יוסי אליטוב
ט"ז תשרי התשפ"ג
מסע החיים של כל אחד מאיתנו מורכב מאסופת אתגרים וניסיונות | יום יבוא והקב"ה יקרא עימנו יחד – בניגון מיוחד – את כל פסוקי ה'ויסעו ויחנו' ביומן המסע האישי שלנו, ויגלה מי ניצב שם לצידנו בזמן הניסיונות ומי נכח בתקומה הרוחנית שבאה בעקבותיהם | לאורו ניסע ונלך
א.
גלגל החיים שלנו הוא מסע ארוך, ייחודי ומתמשך. והנה מגיעה תחנה מיוחדת אחרי הימים הנוראים – שבהם התפללנו ונחתמנו לחיים טובים ולשלום, לפני שיוצאים אל שגרת החורף הברוכה.
רגע לפני, נכנסים להצטייד בצל הסוכה הקדושה.
אין מתנה יותר מושלמת לקראת היציאה לדרך של השנה החדשה. הסוכה היא תחנת ההטענה החשובה, שמציידת אותנו בכל העושר הרוחני הדרוש לנו למילוי ייעודנו בעולם.
לפני הכל, הסוכה ממלאת אותנו בעוצמות של שמחה. שבעה ימים ועוד יום נוסף, שבהם אנו זוכים לשהות בצל כנפיו של בורא העולם המתייחד עימנו כְּאָב אוהב ולא מוכן להיפרד לפני עוד 'סעודה קטנה' של שמחת תורה – הם מאגר של חיים וחיות שמספיק לשנה שלמה.
וישנו גם אלמנט ה'אסיף' – רגעים של איסוף עצמי. מחשבות אישיות שמתבהרות רק מתחת לסכך. מחשבות של כל אחד ביומן המסע האישי שלו: איפה אני חונה בקו התפר שבין תשפ"ב לתשפ"ג? מה הם האתגרים הרוחניים שלי ושל סביבתי? איפה אני עומד מול נחשולי החיים? איפה מקומי בעולם?
הסוכה היא המרחב ההולם לשיח פנימי שכזה. בימים של חג, כשכל אחד מאיתנו מוקף בבני משפחתו, באנשים שהוא הכי אוהב, וכאשר ליבו מלא שמחה ודעתו צלולה – זו העת להישיר מבט על החיים ולדבר באומץ על הצלחות וכישלונות.
דומה שהשאלה הראשונה שמטרידה רבים מאיתנו ברגעים של כל התמודדות – ולא משנה מאיזה סוג – היא: למה דווקא אנחנו? למה התיק הקשה הזה, נפל דווקא עלי? ומדוע איננו מצליחים לעמוד ביעדים הרוחניים והחברתיים שהצבנו לעצמנו? ובכלל, איך עלינו להתייחס לנפילות ולמעידות?
הנה אנו ניצבים אחרי ארבעים יום רצופים של תשובה וחשבון נפש. פעלנו בעזרת השם כתיבה וחתימה טובה, השגנו שפע של חסדים וברכות משמיים – עכשיו עלינו לארוז את הפקלאות ולצאת אל הדרך החדשה, רצופת האתגרים והניסיונות.
ב.
כדי לקבל פרספקטיבה נכונה על המסע המיוחד שלנו, בואו נחזור אל 'פרשת המסעות' הלא היא פרשת מסעי, הפרשה האחרונה בספר במדבר שמתארת בקצרה ארבעים ושתיים תחנות במסע שעברו בני ישראל מאז שיצאו ממצרים ועד שהגיעו לארץ כנען.
אחת התחנות המרכזיות נקראת 'סֻכֹּת'.
על פי תורת החסידות – סוד המסעות רלוונטי לכל אחד מאיתנו בחייו האישיים, משום שארבעים ושניים המסעות אינם רק שמות של אזורים גאוגרפיים שבהם חלפנו, אלא מדובר באבות-טיפוס של אתגרים וניסיונות שעל בני ישראל לעבור כדי להפוך לעם שיורש את הארץ ובונה את המקדש.
ואת אותם ארבעים ושניים אתגרים – מגלה לנו אור שבעת הימים ה'בעל שם טוב' זי"ע – כל אדם חווה במסלול שמתחיל בירידת נשמתו לעולם הזה ומסתיים כשהוא משיב אותה ביומו האחרון עלי אדמות. מדובר בניסיונות ואתגרים שניצבים לאדם במסלול חייו, אתגרים שרק מי שצולח אותם ומתמודד עימם כראוי, זוכה שייפתחו לפניו שערי הארץ המובטחת.
