יוסי אליטוב
ט"ז אב התשפ"ה
בועז ביסמוט הוא אחד היהודים החביבים יותר שהפוליטיקה הישראלית פגשה אי פעם. יהודי מתוק, מרומם, מחובר באמת למסורת. אדם שרכש את התהילה הציבורית שלו דווקא כעיתונאי, אבל גם אז לא היה מהטובלים את רגלם בשלוליות כדי לחפש רפש ונגעי אחרים. ביסמוט הוא איש של חיבורים: סָבַב במדינות ערב, גילה חיים יהודיים מפכים בכל אתר, וניכר כי פועם בקרבו לב יהודי חם. כל שיחה איתו היא שעה של קורת רוח.
בצל העננה שעוברת על בני הישיבות ביסמוט הוא נקודת אור. לא שהמציאות תלויה בו או במישהו אחר, אבל אין ספק שההגדרה "האיש הנכון במקום הנכון" נולדה עבורו. ואל יהא הדבר קל בעיניכם משום שעליו להתייצב למאבק איתנים כנגד מערכות משומנות היטב, נוטפות רעל ומתודלקות בשנאה.
השבוע הוא נכנס לתפקידו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, והמשימה שלפניו היא להריץ את חוק ההסדרה לבני התורה ולהביאו לאישור הכנסת. כנגדו ניצבת חזית נרחבת שנועדה להכשיל אותו. כצפוי, רובה מורכב מעולם המשפט: הייעוץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה והייעוץ המשפטי של ועדת חו"ב ושל הכנסת עצמה. לצד זרועות ארוכות ומיומנות אלה מתייצבים אנשים מתוך הציונות הדתית, אוהבים שהפכו לשונאים קשים אף יותר מהערב־רב בשמאל הקיצוני.
רגע לפני שביסמוט תפס את הגה ועדת החוץ והביטחון באופן רשמי, פרסם יולי אדלשטיין את ההצעה המקוממת שניסח, על כל ספיחיה ותחלואיה. די היה לקרוא כמה שורות ולהתחלחל. ברגע שלאחר מכן הגיעה ההבנה: כל המי ומי מהצד האנטי חרדי של המפה מגייסים עתה את כל כוחותיהם והאפשרויות שבידיהם כדי לתקוע מקלות בגלגלי החוק החדש, שאליו חותרים חברי הוועדה להגיע.
אדלשטיין הוא יהודי חביב שאיבד את עולמו פעמיים במשבר האחרון. הייתה בידיו היכולת לזכות להציל את בני הישיבות, הוא איבד את הזכות הזאת וייזכר לדיראון עולם. אלא שגם בעולם הפוליטי הוא הפך לקוריוז, ויתפוס את מקומו לצד אישים מסוגם של בוגי יעלון ויואב גלנט. אחרי חמש עשרה דקות התהילה שבהן זכה לחיבוק תקשורתי, לאהדת השמאל ולחיוכים מבכירי עולם המשפט, הוא ימצא את עצמו נבעט אל שולי הדרך.
יכין, בועז
את מקומו של אדלשטיין ממלא עתה בועז ביסמוט, שאמור להביא את חוק ההסדרה המקורי: שעולם המשפט יוכל להכיל ושבג"ץ לא יפסול. מדובר על מרתון של ישיבות ותוואי המסע מאוד ברור. היועצת המשפטית לממשלה שלקחה בשבי את המדינה כולה מנפיקה רבבות צווי גיוס לבני הישיבות, שלובים במעצרים, ואיש אינו יכול לשער לאן הם יובילו.
כל שנותר לעשות הוא להדהיר את הרכבת לחקיקה מהירה, כדי שאחרי החגים החוק יוכל לעלות לקריאה שנייה ושלישית ולצמצם את העימות הגדול שעלול לפרוץ לרחובות בהיעדר הסדר מקובל.
הקשיים נערמים בשרשרת. היועצת המשפטית של הוועדה מנסה ליירט את החוק בטענה שצריך להתחיל את הדיונים מחדש. אבל מולה יושב ביסמוט. לא אדלשטיין שתהילתו נשאבה מגלי מחיאות הכפיים של מקהלה מתוזמנת היטב. ביסמוט חד, לא חנפן ואינו קרוץ מחומר של עסקנים חסרי חוט שדרה.
