וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם

שלום הרב ברייטקופף,
לפני כמה דקות פתחתי מייל אנונימי חדש כדי לשמור על הפרטיות שלי. אני כותבת לך את המכתב הזה עכשיו, בשעה 1 בלילה במוצאי שבת, אחרי שכל השבת לא הייתי במקום.
כתבת שנחשפת למקרה של ניתוק בתוך המשפחה, אבל אתה לא מבין על איזה מוקש דרכת כאן. מדובר בפצצה חברתית שקטה, שמאוד לא נעים לדבר עליה, ומייצרת מוות איטי ומייסר בתוך משפחות רבות, כשהבושה רק מעצימה את הכאב.
אני כותבת לך את הדברים ביד רועדת.
אני הורה מנוכר. אני נראית חיה, אבל אני מתה מבפנים.
גידלתי את ילדיי במסירות עצומה. אני עצמי עברתי חיים לא פשוטים, אבל הילדים שלי היו הדבר הכי חשוב לי. נתתי להם הרבה יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי.
…אבל הילדים של הבת שלי, לא מכירים את סבתא שלהם, וסבתא שלהם, שחושבת עליהם כל יום כל שעה, לא מכירה אותם.
וזה נמשך שנים בגלל עצה מרושעת שנתנה מטפלת אטומת לב. מטפלת שהיא הרוצחת שלי. שהרסה את חיי ואת חיי בתי.
אני אדם חי שהוא מת.
אתה לא מדמיין את ייסורי השאול שאני חווה. אני חושבת המון על ההלוויה שלי, שאולי רק שם תהיה לי ההזדמנות שבתי ונכדיי יכירו בי.
אין לנו כוחות ואין לנו עם מי לדבר. הסיפור שלנו לא מעניין אף אחד. אנשים בטוחים שאם ילדים מנתקים קשר עם ההורים, כנראה הדבר מוצדק.
וכאן אני מתחננת שתזעק שוב:
אין כמעט הצדקה בעולם לחתוך משפחות. כדי לנתק משפחה צריך היתר מרב גדול ובית דין של שבעים זקנים. מדובר בהוצאה להורג, שלא נמצאת בידיהם של עסקנית או עסקן כזה או אחר, שמחליטים לפי הבנתם וגוזרים מוות איטי ומייסר על הורים שנתנו את החיים שלהם למען הילדים שלהם.
אני פונה אליך, ואני בטוחה שאני לא היחידה.
יש בתוכנו עוד רבים חיים-מתים שרואים במאמר שפרסמת קרן אור.
אני מתחננת אליך, אל תפסיק לרגע.
תודה רבה