אבל בכל מסע, מתרחשות גם תקלות. לעיתים עלולים להיווצר תְּקָרִים שגורמים לאדם לחזור לאחור. ויש גם סכנה גדולה יותר מחזרה לאחור – שקיעה במקום. בעולם העסקים, כולם יודעים כי אדם שנקרית לפניו הזדמנות והוא לא מסתער עליה, סיכוייו להצליח פחותים מאלו של זה שמעז להסתכן.
בחיים הרוחניים – הסכנה זהה. ישנם אלו שיעדיפו להתחפר ולהעביר את חייהם בחוסר מעש, להמשיך לעשות שוב ושוב את מה שעשו בעבר, לא להתחדש ולא להתקדם.
המסע הזה – הוא שלנו. ואנחנו חייבים לצאת אליו נחושים.
ג.
רגע לפני שמשה רבנו חותם את המסע האישי שלו, אי שם בערבות מואב; רגע לפני הפרֵדה המרגשת של המנהיג האהוב מצאן מרעיתו – הוא פותח את פנקס המסעות ומתחיל לסכם. הסיכום הזה – הוא החתימה של התורה (חומש דברים, משנה תורה, הוא רק חזרה וסיכום של כל הכתוב בארבעת הספרים הקודמים).
מדי שנה בשנה אנו קוראים את הסיכום הזה בנגינה נרגשת. רשימה ארוכה-ארוכה של "וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ". לא כל השמות אומרים לנו משהו, אבל את רובם הגדול אנו זוכרים מהפרשות הקודמות.
והסיכום הזה – לא כל כך שמח. כי מי שקצת זוכר את האתגרים שעברו על בני ישראל, יודע שברוב המקרים הם הסתיימו בכישלון מהדהד. היו שם אפילו עימותים גלויים בין עם ישראל לקב"ה. רובו של המסע מתחיל אחרי רגע השפל של חטא העגל, ומשם האתגרים הולכים וסוגרים. מרגלים, מתאוננים, קברות התאווה ועוד אזורי אסון.
נשאלת אפוא השאלה, מה הטעם לבוא ולהזכיר את כל הנפילות של בני ישראל במדבר? איזו תועלת ראה משה לחרוט את כל הכישלונות הללו בספר המסעות?
את התשובה לשאלה הזו – מעדיפים חכמינו להבהיר באמצעות משל:
"משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו – כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך".
רגע כל כך אנושי. אב חוזר עם בנו ממסע רפואי ארוך ומפרך. עכשיו הם שוב חולפים באותן תחנות, והזיכרונות צפים ועולים. "כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות, היכן הכעיסוני – לכך נאמר 'אלה מסעי'".
ושוב, חשוב לזכור את היסוד החשוב – לא מדובר במיקומים היסטוריים, אלא באתגרי מסע שלנו עצמנו. יש כל מיני 'מקומות' שכשאנחנו חולפים לצידם אנו נזכרים שכאן 'הכעיסוני', כאן 'חששנו את ראשנו', ושם שקענו בשינה עמוקה.
והשאלה רק מתחזקת; איזה עניין יש לתעד את כל הנפילות והכשלים הללו?
ד.
כאן אנו מגיעים לתובנה חשובה ויסודית:
לכל אחד מאיתנו יש יומן מסע חיים משלו. אלא, שבניגוד למה שנראה לנו, כותב היומן הזה הוא הקב"ה. ההשגחה העליונה היא שכותבת את האירועים בחיינו. התחנות הראשיות – לאיזו משפחה אנו נולדים, אילו כישורים אנו מקבלים ועם אילו חולשות אנו מתמודדים – כבר נכתבו מראש.
ועדיין הרשות נתונה. הבחירה החופשית הותירה בידנו את האפשרות לנהל חיים יהודיים מפוארים בתוך הגורל שכבר נכתב לנו. יש בידנו כוח לגבור ולנצח את כל האתגרים שנעבור בדרך – אך זה לא יפתור אותנו מלחוות את הניסיון.
