התרגיל הפנימי

שרק לא נהפוך למפגינים שמביטים אל החיצוניות

א
כששאלו אותו – איך קוראים לך, הוא נהג להשיב בפולנית: "אלעזר פיאק", כלומר: אלעזר השתיין (pijak).
אבל אותו 'שתיין' היה גאון וקדוש, אולי החסיד הכי חריף בתוך החסידות החריפה בהיסטוריה. בקוצק כולם ידעו שהיהודי הזה, שנראה כמו עני לבוש קרעים והולך תמיד עם שק על השכם, הוא גאון וקדוש. רבי אלעזר מביאליסטוק זי"ע.
עד היום, במחוזות שבהם עוד נשאר קצת ידע, השם 'אלעזר ביאלסטוקער' הוא הסמל הכי חריף שיש לאדם שעבר את העולם הזה בחיוך אחד גדול של בוז. כל אמרה שלו היא פילוסופיה דיוגנסית עמוקה, שמלמדת כי עם קצת חריפות – אפשר לעבור את כל הקשיים בעולם. בחיוך גדול ובאושר.
מרוב שהאמרות שלו חריפות, כמעט שלא נותר זכר מהן. לא כל דבר שנאמר באותו דור ובאותה אווירה, ראוי לו להשתמר. (מי שבכל זאת רוצה הצצה קלה, מוזמן בהחלט להציץ בסוף הספר המופלא 'בית קוצק' שכתב רבי לייבל לוין ז"ל, פרק כה).
גחל אחד בוער שהצליח איכשהו לעבור את הזמן והמקום, מצאתי לפני כמה שנים בתוך רשימותיו של חסיד זקן. כך הוא מספר שם (כמובן שבמקור הדברים נכתבו בתמצית): "פעם אחת רצה רבי אלעזר להוכיח את החסידים שהתפללו עימו יחד בשטיבל הקוצקאי בעיר ביאליסטוק". נעמד רבי אלעזר לבוש הקרעים בתוך קבוצת חסידים והטיל פצצה: "שמעו נא ידידיי, אתמול הייתי בתיאטרון".

כי אורך ימים. הטבח מסלבודקא

קל לדמיין את ההלם שתפס את כל החסידים. בקוצק אהבו לגרום לאנשים הלם. הלם גורם יציאה מאזור הנוחות המחשבתי. הוא מעורר. ורבי אלעזר החל לתאר את ההצגה שהייתה על הבימה. הציגו שם שטיבל של חסידי קוצק. "עם כל העניינים והפרטים. כמה אנשים ישבו ולמדו, כמה נמנמו על הספסל, ועוד כמה התרוצצו אילך ואילך במחשבות עמוקות".
גם התפאורה הייתה מושלמת, והיא מלמדת בדרך אגב איך נראו שטיבלאך בימים ההם. "על כותל אחד תלוי טבלא (-שלט) שעליו כתוב מזמור 'הודו' שאומרים בערב שבת, על טבלא אחרת כתוב 'כגוונה'. עד שהתמונה ההוא היה ממש כעין בית החסידים הקוצקאי".

רק אחרי כל התיאור הזה התפנה רבי אלעזר לטפל בסימן השאלה הגדול שריחף בחדר. הייתכן?! רבי אלעזר ביאלסטוקער החסיד החריף ישב בתיאטרון?! רבי אלעזר המשיך: "אתם בטח שואלים למה הלכתי למקומות כאלו. אגיד לכם, התיאטרון הזה הוא כאן. נכנסתי לשטיבל והרגשתי שאנחנו רק מציגים את התפקידים השונים. הגיע הזמן שנסיר את המסווה, ונתחיל פשוט להיות חסידים אמיתיים".

