התמונה ה'פּוּשְׁטִית' שלי

איך קרה שתמונה אישית עם שר התורה זצוק"ל הייתה הפריט הכי נפוץ בדור הזה וכיצד הפך חדר הלימוד לסטודיו מצולם?

מה כבר אפשר לחדש על ר' חיים?

מה אפשר לחדש על הדמות הכי מסוקרת, הכי מדוברת, הכי אהודה והכי מעוררת סקרנות בציבור החרדי של השנים האחרונות? יהודי שעשרות(!) ספרים נכתבו על דמותו בחייו, ומאות כתבות, ומיליוני פרוספקטים של קופות צדקה שהבטיחו בשמו כל ישועה אפשרית בעולם, וסיקור של כל רגע בחייו עד לרזולוציות הקטנות ביותר?

מה אפשר להוסיף על האיש שכל אחד מאיתנו מכיר את סדר יומו, יודע שסיים כל שנה את הש"ס בבלי וירושלמי? מה אפשר להוסיף על האדם הכי מצולם בדור הזה (כנראה יותר מנשיא ארצות הברית), והאיש שראה הכי הרבה אנשים מדי יום (אבל בקושי שם לב להמולה שהם יצרו סביבו)?

ובקיצור, איך לוקחים את מערבולת התחושות שהפכו השבוע את הראש של כל אחד מאיתנו לתחנה-מרכזית של מחשבות ורְגָשוֹת, ומסדרים את כל זה לכדי טור מסודר, שיסכם את מה שעבר על כל אחד מאיתנו השבוע – החל מהרגע המְשַׁתֵּק בשעות האחרונות של שושן-פורים, הדקות של התפילה והחרדה באמצע סעודת פורים ירושלמית, השנייה המצמיתה שבה הגיעה ההודעה שברוך-דיין-האמת, השבת שנכנסה בצורה מוזרה וההתעוררויות במהלך הלילה עם התזכורת הטרופה שבשעה זו ממש, שעה שאנו נמים על יצוענו – מוטל בחדר הלימוד ברחוב רשב"ם הגוף הטהור שאירח במשך תשעה עשורים וחצי את נשמת התורה הקדושה, ועכשיו הוא דומם לראשונה מזה 94 שנים?

איך? איך מסכמים את כל זה? מה אומרים? ובעיקר: איך מחדשים. איך לא חוזרים על כל מה שכבר נאמר ונכתב על הדמות הגדולה שבימים האלה אנו נאלצים להתחיל להתרגל שלא תהיה נוכחת יותר בעולמנו?!

קודם כל, לא אומרים. לפעמים עדיף לא לומר. אחרי כל כך הרבה מילים שכולם השמיעו השבוע (כולל כותב השורות), אולי היה מתאים יותר להשאיר את כפולת העמודים הזו ריקה. אולי להסתפק באיזו תמונה עוצמתית ומביעה, ולאפשר למחשבות לזרום להן בחופשיות, לחשוב על רגע מיוחד ש'תפס' את כל אחד מאיתנו בדמותו ובחייו של איש המופת שרבים כל כך העריצו. להתבונן בשני עמודים ריקים, או בתמונה אחת מלאה, ולחשוב איזו מההנהגות הטובות שהותיר ר' חיים בעולם כדאי שנאמץ לעצמנו.

כפולת עמודים ריקה. זה בהחלט דבר שהיה מתאים בשבוע כזה. לא צריך מלל. במיוחד, כאשר מדובר באדם שמעולם לא קרא עיתון. במיוחד-ובמיוחד, כאשר העמודים שקודמים לכפולה הזו, מלאים וגדושים בסיפורים ובעובדות, בתיאורים ובתמונות, ברגעים ובצילומים ומה לא. ברוך השם, עבדנו קשה להפיק עבורכם גיליון מזכרת שלם שמנסה לגעת בשולי האַדֶרֶת הגדולה. אז עכשיו, אילו הייתי נועז יותר, הייתי מקדיש את הכפולה הזו שלרשותי, כדי לאפשר רווח ריק להתבוננות.