הוא מבין בדיוק מה קורה כאן. המערכת שהציבה לעצמה מטרה לפגוע בלומדי התורה אינה פועלת מאהבת צה"ל או מדאגה לעם ישראל. זהו עוד אמצעי להפלת הממשלה. כל המסרים הגבוהים, האפופים בצורכי צה"ל והמדינה, הם רק העטיפה שמכסה בקושי על יעדם הסופי. ביסמוט, חדור מטרה, כבר החל בהרצת דיוני הוועדה למרות ימי הפגרה, ועם ישראל זקוק לתפילות רבות כדי שגיבוש החוק יתממש באופן הטוב ביותר לעולם התורה.
בינתיים מערכת המשפט דוחקת במערכת הביטחון ובצה"ל ומשסה במקביל את אזרחי המדינה. המטרה ברורה: להוביל למלחמת אחים. חד וחלק. אין הגדרה אחרת.
מינימום חיכוכים
אנשי המשטרה הצבאית אוספים צעירים חרדים מבתיהם למעצר בעקבות צו גיוס, וזו סיטואציה שטרם הכרנו עד כה. כשבאים לבחון את המציאות הזאת ולהבין לאן היא מובילה, עלינו לנהוג בזהירות יתרה. ברור כשמש שאיש לא יוכל למנוע מאף בן ישיבה להגות בתורה, יהא המחיר אשר יהא. אנו בטוחים שבסופו של דבר בחורי הישיבות יישארו במקומם הטבעי, בבתי המדרש. השאלה היא איך תהיה ההסדרה, מהיכן תבוא, ומי יזכה להיות שליח ההשגחה שחבל ההצלה יגיע דרכו. ההתקדמות מתרחשת שלב אחר שלב, ואט אט נזכה לצפות בה מתרחשת.
את התקופה הזאת, עד החגים, עלינו לעבור בנחישות, בתקיפות ובזקיפות קומה, ובמינימום חיכוכים ועימותים. אסור לשחק לידיהם של משנאינו. וזה עוד לפני העובדה שבכל קבוצה קיימים בשוליים מספר משועממים שנהנים מקטטות, מיצירת 'מצֶב' ומעימותים. זו אינה דרכנו, ולא נשיג ממנה דבר. ההפך: אם בחור ישיבה נעצר עליו לעמוד על זכויותיו בכבוד, בלי לנאץ או לחרף. אכשר דרא וזכינו לשלל ארגונים ועמותות שמסייעים לכל נעצר מבני עולם התורה. אולם את המעצר עצמו שומה עלינו לצלוח כבנים לשבט לוי: בכבוד ובקידוש שם שמיים. לא חלילה להפך.
מן הראוי שלכל מקום שאליו יגיע בן ישיבה יהיו תחת ידיו גמרא, ספרי חסידות ומוסר. יושבים ולומדים – ומאין יבוא עזרי. מהיכן ה'אין' הזה יבוא? אין לדעת. משמיים יורו את הדרך. אך הזהירות חייבת להיות מרבית. ההתנהגות – מדודה. אל לנו לשחק לידיהם.
ודבר נוסף: עכשיו אינה העת להטחת האשמות על נציגי הציבור שלנו. מי שכשל בשליחותו יודע זאת היטב, ולבטח כבר הרהר בתשובה. אלה שכשלו בקריאת המפה בוודאי הפיקו את הלקחים. יבוא יום וייערך החשבון. עתה זמן ליכוד השורות הוא.
לפום צערא
לעת הזאת על כל אחד מאיתנו לרומם ולפאר את בני הישיבה שבקרבתנו. להנחיל להם את ההכרה בזכות הגדולה שנפלה בחלקם, שלא הייתה כמותה עד היום. אם הלימוד של הדורות האחרונים היו מתוך לוקסוס, כעת נכנסנו לניסיון של לימוד שונה, שלא בדרך חירות. זו תורה אחרת, יש לקב"ה תענוג אחר, עילאי יותר ממנה. כשיהודי מוכן לשלם מחיר על אמונתו, השכר אחר. נעלה. מרומם.
נתפלל שהניסיון לא יארך זמן רב, אך ברור שהתקופה הזאת נועדה להפיק מאיתנו מחויבות טוטלית ואמיתית. איננו לומדים בישיבות ובכוללים רק משום שאבותינו נהגו כך, או מפני שזה קל, נעים ושגרתי. משמיים רוצים עתה שהלימוד לא יהיה מובן מאליו. שנגיע אליו מבחירה, שנשלם מחירים. "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי".
וזהו מקומנו שלנו, בסביבה התומכת בבני הישיבות. עלינו לרומם אותם, לחזקם, לתת להם את הכוח הנפשי הנדרש כדי לעבור את הניסיון הזה באצילות נפש ובכבוד. בסופו של דבר לאיש מאיתנו אין ספק כי תקופת המבחן תסתיים בתשועה גדולה לעם ישראל, ובהבנה אמיתית של ערך התורה. הבנה שתשרור בקרבנו ביתר שאת, ותחלחל גם אל אחינו התועים חובשי הכיפות הסרוגות, שבחרו בבעלי ברית אחרים והתנתקו ממקור הטוב והאור.