מעשה בהויזן זאקן
האמת היא שאת הטור בשבוע שעבר על הניכור המשפחתי 'תהום אל תהום קורא' כתבתי לאחר שנחשפתי למקרה אחד שזעזע אותי. אבל לא באמת שיערתי על איזה מוקש דרכתי. קיבלתי מאות תגובות במייל, מכתבים ארוכים ונוראיים שהפכו לי את הקרביים.
אם חשבתי שסיפורים על שבת מפוקפקת במונסי יכולים לעורר אמוציות, מתברר שיש פתחים של הרי געש לוחשים, שאם רק ניגע בהם הם יתפוצצו לשמיים.
המכתב שהבאתי לעיל הוא רק דוגמה שממחישה את התהומות שאליהן התופעה הזו הגיעה.
הסוגיה הזו שיש לה הרבה ענפים, ממש כמו סוגים שונים של סרטן ה"י, אם זה ניכור הורי לילדים ולהפך, או ניכור בין אחים, היא אולי המגפה החברתית הקשה של הדור. מהיקפי התגובות אני מבין שכמעט אין בית אשר אין בו מת.
היו כמה תגובות שכנראה נכתבו בידי אותם מנתקי קשר, שהתעקשו שאין בזה כללים, ויש מקרים שמצדיקים ניתוק. אולי. מי יודע. אני לא יועץ חינוכי, לא פסיכולוג ולא עסקן המתפרנס מסכסוכי משפחה.
אבל הכאב הגדול הזה מחייב את כולנו לחשיבה מחדש על כל נושא הטיפול בניכור משפחתי.
המשימה העיקרית שלנו היא לייצר את התשתית שבה נוכל להכיל את השונה גם אם לא מסכימים על כל דבר.
כתב לי אברך שגר בלונדון:
"אני גדלתי בבית חסידי בירושלים. אבא שלי מגיע ממשפחת אדמו"רים חשובה, וגדלנו תמיד על החשיבות של ההקפדה על הלבוש כפי המסורת הישנה. הנושא הזה היה בכל שידוך, איזה כיסוי ישימו על הפאה, ואיך ינהגו אחרי החתונה וגם על הבנים שילכו עם הגרביים הלבנות ויתר הלבוש החסידי כפי שנהוג אצלנו.
אני לא נכנס כעת לנושא המהותי האם נכון לגדל בית שבו הלבוש הוא חזות הכל ואני גם לא שופט את זה ואין זה מסמכותי.
נישאתי לפני שמונה שנים עם שידוך שלא הייתה בינינו טיפת התאמה. בסופו של דבר, חרף הלחצים של ההורים שלי התגרשתי, מה שגרר כעס רב כלפיי, אבל זה עבר…
הכעס הגדול כלפיי הוא על זה שהפסקתי ללכת ביום חול עם ה"הויזן זאקן". חשוב לי להדגיש שאני ממשיך לשמור על המראה החסידי שלי, אני הולך עם חליפה ומגדל זקן ופאות, והחולצה שלי נשארה ימין על שמאל.
אבל בגלל סיפור הגרביים אבא שלי ניתק איתי קשר.
לפני שנה התחתנתי בשנית ואבא שלי לא הגיע לחתונה כשהוא מזהיר את כל המשפחה לא להיות איתי בקשר.
אני אדם בודד. לא מבין מה עווני הגדול שמצדיק ניתוק כזה. אני מרגיש מת מבפנים. אין לי דרך לבטא זאת.
תודה לך על הזרקור שהדלקת, ואני מתחנן: אל תכבה אותו.

שיבוש ערכי
אני קורא את הטקסט המזעזע הזה ומבין שההורים הם קורבן של שיבוש טוטלי בסולם הערכים. קורבן של אובדן דרך וחוסר יכולת להכיל משהו שקצת שונה מהם.
הרי ההורים הללו גם סובלים. הם סובלים פעמיים: גם בגלל הגרביים הארורות שעומדות בינם לבין בנם, וגם בגלל הניתוק האנטי-ביולוגי הזה, שנוגד את טבע האדם ואת הרגש האנושי.
הם מדממים והילד שלהם מדמם, והם חיים בחושך נורא, ואין מי שייתן להם סטירה ויעיר אותם מהטירוף שהם נכנסו אליו, וידריך אותם לנצל כל רגע שלהם כמשפחה מאוחדת, שבה הם יכולים לחיות יחד באהבה ואחווה.
המשימה של כולנו היא לחדד את ההבנה שבסוף אנחנו רקמה אחת, לב אחד.
לא חייבים להסכים על כל דבר, אבל אסור לנתק את הקשרים המשפחתיים בשום אופן. זה נושא שצריך להיות מוצף שוב ושוב לציבוריות החרדית. עד מתי? עד שנבנה כאן מקום שיהיה מגדלור של מוסריות ומשפחתיות לארץ ולדרים עליה.

אל תבודדו אותם (פלאש 90)