הבעיה היא, שלא משלמים לי על שתיקה. להשבית את המקלדת זו אופציה – אבל זהו גם צעד שעלול להתפרש כהתעצלות. אז אכתוב, אבל אנסה לחרוג מהשורה, לא ללכת על הצפוי, ולא להיסחף בטור הזה לסופרלטיבים המקובלים, שכבודם במקומם, אלא לדבר קצת על ר' חיים כְּדַבֵּר איש אל רעהו.

כן, כמקובל במחוזותינו – גם תמונת 'רבי חיים ואני' תתנוסס כאן – אבל לא כדי להבליט איזושהי ייחודיות הישגית, אלא דווקא כדי לספר, ולהסביר, ולהתבונן בעובדה שתמונה כזו – תמונת 'רבי חיים ואני' – הוא הדבר הכי צפוי, הכי בנאלי והכי לא מפתיע שקיים בדור הזה. כשהיינו ילדים והיינו אוספים תמונות רבנים – היו תמונות 'יקרות', והיו תמונות שאותן כינינו 'פּוּשְׁט'. כינוי צורם משהו, וחבל שזה היה כך, אבל הכוונה לא הייתה לדמות שבתמונה – אלא לרמת נדירותה. תמונה שהייתה נדירה באוסף, הייתה 'יקרה'. תמונה נפוצה יותר – הייתה 'פּוּשְׁט'.

ובכן, תמונה עם ר' חיים – לצד ההתרגשות האישית שיש לכל אחד מתמונה כזו – נחשבת ל'פּוּשׁט' בשנים האחרונות. כמעט כל אחד שמכבד את עצמו – מחזיק בכיס או במחשב או על הקיר בסלון לפחות תמונה אחת כזו.

ועל זה בדיוק ארצה לדבר כאן.

אבל קודם לכן, אבקש בכל זאת לתאר היכן תפסה אותי הבשורה ומה הרגשתי, ואנסה לעשות זאת ללא כל סופרלטיבים פומפוזיים. פשוט לספר. לפעמים חשוב לתת דרור להרגשות הפשוטות הללו, לרגעים חסרי הנשגבוּת הללו, הבנאליים, רגעים שבהם אתה נתפס ריק ממחשבות, ללא מילים וחסר הבעות והגדרות.

כזה בדיוק היה הרגע בשלהי שושן-פורים. רגע שבו ניצחו האראלים, או – הרי הבטחתי בלי סופרלטיבים – הרגע שבו הבנתי שהדמות הזאת, שתמיד היה נעים להיזכר בקיומה ובנוכחותה בשני החדרונים הזקנים בבני ברק – כבר לא תהיה יותר בעולם.

בוקר שושן-פורים. קמתי עם כאבי ראש, כששאריות אדי היין עדיין מכות בראש. הזדרזתי לצאת לתפילה, כשבינתיים אני מודיע בבית ש'עד תשע אנחנו יוצאים, רגע לא אחרי. עוד מעט שבת'. אבל כמנהג בתים חשובים – אין דבר כזה לצאת עד תשע. יש את העניין הזה של משלוחי המנות לקרובי המשפחה הירושלמיים. כמה שניסינו להתארגן קודם – תמיד יש את הדברים שנזכרים בהם ברגע האחרון. ההוא שלא זכרנו להכין לו, וזה שצריך להשלים עבורו מתנה, ולמה נגמרו הצלופנים, וחסרה סלסלה, והבונבוניירה נראית פתאום קטנה מדי, ולאן, למען השם, נעלמו פתקי הברכה.

סוף דבר, בשתים עשרה בצהריים עלינו לאוטו, עליזים ומחופשים כמו שצריך, אבל רק לא לקחנו בחשבון את העניין הבא: אם בתקופה האחרונה הפכה ירושלים להיות שֵם נרדף לפקקים איומים – בפורים, חג שאותו אני זוכר כבר כילד כחג הפקקים הירושלמי – על אחת כמה וכמה. ה'ווייז' שברכבי, עושה רושם, היה אף הוא מבוסם כדבעי, לקח כנראה כמה לגימות לכבודם של בני ירושלים, והחליט לקחת אותי לסיבוב ארוך ואיטי בין כל שכונות ירושלים. מהמושבה הגרמנית לגבעה הצרפתית, מהשכונות הערביות שליד תלפיות ועד לפאתי מגרש הרוסים. שעתיים וחצי של מסע סובב-ירושלים ואיחולי פורים שמח לכל סוגי האוכלוסיות.