גם אם אין עתה בהירות היכן נמצאת הדלת שתיפתח בפתע לישועת השם, ברור שהיא תתגלה בקרוב, משום שעם ישראל אינו יכול להתקיים אף לרגע אחד ללא לומדי התורה. ואנו תפילה כי בתוך זמן קצר המשוכה הזאת תהיה מאחורינו.
כי הטוב ידבק בטוב
שתי זירות בוערות מתנהלות זו לצד זו בין הכותרות, כל אחת מהן מפתיעה ברמות הניתוק וההבל של מי שעומדים בליבן. לכאורה אין כל קשר ביניהן. אך בפועל נדמה שמי שנוקט דרך מסוימת, קיצונית להחריד, מצד אחד, מחזיק בקצה המנוגד ביותר בצד השני של המפה.
אנו קוראים ועוקבים אחר המתרחש בשבועות האחרונים. שתי הזירות אינן קשורות לכאורה זו לזו: האחת עוסקת ברדיפתם המשפטית של בני הישיבות, באכזריות מערכתית שאין דומה לה, במטרה אחת ויחידה: להכריע את עולם התורה בכל מחיר.
הזירה השנייה כוללת אומנים ואנשי תרבות מחוגי הערב־רב שליבם הרחום פשוט יוצא למצוקת העזתים הרעבים ברצועה, עד כדי כך שהם לא מצליחים למצוא מנוח לעיניהם. שנתם נודדת בלילות, והלב נשבר למקרא תיאוריהם: הם מתקשים לצאת לחו"ל, לחופשתם השנתית, ושגרת ההוללות שלהם נפגמת בעת שילדי רצועת עזה נמקים ברעב.
רחמנות כוזבת
אם תמיד תמהתי על המסתתר מאחורי אמרת חז"ל השגורה על לשוננו כי "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים", הרי שזכיתי השבוע לתובנה מאירה.
שהרי לכאורה, מלכתחילה, קשה להבין: מדוע מי שמרחם על אכזרים יתאכזר לבסוף בוודאות גמורה על רחמנים? האם לא ייתכן שיש אדם שהוא רחמן מטבעו, ויהיה רחום הן על רחמנים והן על אכזרים? מהו אפוא המוטו שעל בסיסו קבעו חז"ל כי מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים? מאיזה שורש נובעת האכזריות הנסתרת המלופפת ברחמנות גלויה ומוחצנת?
אנו רואים את המתחולל לעינינו שאותם אנשים מוכנים למסור את עצמם לכל מאבק שנחשב בעיניהם כ'רוח', עד כדי כך שאחדים מהם אומרים מול המצלמות, בלי להתבלבל, שהם מבינים את המחבלים המתאבדים הפלסטינים, שטובחים בנשים ובילדים היל"ת, משום שהעם שלהם עשוק ורצוץ, ובאותה נשימה בזים לבני הישיבות, וכל הקושיות נעלמות מאליהן.
משום שאם ליבם היה כה רחב עד כדי שהם מסוגלים להבין מאין נובע הרוע והאכזריות הפלסטינית, אמור היה להיות בו מילימטר של מקום שבו תובן דרכם של בני התורה.
אם ליבם פתוח כאולם, הכיצד הוא נחסם כשמדובר בבן ישיבה, פוליסת הביטוח הרוחנית של היהודים על ארצם וזכות קיומם הבסיסית? כיצד הם מתעלמים מבני המגזר שמתנדב הכי הרבה ביחס לאוכלוסיות אחרות, תורם מזמנו למען אחרים יותר מכל פלח מגזרי אחר, למעט השירות הצבאי בגלל היותו סוגיה אמונית, כיוון שבני שבט לוי נפטרו בהלכה ברורה משירות צבאי כדי שיעסקו בתורה וירבו זכויות לעם ישראל, והוריהם עוסקים בפעילות חסד כחלק בלתי נפרד מסדר יומם?
לאן נעלם הרספקט לאדם שמוכן לשלם מחיר על האמונה שלו, חי בצמצום, מנדב מעצמו כה רבות לעם ישראל בהקרבה הגדולה ביותר שקיימת בחיים המערביים? וכי העוני והרעב של ילדי עזה הוא שעושה את ההבדל? והרי רוב ככל בני התורה בישראל מוגדרים עניים, קשי יום.