השבוע השתתפתי בחנוכת תלמוד תורה שנבנה על ידי ראש העיר ירושלים משה ליאון, וגם הוא הגיע לחגוג עם התלמידים וההורים הנרגשים.
השמועה על הגעת ראש העיר עשתה לה כנפיים, ובצאתי מהאוטו פגשתי אברך צדיק עם אשתו הצדיקה ועם שני ילדיהם. האברך תפס בדש חליפתי ופרץ בבכי.
תשמע, יש לי שני ילדים בבית, ואין להם איפה ללמוד. אתה חייב לעזור לי.
לא בכל יום אני פוגש אברך שהוא ורעייתו נראים מהעילית של הציבור החרדי בירושלים, ואין לו חיידר לילדים. התיישבתי איתו בניסיון להבין את העניין.
מתברר שלמזלו של היהודי, הוא זכה בשם משפחה גבולי ודי נדיר, כזה שאין לו זיהוי עדתי מובהק, ואפילו נשמע, למרבה המחדל, קצת אשכנזי. נגיד איזנקוט.
האיזנקוט הלז ניגש בשנה שעברה עם הילד הבכור שלו לרשום אותו לכיתה א'. "אתה רואה אותי. אני נראה אשכנזי, הילדים נראים אשכנזים, המנהל לא שם לב וקיבל אותי תוך חצי דקה. נפל על האיזנקוט התמים", הוא סיים בחיוך גדול.
"שבוע אחרי שנרשמנו וקיבלו אותנו, מישהו מבית הכנסת שלי ניסה גם הוא לרשום לאותו חיידר, אבל המנהל סירב ואמר לו שהמכסות התמלאו. אותו יהודי יקר פנה למנהל ושאל אותו 'למה את איזנקוט הספרדי כן קיבלת?'
"המנהל הבין שנרדם בשמירה ומהרגע הזה 'הוא שם עלי איקס'", מספר לי האברך, "ואת הבן שלי שעכשיו אמור להיכנס לכיתה א' הוא כבר לא מוכן לקבל בשום אופן. מבחינתו, יש גבול לכל תעלול. הוא 'נפל' איתי פעם אחת. לא עוד".
אותו אברך שלא רוצה לפזר את ילדיו בין כמה מוסדות בעיר, נשאר בלי מוסד לשניהם.
סיפור נורא. מה יש לומר.
טוב, אמרתי לו, בוא נעשה קצת מאמץ להכניס גם את הילד השני לכיתה א' באותו מוסד לימודים. זה המקום הטבעי שלו.
"לשם?!" הוא שאל בזעזוע, "לשם אני לא חוזר בחיים".
למה?! שאלתי.
"אם יש שם מנהל כזה רשלן שנפל איתי, בלי לבדוק טיפה, מאיפה אני, מה המוצא, אולי אני בכלל תוניסאי – אני לא רוצה לשלוח לשם את הילדים שלי. לך תדע עוד כמה ספרדים הצליחו להשתחל לו מתחת לאף".
חשבתי שהוא צוחק, אבל אז קלטתי שהוא רציני לגמרי.
'האליטיסטיות' הרעילה שלפעמים לובשת כסות של אשכנזיות ולפעמים כסות של אברכיות ולפעמים כסות של כסף הצליחה-מצליחה לשכנע את האברך הצדיק הזה, שלא רק שהמוסדות האשכנזיים יותר טובים, אלא שאסור שיהיו בהם ספרדים.
מדובר באדם שכבר מאמין בתאוריה ההזויה הזו, והפך כעת לחלק מהשיטה. הוא, כמו עוד אחרים, רוצה להיות 'הספרדי האחרון' שנכנס לחיידר, ושלא יכניסו אחרי שהדלת נטרקת את כל רדודי הרמה, המזרחיים, אלה שאסור להם להיכנס למוסדות.
ועל זה אין מחילה.
על כך שגרמנו לחלקים, אומנם בשוליים, בעדה מפוארת להתבייש בעצמם.
כשאתה מתבייש בעבר שלך, אתה לא רק פוגע בעצמך, אתה יורק בפרצופם של הסבים והסבתות שלך שמסרו נפש כדי לשמר את האותנטיות מבית אבא.
ואולי זה מתקשר לחלק הראשון של הטור הזה.
לעובדה המצערת שיצרנו היום קונספט אחד מקודש, שכולם, כמו במיטת סדום, צריכים להתיישר לפיו. כבר אין מקום בציבוריות החרדית של היום גם ליששכר וגם לזבולון, גם לדן וגם לאשר. יש רק קונספט אחד שמוביל – וכל השאר שיישארו בחוץ.
ואולי התיקון יתחיל ברגע שנבין שמשהו מקולקל.