סוף סוף, בשעה שתיים נחתנו. איחלנו פורים שמח, החלפנו משלוחי מנות, שרנו 'ליהודים', ואפילו דאגנו לקריאת מגילה עבור מי שטרם הספיק. נטלנו ידיים, וקבענו לעצמנו כיעד 'עד שלוש וחצי אנחנו בחוץ'. הרי יש פקקים. מיין התנזרתי כליל. צריך לנהוג חזור.

השלוש-וחצי הפך לארבע, ואז החל העולם להיחשך. טפטופי הודעות מבני ברק. ר' חיים לא מרגיש טוב. אבל הלב מסרב לעכל את חומרת האירוע. הרי רבי חיים נמצא כאן 94 שנים, ושרד את הקורונה, ושרד אירועים בריאותיים שונים, והתורה שלו אמורה להמשיך ולהגן על הדור עוד הרבה שנים. אבל אז מגיעה הודעה שמחסירה מהלב פעימה: "החייאה ברחוב רשב"ם". כאן מתחיל הלב לקלוט את גודל האירוע. השירה נפסקת, כוסות היין מוחלפים בספרי תהילים. מתפללים לרפואתו של גדול התורה.

תוך כדי אני מנסה לתכנן את הדקות הבאות. עם או בלי קשר לדיווחים מבני ברק – השבת הולכת ומתקרבת. בירכתי ברכת המזון במהירות, אמרתי 'פורים שמח' בתחושה מוזרה בלב, והתחלתי לצאת אגב מלמול פרקי תהילים.

מפלסים דרך בין שיכורים רבים שנדבקים אליך ונמרחים עליך ומרעיפים עליך דברי אהבה ומנסים לחלץ ממך בחזרה, ודמעות הערפילים שלהם נמהלות בדמעות החרדה שלך, כי הם אינם יודעים שהמצב עכשיו כבר לא מצחיק בכלל, ואני, מחשבותיי נשואות אל המצב ברחוב רשב"ם ואל השמש שהולכת ומתקדמת לצד מערב.

ועד שנכנסתי לרכב, כבר הגיעה ההודעה על שניצחו האראלים. לא צריך לתאר – כל אחד מהקוראים הרגיש את התחושה המוזרה הזו, של שלהי פורים שמתערבל בו תחושה של מעין תשעה באב. 'שמחה וששון ליהודים' שנמזג ב'אבל גדול ליהודים'.

סמוך להדלקת הנרות מגיעים הביתה, ונכנסים לשבת מוזרה. לא מתעצבים, מכוונים חזק ב'רצה והחליצנו', מתחננים 'שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו', אבל המחשבות – הן נישאות למה שקורה ממש עכשיו בבני ברק, בבית שהיה תל תלפיות עבור רבים כל כך.

עכשיו נדלג לכבוד הגדול שעשו לו מיליוני יהודים בפטירתו. כשאומרים מיליוני יהודים – אין הכוונה רק ליותר מחצי מיליון מלווים. התחושה ביום ראשון הייתה, שמדינת ישראל כולה מרכינה ראש. כותרות העיתונים כולם הושחרו מאבל, 'העיתון של המדינה' יצא בכותרת היסטורית על כך ש"גדול הדור איננו", כולל תמונה הדורה של ר' חיים זצ"ל בכותרת הראשית, וכל כלי התקשורת הקדישו משדרים חיים ומיוחדים לאורך כל שעות ההלוויה.

בחלק מהמשדרים הללו זכיתי להשתתף. בתחילה הייתה התלבטות: האם להיות בין ההמונים שזוכים להיות פיזית במעמד 'אשכבתיה דרבי', או לקיים שליחות ולתווך את גדלותו של ר' חיים למיליוני ישראלים דרך כלי התקשורת. בחרתי באפשרות השנייה.

