותם על כל השנים של אהוד ברק, איווט ליברמן ובני גנץ".

נתניהו היסס ותיהום כל הליכוד. "ניתן את שני התיקים היוקרתיים ביותר של הביטחון והאוצר לאנשים מבחוץ ונישאר רק עם החוץ?" מנגד, האמריקאים אותתו: "מי המשוגע שרוצה לשים את המתנחל האולטרה-ימני סמוטריץ' במשרד הביטחון הרגיש והמסובך ולהפקיד בידיו עם האחריות האסטרטגית והרגישה ביותר? אתם באמת רוצים שנחרים אתכם?!"

יהודים עם תיאבון בריא

המבוי נסתם כליל. בינתיים, דרעי קיבל חיזוק ממועצת חכמי התורה על רצונו ללכת לאוצר, סמוטריץ' התבצר וקיבל מהרב דרוקמן גיבוי לדרוש את משרד הביטחון והעסק הלך והסתבך. עכשיו, הבין נתניהו, צריך לגרום לדרעי לרדת מהעץ. מה עשו אנשי הליכוד? ישבו בלשכת נתניהו וניסו להוריד אותו. רק דבר הם שכחו: דרעי הוא השועל הוותיק במערכת הפוליטית. כדי לרדת מהעץ הוא דורש חבילת תופינים מעל ומעבר לכל מה שניתן להעלות על הדעת, ורק אז הוא אולי ישקול לרדת מתיק האוצר שאותו נתניהו הבטיח לו כביכול. דרעי ערם דרישות בשווי עשרים מנדטים: גם פנים מורחב, גם התחבורה או הבריאות, גם ממלא מקום ראש הממשלה, גם הדתות, גם הנגב והגליל, גם כל מיני אגפים שיוצאו ממשרדים שונים כדי לפצות את דרעי על ההקרבה הגדולה, ואם אפשר עוד בקשיש על הדרך – מה טוב ומה נעים.

עגלת הקניות של דרעי התמלאה עד להתפקע, ואז חשב נתניהו שעלה בידו לפנות את דרעי מתיק האוצר. כעת יוצע המשרד לבצלאל סמוטריץ' ובא לציון גואל. ומה התברר אז? אם חשבנו שאריאל אטיאס, איש המו"מ מטעם ש"ס שניהל את המגעים מול נתניהו הוא הממולח היחיד בסביבה – התברר שגם סמוטריץ' יודע לספור תיקים.

חצי יום עבר, וסמוטריץ' אמר: אם כמחצית ממשרדי הממשלה עוברים לידי ש"ס, אני רוצה גם. הבו לי בנוסף לאוצר גם את החינוך, עוד עמדות ואגפים, עוד אחריות ושליטה. לצד האוצר, הוא דורש את משרד ההתיישבות, את משרד העלייה והקליטה, את ועדת העבודה והרווחה, את ועדת החוקה, ועדת הרפורמות וגם ועדה חדשה לענייני דת. תיק או ועדה לכל מנדט. בנוסף, סמוטריץ' דורש אחריות על המנהל האזרחי, את מחלקת דה לגיטימציה ממשרד החוץ, מינוי ראש מערך הגיור או הוצאתו ממשרד ראש הממשלה, מינוי ראש מערך החינוך הממלכתי דתי ואגפים נוספים ממשרד החינוך. בנוסף, הוא דורש זכות וטו על זהותו של שר החינוך מהליכוד, ובקיצור, דרעי חדש בא לשכונה. אמר סמוטריץ': דרעי נושא את כליו של נתניהו ומקבל מה שהוא רק מצייץ? אני אהיה השמש השני.

כעת התברר שהמשימה לפשר בין דרעי לסמוטריץ' איננה מעשית. ומדוע? כי בשעות שחלפו בין מילוי התיאבון של דרעי להגדלת התיאבון של סמוטריץ' כבר החלו צוותי המו"מ לפרק משרדי ממשלה ולנייד מהם אגפים אל משרד ראש הממשלה במעין גישה שגורסת: 'אם הצ'ולנט הזה ממילא הסתבך – למה שלא נסבך אותו עוד קצת?'

חצי לי, חצי לך

דרעי התעורר והבין שהוא חייב להגיע לסיכום עם סמוטריץ'. ואז הגיע רעיון הרוטציה. דרעי אומר לסמוטריץ': אל ירע בעיניך על כל הכופתאות שאני מקבל. בוא נעשה רוטציה: שנתיים אני באוצר ואתה בפנים, ושנתיים אתה באוצר ואני בפנים. פיפטי-פיפטי. יחלוקו. וכך, מבלי משים לב, מה שנתניהו ודרעי הכי לא רצו שיקרה – קם ונהיה: סמוטריץ', שנתניהו החשיב אותו לילד הכאפות של הגוש, הפך להיות האיש החזק בממשלה אחרי דרעי, זה שיחלוק איתו את אותו מעמד בדיוק, עם אותם תיקים שיוחלפו ביניהם ברוטציה.

