שמעון ברייטקופף ז' אייר התשפ"ב

 

לא לעצום עיניים

זו לא הייתה פעם ראשונה עבורי, אבל כל נסיעה למחנות ההשמדה הארורים בפולין, מחזירה אותך יהודי אחר.

נפתח בעצה טובה: מי שעוד לא נסע – שייסע. שייקח את בני משפחתו, יברר על מדריך טוב – וייסע. הוא יחזור יהודי יותר, ערכי יותר, טוב יותר.

נכון, הריח השרוף של גופות אחינו ואחיותינו שנעקדו על קידוש השם, לא יעזוב אותו במשך כמה שבועות, אולי חודשים. המראות של רבבות הנעליים המיותמות, הררי השיער הגזוז, הסיפורים הבלתי נתפסים על הרוע האנושי – ירדפו בסיוטי הלילה כל מי שיגיע לשם.

אבל להיות יהודי מעולם לא היה קל. וכדי להבין את הסיפור היהודי, את הסיפור שלכם, אתם חייבים להיות שם. אתם לא יכולים לעצום את העיניים. לסדר את חייכם באופן שמתעלם מהזוועה הנוראית ביותר בתולדות עמנו.

אנשים רצים בכל העולם להתפלל על קברי צדיקים ומחפשים ישועות, אבל דומה שאין עוד מקום בעולם בו נעקדו מיליוני צדיקים וצדיקות, טהורים וקדושים, כולל תינוקות בני יומם, על קדושת השם. כשהולכים בין קרמטוריום 4 למשרפות, כשצועדים בין הדרגשים, ודורכים על האדמה ספוגת הדם והזעקות, יש תחושה של "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".

 

עוגן מוסרי

במהלך ההליכה במתחמי המוות המפלצתיים צפות לא מעט מחשבות שמערערות בעיקר את כל מה שחשבנו על הטבע האנושי, שלא לומר החייתי.

נראה כי הדבר המפחיד ביותר הוא טבע האדם. ההפכפכות שלו. חוסר היציבות שלו. עמים שלמים נשטפים בשטיפת מוח אגרסיבית והופכים למרצחים נאלחים. שולחים יד בשכניהם, בוגדים בחבריהם, וחגים כמוכי סם סביב שרפת גופות.

ואין מי שעוצר לשאול: אולי אנחנו טועים? אולי זה לא בסדר? אולי המשנה הזו חולנית? מכונת יחסי הציבור והתעמולה מצליחה לעבוד כמעט על כולם. מעטים מתמרדים בשקט. פועלים בחשאי ועושים מעשים טובים. גם הם לא מעיזים לקרוא תיגר על הזרם המרכזי. אנשים נורמטיביים שלא היו מעלים בדעתם לצאת מהמפעל בו עבדו חצי שעה מוקדם, הופכים למכונות השמדה רצחניות.

וזה מחדד את ההבנה הפשוטה: אנחנו לא יכולים לסמוך על המוסר האנושי. כי הוא פשוט לא קיים. אנחנו צריכים איתנו מצפן מוסרי, שנמצא גבוה מעל גבוה, שניצב איתן ותמיד יכול ליישר אותנו. נמצא שם כדי להראות לנו עד כמה התרחקנו מהדרך, התרחקנו מעצמנו.

אם אין מגדלור מוסרי שמבוסס על משהו אמיתי כמו היהדות, אתה יכול למצוא את עצמך יום אחד במקומות הנוראיים ביותר. זה קרה כל כך הרבה פעמים בהיסטוריה ויכול לקרות שוב. כל אדם חייב שיהיה לו עוגן מוסרי ממנו לא יזוז לעולם. עוגן שלא יישטף בסערות הזמן.

בעידן שבו אנו חיים, יש רבים שמדקלמים ערכים של מוסר מערבי. ערכים של שוויון, של התנגדות לגזענות, של קבלת האחר. זו הדת החדשה, זה המצפון החדש. זה יכול להיות אולי טוב כתוספת. אבל בזמני מבחן זה לא עבד. דווקא בגרמניה, שהייתה סמל הנאורות, ערש האמנות, שפת הפילוסופים – המקום שבו צמח לכאורה המוסר המערבי – זה בדיוק המקום שהצמיח את הסרטן הנורא והאלים בתולדות האדם.

