התקנות החדשות של משרד התחבורה

מס הורים חדש: למי מועילות התקנות החדשות של משרד התחבורה?

לא צריך להכביר מילים על כך שכאשר ילד נשכח ברכב לוהט ומוצא בו את מותו, זו טרגדיה איומה. הורה ששכח את ילדו ברכב בנסיבות טרגיות כאלו לא יסלח לעצמו עד סוף ימי חייו. בימים אלו משרד התחבורה החליט לטפל בנושא הכאוב הזה ולחייב בחקיקה, שבכל רכב פרטי שמסיע ילדים עד גיל 4 יהיה מכשיר המתריע על ילד שנשכח ברכב.

היינו צריכים לשמוח לכאורה; בעיה איומה שסוף סוף נמצא לה פתרון. אך מי שמתעמק בתקנות רואה שזה כלל לא המצב. הפתרון שמצא משרד התחבורה הוא לא רק פתרון יקר, אלא אף עלול להשיג את המטרה ההפוכה.

כמי שמנתחים את מרבית הרגולציות המתפרסמות במדינת ישראל, נעצבנו לראות שדווקא בנושא של דיני נפשות, תהליך קבלת ההחלטות שקדם להחלטה היה מהגרועים שנתקלנו בהם.

מבחינת עלות כספית, מדובר במערכת שעולה כמה מאות שקלים לכל רכב. המשמעות היא תוספת רבה לסל הצריכה המשפחתית, והעלות לכל המשק היא כחצי מיליארד שקל. האם נכון לחייב להטיל זאת על כתפי ההורים? זאת ועוד: מעתה ואילך לא יוכלו הסבא והסבתא או סתם חברים שעוזרים לפעמים להסיע את הילדים אם לא תהיה מערכת כזאת גם ברכב שלהם.

האם אין לאפשר להם לבחור להשתמש באופציות זולות יותר שיכולות להשיג את אותה מטרה? מה עם התראה בטלפון או ענידת צמיד או נורית מהבהבת שמזכירה בסוף הנסיעה לבדוק אם נשכח ילד ברכב? האם משרד התחבורה בדק אפשרויות יותר פשוטות וזולות? לצערנו לא. אך מעבר לכך, וזה העיקר: האם ברגולציה הזאת אנחנו הולכים להציל את חייהם? האם בכלל נפתור את הבעיה? האם המערכות הללו אכן מסוגלות להציל חיים?

בסיכומו של דבר ייתכן שתושג חלילה דווקא המטרה ההפוכה. הורה שיש לו תקציב לקניית כיסא לרכב עלול לקנות כיסא בטיחות זול יותר ובטוח פחות, כי חלק ניכר מתקציבו ילך כעת לרכישת המכשיר למניעת שכחת ילדים ברכב.

השכל הישר אומר שלפני שמנסים למצוא פתרון לבעיה, צריך להבין שיש בעיה. ציפינו לראות בדו"ח של משרד התחבורה נתונים על מקרי שכחת ילדים ברכב. להפתעתנו, התברר שלא זאת בלבד שמשרד התחבורה לא עשה שום מחקר או בדיקה משל עצמו, אלא הוא הסתמך על נתוני ארגון לא ממשלתי בשם 'בטרם' שאסף את המידע אך ורק מדיווחי התקשורת. לדבריהם, מדובר במוות של כשני ילדים בשנה.

אין צורך להכביר מילים על כך שכל ילד הוא עולם ומלואו, אבל בכל דבר בחיים אנחנו מנהלים סיכונים ובוחנים עלות מול תועלת. הדוגמה הכי בולטת לכך היא מגפת הקורונה: לו היינו רוצים אפס מתים היינו סוגרים את המשק לחלוטין וגם לא יוצאים מהבית. לו היינו רוצים אפס הרוגים בתאונות דרכים היינו אוסרים על נסיעה בכבישים. לו היינו רוצים שפעוטות לא יטבעו היינו אוסרים עליהם לרחוץ בבריכות פלסטיק ביתיות.

מעבר לכך: האם בהכרח יש תועלת במכשירים האלו? האם הם יעילים מספיק? האם באמת נצליח למנוע בעזרתם מוות של ילדים? שום נתון לגבי כך לא הוצג בוועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בנושא. חשוב גם לציין שבשום מדינה בעולם אין חיוב להתקנת מערכות כאלו, למעט איטליה – שקבעה לאחרונה רגולציה דומה, אלא שבאיטליה, בניגוד לישראל, המדינה משתתפת בעלות. מכל מקום, הרגולציה באיטליה נכנסה לתוקף רק לאחרונה, האם לא כדאי לחכות לראות אם היא הועילה באיטליה לפני שמאמצים אותה בישראל?

אם לא די בכל אלה, הרי שהגורם הראשון במעלה שהיה צריך לשאול את דעתו הוא ההורים. האם מישהו שאל את דעתם? מתברר שכלל לא נערך שיתוף ציבור בזמן ניסוח התקנות ולא ניתן הזמן המספיק להערות הציבור. אחרי שטיוטת התקנות פורסמה היה זמן קצר יותר מזה המחויב בהנחיות. מניסיוננו זמן מקוצר שכזה הוא בדרך כלל דגל אדום המחייב בדיקה בשבע עיניים מי באמת ייהנה מהתקנות האלו. במקרה שלנו שרת התחבורה התגאתה מאוד בהעברת התקנות, ואין ספק שהחברות המסחריות שימכרו את המערכות ייהנו מאוד כלכלית. היחידים שיפסידו עומדים להיות ההורים שישלמו 'מס הורים' גבוה מאוד על רכישת מכשירים שכלל לא בטוח שיש בהם צורך. האם לא היה הרבה יותר פשוט ואף יותר יעיל להתמקד בהסברה בנושא במקום להפוך את ההורים לעבריינים פליליים אם הם לא ירכשו מערכת לרכבם?

הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית עמותת 'רווח נקי' המבצעת הערכה לתהליכי הרגולציה של משרדי הממשלה

מניסיוננו זמן מקוצר שכזה הוא בדרך כלל דגל אדום המחייב בדיקה בשבע עיניים מי באמת ייהנה מהתקנות האלו