אלא שבמקביל, נתניהו, שלא מחמיץ את ההזדמנות לדרוך על אף מוקש, התעורר ביום שני למשבר חדש: איתמר בן-גביר, הצלע השלישית של ברית ביבי-דרעי, אחרי שכבר התנדב לנעוץ סכין בגבו הפוליטי של סמוטריץ' כשהודיע ביום שישי על ההיפרדות הזריזה שתהפוך את סמוטריץ' לראש מפלגה של שבעה מנדטים ולא ארבעה-עשר – התהפך בעצמו. בן גביר הבחין בחלוקת השלל סביבו, ראה כי טוב ושאל: מה, בן-גביר הוא עֵז? אם דרעי וסמוטריץ' מקבלים שלל כה גדול, איפה אני בתמונה? מה לגבי הנגב והגליל? הרי במהלך הבחירות הבטחתי משילות בנגב. אז הבו לי את תיק הנגב והגליל, ולא, אינני מחויב לשום סיכום. חד גדיא, חד גדיא.

נתניהו החל להרגיש שהוא מאבד שליטה. הוא חייג לבן-גביר פעם אחר פעם. בן גביר הגיב בדרך מקורית, כזו שאפילו דרעי וסמוטריץ' אינם מעזים לנקוט: הוא פשוט סינן את נתניהו. שיחה אחר שיחה מראש הממשלה המיועד – וגבעת בן-גביר אינה עונה. יש לו עיסוקים דחופים יותר.

ישבו חרטומי יהדות התורה וראו שבעל הבית הקואליציוני השתגע. כולם חוגגים על התיקים, סוחטים כופתאות במחירי סוף עונה ואמרו: למה שכולם יקבלו שלל עצום ואנחנו נסתפק בשיכון, בכספים ובתיק הדרדל'ה של המשרד לענייני ירושלים? לא יקום ולא יהיה. אנחנו במשבר – הודיעו, ובלשכת נתניהו פצחו בצחוק מריר. רק זה היה חסר להם.

בשלב הזה כבר הפנים נתניהו איך הוא נפל שוב בפח היוקשים של התנהלותו המסורבלת. במקום להקים ממשלה בבליץ אחד תוך שכולם מטושטשים מהלם הניצחון, הוא פתח לכולם את התיאבון, הגביר את הציפיות לשמיים וכעת אינו יודע כיצד להיחלץ, לאחר שהסתבך בתוך הערבובים של עצמו.

בית משוגעים פוליטי

את המו"מ המייגע והמפרך על הקמת הממשלה מנהל נתניהו בשלוש זירות: לשכתו בכנסת, והמלונות ליאונרדו פלאז'ה ו-וולדרוף אסטוריה בירושלים. הוא מקפץ בין שלוש הזירות הללו ומנסה לסגור את הקצוות. המפתח לקביעת המיקום של כל פגישה היא מידת החשאיות שלה: החשאיות ביותר נערכות בוולדרורף, הבינוניות בפלאז'ה והפומביות בכנסת.

לגודל ההפתעה, כמעט את כל הפגישות מנהל נתניהו כשהשותף היחיד מטעמו הוא יריב לוין. השותפים למדו שכל פגישה עם נתניהו לבדו, ללא נוכחותו של לוין – הן חסרות משמעות ונועדו לחידודי מילתא בעלמא. הדבר היחיד שאיתו ניתן לצאת מפגישת אחד-על-אחד עם נתניהו הוא בגדים טבולים בריח סיגרים, אותם מעשן נתניהו בשרשרת במהלך הפגישות. אחר כך באים ללוין, והכל נפתח מחדש.

נתניהו הציב שני מועדים אפשריים להקמת הממשלה: הראשון ביום רביעי בשבוע שחלף, השני ביום שלישי הבא. כעת נראה שהממשלה לא תושבע גם במועד המאוחר, וזאת מסיבה פשוטה: לטענת נתניהו, מהרגע שבצלאל סמוטריץ' פתח את הסכר בדרישתו לתיק הביטחון או האוצר – חדרי המו"מ הפכו לבית-משוגעים. כעת ברור שכל ראש מפלגה יוצא החוצה, מודד את סל המוצרים שלו מול עמיתו ועושה את החישוב הבא: לכשעצמי הייתי מסכים לשלל הזה, אבל אם המפלגה השנייה מקבלת יותר – אדרוש השוואת תנאים.