דומה שהיה זה הרב שך שאמר שדבר אחד היה יכול להיות יותר גרוע מהשואה: שאנחנו היינו המרצחים. העם היהודי סולד משפיכות דמים, אבל מעשים לא מוסריים יכולים להיות חלקו של כל אחד אם הוא לא שומר על עצמו.

 

לא דומה, לא כמעט

ההבנה המשמעותית ביותר שמחלחלת בקרב כל מי שצועד בין הביתן בו נערכו הניסיונות של ד"ר יוזף מנגלה ימ"ש לביתן של הקאפו היהודי, היא שבסוף-בסוף לעם היהודי יש רק את אלוקיו ועמו.

את השואה אי אפשר להשוות לשום דבר אחר.

זה היה קצת מייאש לשמוע את הנאומים במצעד החיים מדברים על אוקראינה.

מה, למען ד', הקשר?

לפוטין יש שאיפות לחסל את העם האוקראיני? הפוך. הוא רוצה את העם הזה אצלו. הוא רוצה להפוך אותם לחלק מהאומה הרוסית המפוארת. השאיפות שלו פוליטיות, הוא לא מנסה לטהר גזע. הוא רוצח שפל, אבל שואה זה לא.

אין עוד עם בתולדות האנושות (למעט המן…) שישבה ממשלה ריבונית ורשמה בדקדקנות את כל היהודים שנמצאים ברחבי העולם. ברמה פרטנית של עשרות בודדות באיים קטנים, ותכננה איך לחסל כל אחד ואחד מהם.

אין עוד עם בעולם שגם היום, ברגע שבו נכתבות השורות, יש מיליארדי אנשים שרוצים לחסל אותו. מיליארדים! מוסלמים ונוצרים ואנטישמים, שלו רק היו יכולים היו מחסלים כל אחד ואחד מאיתנו בלי הנד עפעף. זה דומה לאוקראינה?

 

לחיות יחד

השואה מחרידה גם בהיבט הארגוני. היא לא הייתה התפרצות רגשית זמנית. לא עידנא דריתחא. אלא פעילות מאורגנת ומשומנת, שפעלה בקור רוח וברוע מנוהל עד לפרט האחרון. השיטתיות והסדר המופתי הם מה שמפחידים כל כך. אף אחד לא פעל שם באופן גחמתי. הכל היה אידיאולוגיה. הם הקפידו שהכל יהיה חוקי.

יש לא מעט שחושבים שזהו. הפרק הזה מאחורינו. אנחנו במדינה משלנו. חיים בעולם מודרני. יש תקשורת. יש רשתות חברתיות, יש אמריקה. זה כבר לא יחזור על עצמו. זה בדיוק מה שחשבו היהודים בהונגריה ערב המלחמה. היהודים שבמשך ארבע שנים קיבלו דיווחים על כל מה שקורה סביבם – וסירבו להאמין שזה יגיע אליהם. למחנות ההשמדה הם נסעו במיטב מחלצותיהם. התלבשו כמו לפני אירוע. בטוחים לגמרי שישובו הביתה. שזה ניוד אזרחים במסגרת מלחמה. הם לא דמיינו שאפילו בארונות לא יחזרו. שיהפכו לאפר רח"ל.

באחד הביתנים הקרינו את שר ההסברה הנאצי יוזף גבלס. הוא דיבר נגד האינטלקטואל היהודי. שצריך להשמיד אותו.

הוא לא דיבר נגד התנ"ך או הגמרא. הוא ביקש שישרפו בכיכרות את כתבי קרל מרקס, שפינוזה ואלברט איינשטיין. האנשים שהמציאו את הפילוסופיה והכלכלה המודרנית. שהצעידו את העולם קדימה. הם הטריפו את הגרמנים יותר מכולם.

בגרמניה הרגו יהודים כי הם דומים לגויים, ובפולין כי הם שונים.

לומר לך: אין עצה ואין תבונה נגד שנאת הגויים.

