אלי פלאי א' סיון התשפ"ג

 

שלושים ושלוש שנה. מאז הימים הראשונים של 'משפחה' הייתה לי הזכות לעמוד לצידך ולשמש אותך: אתה האיש שהיה לנו לאב, לרב, למחנך, למנטור. האיש שסלל לנו את הדרך; האיש שיצק את היסודות למפעל שרבים השיב מעוון: למפעל התשובה הגדול שרצה לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים.

אבל לצד גדולת נפשך – ואולי דווקא כחלק מכך – מעולם לא החזקת טובה לנפשך; תמיד נשארת צנוע ועניו במידה לא רגילה. אהבנו אותך מאוד, אבל מעולם לא זכינו לכבד אותך כראוי. לא כי לא רצינו – אלא כי אתה לא אפשרת. היית ותמיד נשארת יהודי פשוט.

נתקיימה בך הבחינה של הפסוק: "והאיש משה עניו מאוד".

 

*

 

הייתה לי הזכות להיות לצידך ולשמש אותך ברגעים שבהם שאלנו את עצמנו בעיתון 'משפחה' מה תפקידנו. מה עלינו לעשות. מה חובתנו בעולמנו. תמיד עשית את זה באמונה, ביושר ובאחריות.

אני זוכר את המפגש הראשון שלנו, בבית אבי מורי זיכרונו לברכה. הגעתי לתפקיד מנכ"ל העיתון היישר מבית המדרש, ללא שום רקע וניסיון. לא ממש היה לי מושג מה עלי לעשות וכיצד – אבל כשראיתי אותך, ידעת שיש לי משענת נאמנה. הבאת איתך רוחב דעת, תורה וחכמה שהתמזגו במקום אחד.

שילבת הוויות דאביי ורבא עם ידע נרחב במדע ובהגות זמננו, הפגשת ידע היסטורי עצום עם שליטה נרחבת בספרי מחשבה וחסידות, ומעל לכל עמדו לך שנים של שימוש תלמידי חכמים. שנים שבהן שתית בצמא את דבריהם. שנים שבהן זכרם לא מש ממך לרגע. גדול שימושה יותר מלימודה.

 

*

 

היינו יחד במשך שנים. מתוכן שנים קשות. קשות לך, קשות לי. שנים שכאשר אני מעלה את זכרן – אני נזכר ביתרו שפוגש את משה רבנו ואומר לו "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם – כפשוטו – וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב".

היית לבד. ניווטת במאמצים עילאיים את דרכה של מערכת שרק עשתה את הצעדים הראשונים שלה. בנחישות, במסירות, בלילות ללא שינה, עמלת וטרחת, ניפית מילה אחר מילה, בלי להניח לעצמך, בלי לוותר לעצמך, והתייצבת עם שחר אחרי לילה ללא שינה, בעיניים טרוטות, ושוב ניפית, נפה אחר נפה, ושוב זיקקת את המסר הנכון עבור רבבות קוראים. היית אומן של המילה, לא הנחת עד שהמילה תבטא בדיוק את המסר שברצונך לבטא, בלי לתת מקום לטועים לטעות.

ובשנים האלה, זה לא היה קל. אני זוכר שתמיד אמרת לי, בשנים שכבר באמת עמדנו וראינו הצלחה ושגשוג גדול, שאתה זוכר את הימים האלה, את הקושי הגדול הזה.

"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי (או לכתי אחריך) בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

 

 

]

 

את שמך הכרתי עוד מימיי כתלמיד צעיר בישיבת חברון. נחשפתי אז למאמרים ולטורים שלך, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שמישהו מצליח לקחת תורה עתיקה ולהגיש אותה במילים חדשות; שפגשתי מישהו שמסוגל לתרגם את התורה עבורנו, עבור הדור היתום שלנו, ולהציג אותה לפינו בהדרה ובתפארתה, מישהו שמסוגל לתת מענה באומץ ובאמונה על השאלות הגדולות שהדור וצרכיו מעמידים לפתחנו.

חז"ל אומרים שהסנהדרין היו חייבים לשלוט בשבעים לשון; על מרדכי היהודי נאמר שנקרא שמו פתחיה, על-שום שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון. ברוך השם זכה דורנו, ויש לנו תלמידי חכמים, ראשי ישיבות ויושבי על מדין.

אולם האתגר הגדול שלנו בחינוך – הוא הקושי לייצר שפה שתדע להעביר את הנכסים הנפלאים האלו אל הדור הבא בשפתו, בשפה אטרקטיבית המושכת את הלב. וזו הייתה משימת חייך: לקחת תורה בתפארתה ובמלוא הדרה – ולצקת אותה לשפה שנוגעת בדור הזה, צעירים ומבוגרים, תלמידי ישיבות ואקדמאים, דתיים ושאינם, והכל בנאמנות ובאמונה מלאה למקורות מחז"ל, דרך גדולי הדורות, ועד לחכמי התורה בדורנו.

"לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא!"

 

*

 

ודבריך, ר' משה, הגיעו לכל מקום, נפוצו לכל פינות היהדות, הקרובות והרחוקות.