ובמהלך השעות האלה, בעודנו שומעים את משאות ההספד שכמו כוּונו בפשטותם, בישירותם ובגובה העיניים שלהם גם להמוני עמך בית ישראל שאינם בוגרי ישיבות, כולל אלה שנחשפים דרך אמצעי התקשורת, ובעודנו עוקבים אחר ההמונים שצועדים בדומייה ובסדר מופתי – חשבתי על הדמות הזו, השקועה, הפשוטה; דמותו של ר' חיים שמעולם לא חיפש כבוד, שבתיעוד שגרתי למדי רואים את הרב אפרתי פונה אליו בתואר 'מרן' והוא מגיב בביטול הומוריסטי אופייני 'חמורון', ואז הדובר מנסה לתקן ל'הרב' ור' חיים מדגיש "אני לא רב איתך" – ועתה, במעמד הסתלקותו – כל עם ישראל חולק לו כבוד אחרון, מי ברגליים, מי באוזניים ובעיניים, וכולם בהערצה קדושה לעבר דמותו שמקיפה ישראלים רבים כל כך.

"מה אנחנו, החילונים שלא שותפים להבנת הערך של הקדשת החיים לתורה, יכולים לקחת מהדמות הזו?" שאלה אותי המגישה יעל דן בתחנת השידור הצבאית, ומהשם היה לי מענה לשון לומר: "היכולת לראות את מה שמעֵבֶר לכאן ולעכשיו החומרני; הפריבילגיה להתרומם אל מעבר לדאגות הקיום העכשוויות, להעמיק לחשוב, להתבונן בנצח, לעצור מהמרוץ של עסקים וקריירה, ליהנות מהילדים ומהנכדים ולחשוב על דברים שברוּמוֹ של עולם – את זה כולנו יכולים ללמוד מהרב קניבסקי".

עוד אמרתי במשדרי התקשורת: אחת האמירות הקולעות שנאמרו על דמותו, הייתה זו – סיפור חייו של הרב קניבסקי הוא סיפורו של אדם שבמשך 94 שנים ישב ולמד בלי הפסק. כל שאר הסיפורים – הם סיפוריהם של האנשים שבאו להפריע לו ללמוד. כך התנהלו חייו, וכך היה רוצה לעזוב את העולם: מהיום שבו עמד על דעתו, רק למד, ולמד, ולמד. ספר הספרים היהודי היה כל מהותו במשך כל חייו.

מספרים, שבנערותו אפילו לא התלבט בכישורים גאוניים מיוחדים. רק בשקדנותו. רק בעקשנות לגמוע בשקיקה עוד מסכת בתלמוד הבבלי, עוד חלק מהתלמוד הירושלמי, עוד ספר בתנ"ך. בעבור המטרה העליונה הזו הוקדשו חייו. הוא לא הכיר צורת מטבע, לא ידע שמות של רחובות בבני ברק, ואפילו את מספר הטלפון בביתו לא זכר. כל מקום פנוי במאגרי המידע של מוחו האנליטי הוקדשו לידיעת התורה. מדי שנה, בערב פסח, היה עורך סיום על כל התורה כולה.

לא ליווינו את העבר – עיצבנו את העתיד. לא ליווינו אדם שנפטר – חשנו שאנו מלווים ספר תורה שחי ופעם כאן לאורך 94 שנים, ועכשיו דמם. הרצון של רבים כל־כך להשתתף ולגעת בשולי האדרת – נובע מרצון לקלוט מעט מתכונת הדבקות הזו במורשת העם היהודי. הם ביקשו לקחת לעצמם משהו מהגדלות שהרב קניבסקי הותיר כאן בעולם.

וכשאתה שומע מעורך העיתון הגדול במדינה, כי החלטתו ללכת על הכותרת "גדול הדור איננו" הייתה מבחינתו הכי מובנת מאליה ביום היסטורי כזה – אתה מבין טוב יותר את דברי חז"ל במסכת נדרים שרבי חיים למד אותם כמה אלפי פעמים בחייו: "שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם אֶקְרָא שֶׁיִּקְרְאוּנִי חָכָם; אֶשְׁנֶה שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי; אֶשְׁנֶה שֶׁאֶהְיֶה זָקֵן וְאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה. אֶלָּא, לְמֹד מֵאַהֲבָה, וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא".