ואם הם כל כך רוצים להרוג אותנו, בואו נמצא את הדרך לחיות יחד. לחיות יחד לא אומר לוותר על האידיאולוגיה. הפוך. חייבים להתווכח. אבל אסור לשכוח שזה ויכוח בין אחים. לא לתת לשנאה להשתלט עלינו. אם אנחנו מספיק יהודים בשביל למות ביחד, צריך לראות איך אנחנו חיים יחד.

ואם הגרמנים הבינו את זה – אנחנו לא יכולים להבין?

 

שתי פסיעות מהרכבת

את השבת של אחרי המסע עשיתי בעיר ורשה. עיר מדכאת. מלנכולית. אפורה. דמי אחיך זועקים אליך מכל קיר ומכל אבן.

אבל שתי נחמות קיבלנו שם:

בליל שבת התארחנו אצל השליח הרב שלום בער סטמבלר. שליח חב"די חם ומלא רגש שמנהל את עדתו בשמחה ובהתלהבות.

אבל מה שהפתיע אותנו זה שאת הדרשה בין קבלת שבת למעריב, נתן דווקא הבן הבכור שלו, מנחם מנדל. נער בן 16, תלמיד הישיבה בקריית גת. אם הייתם עוצמים את העיניים, הייתם שומעים משפיע חב"די בן 70. איזו עוצמה, אילו ידיעות, איזו כריזמה. היה צריך לצבוט חזק את הרגל בשביל להאמין שהמילים שעסקו בגלות ובגאולה יוצאים מפיו של נער בן 16.

וזה לא נגמר, למחרת עוד ילד נתן דרשה, ועוד ילד קרא בתורה ואחר תהילים, על אדמה פולין הארורה, האכזרית מבין האומות, המקום בו נטבחו הכי הרבה יהודים בהיסטוריה, צומחת שוב היהדות במלוא עוצמתה.

באופן מצמרר בית חב"ד נמצא כמה מאות מטרים מתחנת הרכבת שהובילה את היהודים למחנות ההשמדה וכמה מאות מטרים מהמפקדה הראשית של הנאצים בפולין.

יש כאלה שנוהגים לומר על מראות כאלה: ניצחנו.

קשה לומר 'ניצחנו' אחרי שהקרבנו שישה מיליון יהודים. אבל לא הפסדנו. קמנו מהאפר ובמקום הזה פורחים חיים יהודיים לא מתנצלים ולא מתביישים, במלוא הדרם ועוצמתם. אנחנו אולי לא ניצחנו אבל, הם שתכננו להכחיד אותנו עד האחרון שבנו, הפסידו בגדול.

וכאילו כדי להשלים את התמונה, אותו שליח, הרב סטמבלר, מספר לנו שהוא מחזיק בעצמו, באמצעות תרומות קטנות של יהודים מהעולם למעלה ממאה יהודים מאוקראינה שנמלטו מאימי המלחמה. כאילו להראות מה ביני לבן-חמי. איך אנחנו מתנהגים ואיך הם.

והלוואי שנצליח ליישם את זה לא רק בשעת מלחמה אלא בימי שלום.

 

התקופה הטובה

הטור הזה נכתב ערב יום העצמאות. יום שמציף את המתחים האידיאולוגיים, בין מי שרואים בה אתחלתא דגאולה, לבין הציבור החרדי שקיבל את הקמת המדינה כעניין שבדיעבד, בפרט שזו הוקמה, למגינת ליבנו בדרך שאינה דרך התורה.

הוויכוח הזה, כבודו במקומו מונח. ולמרות הכל, אסור לנו לכפור בטובתו של מקום ולהתכחש לעובדה הברורה לכל בר בי רב, שהעם היהודי נמצא בתקופה הטובה ביותר שלו מאז ימי החורבן.

עולם התורה פורח, כוללים, ישיבות, תלמודי תורה, סמינרים, יהודים מתהלכים בגאווה ולא מסתירים את זהותם, ואנו זוכים לגדל כאן דורות ישרים שהולכים בדרך ד'.

אכן, העיתוי לא חשוב. יום העצמאות הוא יום סמלי. אין לו משמעות כשלעצמו. חשובה המהות.

וכן, לא צריך להגיד הלל בשם ומלכות כדי שהלב יתרונן משמחה על החסדים שעשה לנו הקב"ה בשבעים השנים האחרונות.

ונצח ישראל לא ישקר.