וכך נקלע המו"מ למבוי שהיציאה ממנו לא תתרחש במהירות. אם נתניהו יגיע להשבעת הממשלה בעוד שבוע וחצי – להישג ייחשב הדבר. בל נשכח: לאחר שיסתיימו הסיכומים עם השותפות – יתחיל הריקוד בתוך הבית. אחרי שהליכודניקים רואים שהאוצר ניתן לסמוטריץ', הביטחון ליואב גלנט, התיקים הכלכליים המרכזיים לש"ס ומשרד השיכון ליהדות התורה, כאשר משרד החוץ ייפול בחלקם של רון דרמר או אמיר אוחנה – מה נותר לשאר הבכירים בליכוד? תיק החינוך. כל בכירי הליכוד מתקוטטים עליו: אלי כהן שקיבל את המקום הגבוה בפריימריז, ומירי רגב הבטוחה שהתיק שייך לה, וגם הדוקטור שלמה קרעי כבר מצא גימטרייה שמוכיחה כי הוא ותיק החינוך חד הם.

אבל את הרגעים המשעשעים מספקים דווקא נציגי יהדות התורה. כך עובדת הדינמיקה: הגיע גולדקנופף, לקח את תיק השיכון וחזר לביתו במתחם שנלר שמח וטוב לב. אחריו הגיע גפני, קיבל את ועדת הכספים, חזר לביתו ברחוב הרב ניסים בבני ברק שמח וטוב לב. חשבו בליכוד שהאירוע נגמר, אבל אז הגיעו חמשת הבכירים הנוספים, דפקו על השולחן והודיעו: הסיכומים לא מחייבים אותנו. איתנו צריך לסגור בנפרד. קיבל פרוש את תיק ירושלים וחזר לביתו ברחוב תורה מציון שמח ומרוצה – הגיע טסלר והודיע שהמו"מ איתו יתנהל בנפרד, וכמוהו מקלב, וכמוהו אשר.

וכך הגענו לשטף שמועות על תיק התחבורה, תפקידים במשרד רה"מ ועוד דרישות. נתניהו הורה לצוות לרשום את הבקשות של כולם ולסגור הסכם עם כל אחד. הוא התרגל כבר למצב שבו הוא יושב עם גולדקנופף ועוזרו מוטי בבצ'יק בחדר במלון, סוגרים ומהדקים הכל, ותוך כדי כך פולטים המכשירים הסלולריים הודעות על משבר בין הליכוד ליהדות התורה – שיצאו מהאגפים הנוספים במפלגה.

מצד שני, צריך להכיר במציאות ולהיזכר: לאף אחד בגוש הימין אין אלטרנטיבה. זה ייקח עוד עשרה ימים, עוד שבועיים, בסופו של דבר מהצ'ולנט הזה צריכה לקום ממשלה. סביר להניח שבסופו של דבר ייצאו הליכודניקים וידם על התחתונה, כשמרבית התיקים יחולקו בין השותפים מבחוץ. אבל דבר אחד למדנו מכאן: אם בשנה וחצי האחרונות התמודדנו עם השלכותיו המרות של ניסיון העוני – כעת מתברר שניסיון העושר גם הוא תיק לא פשוט בכלל.

לאן נעלם הביטחון?

היה שלב בהתוועדויות הליליות של הנציגים החרדים והדתיים עם יריב לוין, שר המשפטים הבא ומי שעומד בראש צוות המו"מ מטעם נתניהו – שבו ניסה האחרון להבין מדוע מתעקשים הנציגים על הגדלת המלגה של האברכים במקום להסתפק בצינורות עקיפים כמו הטבות ברווחה, בתחבורה וכדומה. "אתם יודעים כמה זה מעורר אנטגוניזם, למה לכם?" שאל לוין. "וכי לא למדתם מהעבר?" מול השאלה הזו, הנציגים החרדים והדתיים לא שידרו באותו גל: חלק הסכימו לבחון אפשרות לחלופות שקטות יותר, אחרים הסכימו להתפשר, והמקורי מכולם היה יצחק גולדקנופף, שביקש להקצות הטבות זהות שניתנות לאברכים – גם לחיילים וליוצאי צבא. לאמור: החרדים דואגים לכולם, לא רק לאברכים.

נכון לרגע זה, ההבנה להעמדת המלגה על 1,200 שקלים בעינה עומדת. נכון לרגע זה, הדרישות של ראשי הכוללים הוא להעלות את המלגה ל-1,500 שקלים. הם יוצאים ובאים בבתיהם של גדולי ישראל עימם הם מתייעצים ומאשימים לא פחות ולא יותר מאשר את חלק מהנציגים החרדיים בטרפוד היוזמה.