ב

למי שקצת אוהב להתעמק, ברור שהסיפור הזה צופן בתוכו עומקים פסיכולוגיים ופילוסופיים. ספרים שלמים נכתבו על ענייני הזהות והתדמית. באופן כללי, תורתה של קוצק מלמדת את האדם לחטט בתוככי נפשו ולחפש את ה'יהודי' האמיתי, זה שמסתתר מתחת ל'דמות'. אדם יכול לעבור שמונים שנה, להתפלל, ללמוד – ובעצם לגלם תפקיד שהוא לא ממש מבין.
ואיך כל זה קשור לערב פסח תשפ"ד?
דבר ראשון, כדאי לדעת שימים אלו הם זמן מצוין לעשות קצת 'פסח' בתוככי הנפש ולדחוף גם שואב אבק אל תוך המחשבות. מדהים אילו מציאות עשויות להתגלות בחיטוט הזה.
מה שעורר אצלי את המחשבות הקוצקאיות, היה דווקא המאורע המיוחד שקרה השבוע בגבעת ישיבת סלבודקה. בתוך כל הסחי והמיאוס הפוליטי, היה שם רגע נהדר שקשה להפסיק לחשוב עליו.
אני מדבר כמובן על 'תרגיל ההסחה' הנהדר שעשו בחורי הישיבה מול המפגינים של 'אחים לנשק'. האחרונים החליטו להפגין ולהרעיש באוזני ראש הישיבה, הגאון המפורסם.
למרבה הצער, בשנים האחרונות התפיסה הקנאית פשטה בעולם. החרדים של היום "לא פרייארים", גם לא "לפלפים". העיתונאים משני הצדדים ציפו שהבחורים שם ישיבו אש ואולי גם מכות, סטייל מאה שערים. זה טוב לכל חובבי האקשן והאייטמים בעולם. מכות בין חיילים לחרדים, זה כל מה שהאולפנים ואיווט ליברמן מצפים לו.
ובמקום זה, קיבלנו תגובה 'יהודית' נהדרת. כנראה שזמן חורף שלם מוציא ממך משהו יותר נאצל מ"נראה להם" מטופש. וכאן קיבלו ה'אחים לנשק' תרגיל הסחה נהדר. הטבח הדור-הזקן של הישיבה הולבש בגדי מלכות, ובחורים טהורי עיניים רקדו סביב 'ימים'. האחים לנשק צעקו, הטבח ספג בדומייה. כלל ישראל ניצל ממחזה מביך. (וכן, היו גם עיתונאים חרדים שהתאכזבו קצת שזה לא קרה. הם טענו ש'כבוד התורה' מחייב אחרת. מי אני שאתווכח, אבל נראה לי שאפשר להוציא פטור 'תורתו אומנותו' גם במאבק הזה).
בעיניי, סוג התגובה הזה הוא כל מה שחסר לנו. לפעמים נראה שהגיע הזמן להתמודד עם הכאב שמסביב בצורה מבוגרת, מחויכת, קורצת. הצורך הזה "לענות", "להסביר" להיות "צודקים" ו"לא להיות לפלפים", הוא פשוט קטנוני ולא יעיל.
מה שמדהים הוא שהתרגיל הצליח למעלה מן המשוער. אלו מהצד השני פרקו את התסכול על הטבח, וכל הצדדים יצאו מרוצים. כמובן, עד שכל הדוברים שחייבים לנצח אצו-רצו לאולפנים לדווח על ראש הגמרא המפורסם שהצליח להגות תרגיל מבריק וחד פעמי. כן, גם לחרדים יש 'מבצע אנטבה' משלהם.
ואז נזכרתי בביקורו של רבי אלעזר ביאלסטוקר בתיאטרון.

ג

נראה לי שהשבוע עלינו על פתרון מבריק שצריך להתחיל להשתמש בו בקביעות, בהרבה עניינים שמתגלעים בתוכנו.
ממש בימים אלו, מי שיודע לקרוא בין השורות מזהה בכל מיני מקומות ועיתונים – מין מאבק שקט ומוזר. אם למשל נערכה אסֵפה נגד הגיוס, אספה שכל כולה אחדות בין כל חלקי ישראל, יש עיתונים שמשוכנעים שצריך להסתיר או לפחות להצניע חלק מהמשתתפים. להבליט רב אחד, להצניע רב אחר. ויש גם הלכות הרבה יותר מסובכות – באיזה עמוד יופיע מכתב של מי.
בקיצור הרבה עניינים מסובכים, שלפעמים עלולים להזכיר, לא עלינו, את אותם אחים רחוקים שלא ממש יודעים להיזהר בכבוד התורה, לא עלינו.
השבוע, בסלבודקה, נמצא פתרון מבריק שיכול לעזור לכולנו. אם אפשר להפוך טבח לראש ישיבה במחי שירת 'ימים', אפשר אולי לפטור את גדולי הדור מכל הטרחה וביטול התורה.
כמובן שראיית פני צדיקים עושה רושם, אבל לאור התנהגותם של עיתונים מסויימים, נראה שבפעם הבאה כשירצו לעשות כנס מיוחד, אפשר להשאיר את מרנן ורבנן בבתים, ובמקומם לכנס שורה של טבחים וסנדלרים עם זקנים מאפירים. כולם יישבו סביב שולחן אחד עם שלטים באותיות קידוש השם.
עכשיו כל עיתונאי יהיה רשאי לבחור את הטבח האהוב עליו. לכמה מהם הוא יעניק את התואר 'מרן', לכמה ישלול. שניים יסתפקו ב'הגאון הגדול' והאחרון יהיה זה שאין לנקוב בשמו. העיתון השני ישיב כמובן באותה מטבע, רק להפך. כל הטבחים עם כובעי הפרווה יקבלו את התארים הנכספים, וכל הסנדלרים עם הקנייטש יעברו לשורות האחרונות.
כמובן שכל זה נאמר רק למי שהתרגל לדרג ענקי עולם לפי התואר שעיתון פלוני מעניק להם. רק לאנשים שלא גדלו בבית המדרש ולא יודעים שזקן לבן ותואר מופלג אפשר להעניק גם לטבח. מה שבאמת הופך מישהו לענק דורות, זה הגמרא הפתוחה והקדושה הקורנת.
את זה אי אפשר לזייף.