בדיוק כמו המשל של המדרש, כך גם בנמשל החיים שלנו – לעולם איננו צועדים לבד. האבא-המלך מלווה אותנו בכל המסע, גם ברגעים הכי נוראיים כשאנחנו כואבים וחוששים את ראשנו. גם כשנדמה שנותרנו לבד, בודדים ועזובים בתוך תהומות ההתמודדות.
אלא, שיש רגעים בתוך המסע הזה שאנחנו מאבדים את ההבנה; קשה לנו לקלוט למה נגזר עלינו לחוות את האירוע הזה, למה דווקא הניסיון הזה, והכי קשה – למה אין לנו את הכוח העוצמתי לעמוד ולנצח.
ויש שאלה גדולה יותר שמרחפת באותה שעה של כישלון – איפה אבא נמצא באותם רגעים? האם גם הוא חווה את המסע המטלטל? האם הוא מתייסר איתנו בלילות הכאב ונדודי השינה?
בדיוק בשביל הרגעים המבלבלים הללו – אומר לנו כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע – נועד 'יומן המסע'. הקב"ה מפציר במשה רבנו להתיישב ולכתוב כל אתגר בנפרד. ויש לכך מטרה חשובה:
להזכיר לנו לשם מה יצאנו למסע – כדי להירפא.
אדם צריך לדעת שגם אם הוא לא מבין את הסוד בניסיון המורכב שנגזר עליו לעבור, המטרה היא לרפאותו.
אלא שאת הסוד הפנימי מגלים רק בסוף המסע. כשהנשמה של היהודי מסיימת את כל התחנות והיא חוזרת אל כור מחצבתה – זה הרגע שבו מתחולל המפגש המרגש בין הבן לאביו שבשמיים. זה הרגע שבו האב הגדול אוחז ביד בנו ומוליכו לאורך ארבעים ושתיים תחנות החיים. ובכל תחנה ותחנה הוא מתרפק: 'הנה, כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך'.
כן, יאמר לנו הבורא, הנה המקום שבו התקררת ברוחניות. והנה המקום שבו, במקום לצלוח ולזנק מול היצר, שקעת בתרדמה. וישנו גם המקום הנוראי הזה שבו 'חששת את ראשך' והידרדרת לתהומות.
אבל דבר אחד עליך לדעת, בן יקר: גם כשהמראת לגובהי מרומים וגם כשצללת למעמקים – לא עזבתי אותך לרגע. הנה תראה, גם בנפילות שלך ובקימה שאחריהן, כל הזמן אני איתך.
ואדרבה, דווקא רגעי הנפילה הם שגרמו לך לטפס ולהעפיל בהמשך.
ולא, ספר הזיכרונות שמתעד את כל מסע הנפילות שלנו, לא נועד להביך אותנו או להאשים אותנו. להפך. בסופו של המסע הזה, הקב"ה יקרא איתנו יחד – בניגון מיוחד – את כל פסוקי ה'ויסעו ויחנו' ביומן המסע הפרטי שלנו, ויראה לנו איך מכל נפילה באה תקומה, ומכל אתגר נוצר עולם חדש של אור וחיות.
ה.
הספר הזה נכתב מראש. התחנות כבר נקבעו. והקב"ה מלמד אותנו – לא אתם שקובעים איך ייראו החיים שלכם. את המסלול אני קובע. אתם נדרשים ללכת בו בכוחות שלכם, לעבוד אותי בכל מאודכם ולבחור בחיים בכל בוקר מחדש. הבחירה שנתונה בידכם – היא כיצד תתנהגו בתוך התחנות והאתגרים. האם תיכשלו, תתעצלו, או שתנצחו.
אלא שהיסוד הזה עדין ומורכב.
שלא ישתמע חלילה שיש איזשהו מסלול כישלון קבוע מראש שמחייב אנשים ליפול, להחמיץ, להיכשל ולמרוד בקונם. חס וחלילה.
יומן המסע לא פותר אף אחד. להפך, הוא סולל את הדרך. הוא נסלל והותאם במיוחד למידותיו של כל אדם. המטרה הכי חשובה שלו היא להזכיר לנו, שאפילו בנקודה הכי חשוכה של המסע – אנחנו לא לבד. אבא צועד איתנו, מתייסר עימנו בצרה – ומסייע לנו להיחלץ. וכן, שכל ירידה נועדה לצורך עלייה.