והוא בא. ועוד איך שהוא בא. רק שרבי חיים זצוק"ל עצמו, במקומו הגבוה בישיבה של מעלה, מן הסתם שחק שחוק גדול מהסופרלטיבים הפומפוזיים שקשרנו לו השבוע, ובטח הפטיר: גדול הדור, קטן הדור, מרן, חמורון – מספיק עם השטויות האלה. העיקר לשבת וללמוד.

סטודיו רשב"ם

 כמו רבים מעמיתיי העושים לפרנסתם בעיתונות – גם אני קיבלתי השבוע כמה וכמה מכל מיני בתי רבנים ואישי ציבור, תמונות של הפרסוֹנוֹת החשובות מצולמות בחדר הלימוד ברחוב רשב"ם. דומה שאין עוד דמות בעולם היהודי של חצי היובל האחרון, שלכל-כך הרבה יהודים היה חשוב לזכות ברגע מצולם במחיצתו.

ורבי חיים, כחלק מ'מעשר הזמן' שלו – ישב כל יום במשך כמה שעות, הרים את עיניו בקושי רב מהגמרא האהובה, וקיבל את ההמונים. בירך, חייך, הורה להרים שוּל של כובע, להסיר שעון או להאריך שרוול, ללמוד מסכת או לקבוע עוד זמן לתורה, וכך לזכות לברכה.

גם אני, כמו מאות אלפי יהודים, זכיתי לרגעים במחיצתו. אחד מהם היה כאשר הצגתי בפניו ספר שחיברתי, ור' חיים עלעל בו חזור ועלעל, עיין בעניין רב, עד שהנכד ניסה לסיים את הסיטואציה כמעט בכוח, על מנת לאפשר לבאים לתור. לא ידעתי לפענח האם מדובר ברצון להשרות עלי תחושה טובה – הרי בטובת עין לזולת לא היה שני לו – או בהתעניינות כנה ואמיתית של גדול התורה.

וזה בדיוק העניין. העובדה שמאות אלפי יהודים מסתובבים עם תמונה שלהם עם ר' חיים – תופעה שלא היה לה אח ורֵע מעולם – היא חלק גדול מסיפורו של ענק הענקים שעם ישראל העריץ עד אין קץ. יהודי, שכל ראשו מונח בלימוד, שעול כבד של הספק יומיומי רובץ עליו – עול שממש הכריע אותו כמו יהודי שיש לו חובות של מאות מיליוני שקלים – אבל כשיהודים רוצים להיכנס, לפרוק איזו מועקה ולצאת בהרגשה טובה – לא אומרים לא.

וכך הפך הסלון הזה לבית תלפיות, שבו מתגשמת כל משאלה ואפילו הייתי אומר: כל קפריזה. על תופעת הרול-אפים סיפרתי לכם פעם? הייתה שם הנהגה, שמדי יום באים נציגי ארגונים, מוסדות, ועדות, קופות ומה לא, ובידיהם שלט או רול-אפ, שאותו היו מציבים מאחורי שר התורה. תולים את השלט (בעוד רבי חיים ממשיך ללמוד ואינו שם לב לחדרו ההופך לאולם אירועים, סטודיו צילומים או חדר השקות בהתאמה). הפלאשים צילמו, ואז – השלט מוסר, ומגיע הבא בתור: עוד ארגון עם שלט משלו. כך, בשיטת הסרט הנע.

בחדר של רבי חיים זצוק"ל יכולתם לעשות כבתוך שלכם: אפיית מצות, שאיבת מים שלנו, פדיון כפרות לטובת נדיבי המוסדות, שרפת פתילות וחבטת ערבות כסגולה. ורבי חיים, מעולם לא אמר לא ליהודי שיכול להתפרנס, לקופת צדקה שיכולה להתמלא, לבעל ארגון שיכול לצבור כמה תורמים ולפוליטיקאי שיכול לצבור מעט יוקרה. הוא יושב ולומד – ואין לו בעיה שבזמן הזה תציבו מסביבו כל תפאורה אפשרית, העיקר שליהודים יהיה טוב ונחמד. חסד בגופו, חסד בכבודו – כפשוטו ממש.

האם ראיתם פעם רמה כה מפליגה של טוּב-עין, ששוכנת בכפיפה אחת עם גדלות תורנית בשיעור של דורות?! הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.