בתל אביב ובלוס אנג'לס, ב'מעריב' של שנות השבעים וב'משפחה' של שנות האלפיים, כאשר כתבת על פרקי אבות או כשעסקת בענייני אמונה או כשהתמודדת בבהירות עם שאלות של תורה ומדע – תמיד השתדלת להעביר יין ישן בכלי חדש, השקפה עתיקה בכלים עכשוויים, והכל כדי שגם אנו, הצעירים שעדיין לא זכו לעמוד על הדברים, נוכל להבין איזו ירושה מדהימה קיבלנו, מורשה קהילת יעקב.

היית אומן המילה; יגעת בדם וביזע כדי לחצוב מליבך הטהור עוד הגדרה ועוד הסבר, ואחרי שהתקבלה התוצאה – שוב ניפית אותה בנפה אחר נפה, בחרדת קודש להגיע למילה ולמשפט המדויקים.

לעיתים היית מתייצב שוב במערכת אחרי לילה ללא שינה שבמהלכו כתבת ותיקנת ומחקת ודייקת, ועדיין לא נחה דעתך. ידעת מהי השליחות שלך, והשתדלת בכל כוחך לבצע אותה נאמנה: ליצור שפה חדשה של תורה לדורנו, בלי לחרוג מקוצו של יו"ד. עותק נאמן למקור.

"לכתוב מאמר" לא היה עבורך משימה שנשלפת מהשרוול, שנכתבת מהשפה ולחוץ. "לכתוב מאמר" היה עבורך משימת-קודש שנעשית בחרדת-קודש.

 

*

 

הגעת לארץ כילד שניצל מהתופת, אוד מוצל מאש. אבל במקום להפנות אל התופת את גבך, היישרת את פניך. לא חששת; ניגשת אל הערפל ואל עשן החורבן מתוך הבנה שההצלה שלך מטילה עליך חובה ושליחות.

"וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל – אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקים"!

לא חששת מלהתעמת עם האסון הנורא שממנו ניצלת, ופנית דווקא לשם – היכן שכמעט כולם חוץ ממך נרתעו – לחפש את האלוקים. ניגשת בידיים חשופות לחפש את האלוקים באפר של משרפות אושוויץ ומיידנק. ומצאת. כי דרשת אותו בכל לבבך ובכל נפשך.

לקחת את הקשות שבקללות המופיעות בתורה, וראית בהן יסוד ויתד לאמונה. דיברת על כך שצריך להפריד בין הכאב הגדול, הסבל וחוסר ההבנה – לבין האמונה שלנו שיש מנהיג לבירה, והוכחת שכך בדיוק הודיעה לנו התורה שיהיה. שהעולה על רוחכם היו לא תהיה; התורה הבטיחה לנו שהקב"ה לעולם לא יאפשר לנו להיות עם ככל העמים. וכן, זה יכול להיות כואב מאוד. אבל זה מגיע ממנו, למעננו. בתוך התופת, בתוך הסתר הפנים הנורא והקשה ביותר שאולי היה לעמנו מיום היותו לעם, שם חיפשת אותו, ושם גם מצאת.

"כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".

 

*

 

ערב שבת, לפני כשבועיים. עמדתי ליד מיטתך. כולך מתייסר בסבל בל יתואר. למרות הכל, ניסית כדרכך לשמור על פאסון; גם ברגעים הקשים השתדלת להיות רענן, להתעניין במה שקורה מסביב.

ראיתי את המאמץ הגדול שלך והצעתי לשיר איתך את שירי השבת האהובים עליך. שרנו לכה דודי, ולא ידעתי שזה יהיה שיר הפרדה שלנו. לכה דודי לקראת כלה, לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו שבת. התחלנו לשיר את שירת המלאכים, שלום עליכם, אבל אתה סימנת לי שדי, אתה רוצה לנוח.

"וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים". 

ביום שלישי השבוע, כשראיתי אותך נאבק על כל נשימה ונשימה, נזכרתי בשיעור שנתת לנו פעם, בערב ראש השנה, על תקיעת שופר. דיברת על כך שתקיעת השופר מחזירה אותנו לרגע של "ויפח באפיו נשמת חיים"; לרגע של בריאת האדם. הרגע שבו נעשה האדם למה שהוא, עם הייעוד הנצחי שניתן לו על ידי הבורא.

תמיד ביקשת להחזיר אותנו לשם – לרגלי הר סיני. להחזיר אותנו אל יסודות האמונה של בריאת העולם. להחזיר אותנו לרגעים שבהם התחלנו במסע הגדול שלנו, ולהראות כיצד אנו צועדים כיום באותה הדרך. "זכור ימות עולם", הורית לנו; חזרת במסע בזמן אל רגעי הבריאה, ולא חששת לעמוד מול המדע והכפירה. הארת לכולנו את רגעי ההתגלות של מעמד הר סיני, והעמדת את הייעוד הנצחי שלנו כעם באור רענן.

וכעת, נאבקת לעוד נשימה. שיוועת לנשמת חיים. עד שכבה הנר והנשמה הטהורה חזרה ליוצרה.

"וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ".

"וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה" – – –

לך בשלום ונוח בשלום על משכבך.