ואולי יש מקום לחשיבה נוספת. מדינת ישראל נמצאת במקום שבו גורמים רדיקליים בציבור הכללי דורשים את דרישותיהם ההזויות והקיצוניות ביותר בביטחון מוחלט ובחוצפה שלא הייתה כדוגמתה. יוזמות כמו הרס המשפחה, נרמול של תופעות של הגרועים שבאומות, הבאת גויים גמורים לישראל, כל אלה מוצגים בעטיפת צלופן נאור, מבלי למצמץ ומבלי להתנצל.

מי יודע, אולי הגיע הזמן שנבין כי אם במידת פורענות כך – הרי שמרובה מידה טובה. גם אנחנו צריכים לעמוד על אמונתנו בלי להתנצל. הגיע הזמן שנציגנו יעמדו בתקשורת ובחדרי המו"מ ויאמרו בצורה פשוטה: "אנחנו מאמינים שהאברכים שלנו הם מחזיקי העולם. חוסנה של ארץ ישראל תלוי באותה קבוצה, שבט לוי שהיה קיים בכל הדורות. יש מדינה יהודית אחת בעולם. למה להסתתר? למה לגמגם? למה לא להבין שהעם היהודי בתפוצות שתורם למדינה מיליארדים מתכוון בראש ובראשונה למדינה יהודית שבה יושבים יהודים שמעבירים את לפיד התורה מדור לדור ומבטיחים את הנצחיות של לימוד התורה?"

הרי לכולם מובן כי מדובר בסכום זעום. אז מדוע שנציגנו לא ילמדו קצת מהחוצפה של קודמיהם לממשלה שדרשו ככל העולה על רוח העוועים שלהם ולא מצמצו לרגע? מדוע אצלנו מנסים להמציא סעיפים כדי להמציא את לומדי התורה? מדוע לא לומר: זו האמונה שלנו, זו הדרישה שלנו, אנחנו אמונים על 'אם בחוקותיי תלכו ונתתי שלום בארץ'. אנחנו מאמינים ב'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי'.

בעוז ובגאון

מול המופע נטול הביטחון העצמי התורני הזה – פתאום אני תוהה ביני לבין עצמי: אולי מדובר בכשל שלנו? אולי אצלנו אין מספיק ביטחון עצמי? אולי הבאג הוא אצל אותם נציגים שכאשר הם דנים בחלוקת השלל והתיקים – הם אינם מהססים לדרוש שחצי ממשרדי הממשלה יהיו בידיהם ולא חוששים שהאזרח הישראלי המצוי יתרגז; אבל כשמדובר ביחידה האמיתית שכולנו ניזונים וחיים ממנה – אז חוששים ומהססים, במקום לומר בראש מורם: "כן, זו האמונה שלנו, עבורם אנחנו דורשים את המיטב. אנחנו לא מוכנים שיקבלו מלגות רעב, אנו לא מוכנים שיציקו להם עם הגיוס, לא נסכים שיתעללו בעקרות הבית ובילדים שלהם".

איך הגענו למצב שנציגים דורשים כל תיק אפשרי ללא מורא ומבלי לחוש שלא בנוח, אבל כשמגיעים לדבר על הזכויות של לומדי התורה – אז מתחילים להתפתל ועושים שמיניות באוויר כדי להבליע את הנושא ולהדחיקו?! נשגב מבינת אנוש.

הרי ברור שהניצחון הוא מעשה-שמיים. עם כל הכבוד וההערכה לעבודה הקשה של המפלגות החרדיות והדתיות. הקב"ה סימא את עיניו של לפיד, סכסך מצרים במצרים במרצ, בעבודה ובמפלגות הערביות, וסידר את כל הנסיבות כדי שהציבור האמוני בארץ ישראל יקבל את ההזדמנות לכונן שלטון שנאמן לתורת ישראל ולמסורת של עם ישראל.

מה צריך לעשות עם ניצחון מרהיב שכזה? לעמוד על הכבוד של לומדי התורה, לדרוש את העוז היהודי, להפסיק להתנצל על ההתנגדות להבאת כל תועבות העולם לארץ ישראל. ובעיקר: להפסיק עם הגישה של תפיסת לומדי התורה כבן החורג שעדיף להסתיר אותו כדי שאיזה פרשן כלכלי בתקשורת לא יגדף ולא יכתוב מאמר פרשנות. חוסר הביטחון הזה משליך עלינו, והורס את החזית הברורה והבצורה שאמורה לקום כדי לממש את הכוח שמאות אלפי יהודים חרדים נתנו בידי נציגיהם. הגיע הזמן להחליף דיסקט.