ד

ומכיוון שזהו הטור האחרון לפני גיליון חג הפסח (כן, אני ממש ממליץ לכם להשיג את החבילה, בעיקר בגלל גיליון ה'קולמוס' המיוחד שמצפה לכם שם, אבל לא רק) – בואו נסיים בסיפור צדיקים מרגש שסיפר סבי המפורסם רבי שמואל אהרן שזורי זצ"ל.
זה קרה בטיש מלווה מלכה אצל הרבי שלו, רבי דוד'ל מלעלוב זי"ע.
שבועיים קודם לכן נפטר אחד החסידים הישישים – ר' יהודה לייב דייטש ז"ל. האבל עוד היה טרי. ופתאום הרבי מתחיל לספר סיפור שנראה כאילו לא שייך למצב.
הוא סיפר על שני חסידים שיצאו למסע ארוך אל הרבי שלהם, החוזה מלובלין. בדרך נגמר להם הכסף. ולשניים לא נותרה ברירה. הם החליטו לעשות תרגיל (מאות שנים לפני סלבודקה). אחד מהם הפך לאדמו"ר והשני היה גבאי.
הם נכנסו אל יהודי עשיר חשוך בנים, והגבאי המוכשר הצליח לשכנע אותו שלמרות שכבר ניסה את כל הסגולות והאדמו"רים, הפעם יש לו עסק עם רבי שכותב קמעות. אתה נותן כמה שקלים, מקבל קמע, ותוך שנה יש לך בן. היהודי השתכנע. 'הרבי' רשם כמה אותיות ברוסית. חתם את הקמע, קיבל את הכסף – והשניים ברחו ללובלין.
שנה חלפה, והשניים מגיעים שוב ללובלין. ומי ממתין להם שם? אותו עשיר שהם 'עקצו' שנה קודם לכן. הוא בא להלשין עליהם לרבי, והם כבר רצו לברוח. אלא שהרבי קורא להם בשמחה ומספר – 'היהודי הזה בא להזמין אותנו ל'סנדקאות' לבנו'.
ופתאום השניים הרגישו 'מחותנים'. ה'חוזה' מלובלין קרא להם והחל לספר: "בשל קטרוג גדול, נוצרה מחיצת ברזל בשמיים שעצרה את כל התפילות והברכות. שום דבר לא יכול היה להושיע אותו. ואז הגיע הקמע שלכם".
הרבי פתח אותו, וגילה ארבע אותיות קריליות. מ. ק. מ. ד. "יש כאן ראשי תיבות של משפט בשפה הפולנית: 'מטרה קוראווה מילקא דייא', כלומר: גם פרה זקנה נותנת חלב… המשפט הזה עורר צחוק גדול בשמיים. המחיצה נבקעה והתפילות נכנסו".
סיים הרבי מלעלוב את הסיפור, והמשיך: "לפני שבועיים נפטר ר' יהודה לייב. הוא הגיע לשמיים ושאלו אותו, מי הרבי שלך? הוא השיב שהוא חסיד שלי. ופתאום נהיה צחוק גדול בשמיים, 'מה? ר' דוד'ל גם הוא רבי?' המחיצה נבקעה ור' יהודה לייב נכנס היישר אל היכל הצדיקים בגן עדן". (אגב, שבועיים לאחר מכן, בה' באלול תרע"ח, נפטר ר' דוד'ל עצמו ונכנס לפנים מן המחיצה).
בימים כל כך מורכבים לעם ישראל, כל שנותר לנו להתפלל הוא שגם סיפורו של הטבח מסלבודקה יגרום שחוק גדול בשמיים, ישבור את כל מחיצות הקטרוגים – ויעורר רחמים גדולים והשפעות על כל בית ישראל בכל מקום שהם.