ועוד נקודה חשובה לתזכורת: הנפילות שלנו אינן לשווא. להפך: הן חלק מתורה שלמה שאסור לחסר בה אפילו אות אחת. בדיוק כמו אתגר המתאוננים שהפך לפרשה קדושה – כך גם כל אתגר של יהודי מקרב אותו אל בוראו. ברגע שרק יתוקן באמצעות תשובה מאהבה – הוא יהפוך לזכות ענקית.
וזה מה שקורה בתחנה הקריטית של 'וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת'.
ו.
חג הסוכות תופס אותנו, כאמור, אחרי כמה מסעות מרוממים של ראש השנה ויום הכיפורים. אדם שאינו חד עין עשוי להרגיש שכביכול יש כאן איזו הפסקה והתנתקות מעבודת התשובה, כאשר במשך שמונה ימים אוכלים ושותים ורוקדים – עד להושענא רבה, שאז שוב לובשים את הקיטל ומתפללים.
אבל זו טעות. מדובר בתחנה נוספת של אותו מסע. מין קירוב אתגרי מסוג של 'ימינו תחבקני'. אם ראש השנה ויום כיפור היו תחנות היראה, כשנכנסים לסוכה הקירוב נעשה מאהבה ומשמחה, תיקון שמשלים את כל מה שעשינו בראש השנה ויום הכיפורים.
הסוכה היא רק סמל למה שקורה לנו, אחרי שאנו עוזבים אותה וחוזרים הביתה. לכל אורך השנה אנחנו מוקפים בחיבוק הזה של סכך ודפנות. אבל בכל השנה זה נסתר. חג הסוכות אמור להיות הרגע ש'משם שואבים רוח הקודש'. מכאן ניקח את העיקרון שילווה אותנו גם בכניסה הביתה.
זו אפוא השמחה הגדולה שעוטפת אותנו בחג הזה. וזה גם העיתוי המדויק – שלב האסיף. אחרי שכל אחד מאיתנו זכה להיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומתוקה – עכשיו הזמן להתחיל לתכנן את המשך המסע. זה הזמן ליישר את ההסתכלות שלנו על החיים. לזקק מחשבות, לסמן יעדים, לדעת שמכאן ואילך לא נרפה, לא נעצור לרגע, וגם אם חלילה יארעו כישלונות, לא נשכח מי מלווה אותנו.
תשבו, אמרו חז"ל, כעין תדורו. אפשר לקחת את אור השכינה הזה לכל מסע החיים.
ז.
מי שמצליח להפוך את המחשבות האלה מרעיון רוחני מופשט לדרך חיים פרקטית – הוא שיכול להיות סמוך ובטוח יותר בהמשך המסע שלו.
כי רעיונות קדושים ומאירים פזורים בכל הספרים הקדושים. הם משולים ל'מדריכי מסע' מעשיים: לא מספיק לרכוש אותם, ואפילו קריאתם אינה מספקת. העיקר הוא ליישם את תוכנם במסגרת המסע.
המשימה שלנו לכל אורך המסע היא לא לשקוע בעבר ולא להרפות ממלחמת החיים שלנו. ואם מעדנו חלילה, לא נביט לאחור, רק נתנער, ניקח את מקל הנדודים ונמשיך לצעוד קדימה.
רק מי שיצליח ליישם זאת, מובטח לו ששמחת החג תלווה אותו לכל מרוצת השנה. הוא לעולם לא יתרסק ולא ייפול ברוחו, גם כשהסביבה בחוץ תאתגר מאוד.
אדם כזה יזהה בכל ניתוח את עיניו הצופיות של המנתח, שכל כוונתו 'לרפאותו'.
וכן, דווקא בעת הזו אנחנו גם חייבים לשאת עיניים השמיימה ולהתחנן, אף על פי שכל מה שקורה לנו מחושב ומדוקדק לטובתנו. אנו מבקשים בלשונו של הסנגור הגדול הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע: "שנזכה לכל הברכות בטוב הנראה והנגלה".
כי כאמור, יש טוב שהוא מכוסה מהעיניים. הוא טוב בשורש, אבל כאן הוא מרגיש קשה ומכאיב. התחינה שלנו – שנזכה למסע מואר ומלא רחמים וחסדים גלויים.
והעיקר, שנזכה להשלים את המסע ולהגיע אל הארץ הטובה, בגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו אמן.