וכאן הבן תוהה: לאן נעלם הלב הרחב וההבנה המכילה? אם אתם אנשי רוח והוגי דעות, אומנים ובעלי רחמים כה מרובים, בבקשה: היו רחמנים כלפי כולם!
נגדעו משורשם
את השער להבנת התופעה הקונטרסטית הזאת פותח בפנינו בעל 'אור החיים' הקדוש. מדוע הרעים שונאים את הטובים והטובים מתעבים את הרעים? מה גורם למי שחי חיי קדושה לא לסבול מציאות של טומאה, ולאנשים טמאים לא להיות מסוגלים להכיל קדושה?
התשובה, כך הוא מבאר, טמונה בחוקי הבריאה עצמה: טבע הטוב להימשך אחר הטוב, וטבע הרע להימשך אחר הרע. יתרה מכך: טבעו של הרע הוא לשנוא את הטוב, גם ללא כל סיבה. כך טבע הקב"ה ביסודותיו של עולם. אדם שנטוע ברע ובטומאה – כל חושיו מופנים אליהם, ולא יוכל לסבול מציאות אחרת כי רגליו כבולות אל אותו מקום. בדיוק כשם שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, אדם הדבוק בקדושה אינו יכול להכיל טומאה.
זו המציאות המתרחשת לנגד עינינו: בן הישיבה, הכתר והפסגה של עם ישראל, הופך מטרה לחיציהם של אלה שהתנתקו מהמקורות. הערב־רב וכל מי שאבדה דרכו ביער האמונה, שנפשו נדבקה ברעים ורשעים עד שמקור החיים שלו נכרת. מי שעבורו חיים נחמן ביאליק וחבריו הם מאורי הדור רומסים מעצם טבעם את כבודו של בן הישיבה.
המרחמים על האכזרים, המקוננים בלילות על הילדים העזתים, סופם שבבקרים ירמסו באכזריות את מי שנותן להם את פוליסת הביטוח הרוחנית על עצם קיומם כאן – בני הישיבות המסולאים בפז. כך, מי שמשלמים מחיר אמיתי על אמונתם וחיי הרוח השורשיים, זוכים לאדישות מוחלטת כלפיהם מאותם רחמנים בעיני עצמם. אין להם רספקט, היגיון או חיבור למאבק היהודי האמיתי.
לפתוח את השערים
בתקופה האחרונה עסקתי ברשימות אלה לא מעט בתופעות הכיתות והבאבות. באותן קבוצות הסוחרות במידע ובממון כדי ללכוד נפשות ולמוץ אותן עד זוב דם. לרוב בסופו של דבר מתגלה קלונם כאחרוני הריקים, והביזוי וחילול שם שמיים שהם גורמים, לצד הנזקים והחללים שהם מותירים אחריהם, רב ועצום. אולם חשוב לכתוב גם על המקומות שבהם הקדושה האמיתית נמצאת.
לפני כחודש פנה אליי יהודי שאינו שומר מצוות שאנו מכירים מקשרי עבודה. הוא סיפר לי בצער כי הם מצפים ללידת בנם אך הרופאים הודיעו להם על בעיות רבות שהתעוררו, ולדברי הרופאים אין לו כל סיכוי לשרוד. במצוקתו שאל אם אני מכיר איזה באבא או עושה פלאות שיכול לתת להם קמע או לחש. הוא מוכן לשלם עבור הצלת ילדו כל הון שבעולם.
השבתי לו בפשטות: בעוד כמה ימים תחול ההילולה של בעל 'אור החיים' הקדוש. יש מסורת ירושלמית עתיקה שמי שזקוק לישועה עולה ביום ההילולה ואומר את כל ספר תהילים, ומבקש את בקשתו. אך אין די בכך, חידדתי. דרוש גם 'כלי' שאליו תושפע הברכה. הכלי, הסברתי, הוא קבלה על שינוי משמעותי בחיים. כי מי שרוצה להביא לשבירת גזר דין קשה שניחת עליו משמיים, זקוק לשבור משהו בטבעו ובמידותיו שלו. במידה שאדם מודד, לימדונו חז"ל, כך מודדים לו. עליכם להתאמץ ולקבל על עצמכם להוסיף גדרי קדושה וטהרה בביתכם.
ביום שלישי השבוע קיבלתי ממנו הודעה קצרה: "פעלתי כעצתך. עליתי לקבר אור החיים, התפללתי וקיבלנו על עצמנו… אני מודה לך על ההמלצה וההכוונה. היום קיבלנו את תוצאות הבדיקות החדשות. הכל מצוין, ברוך השם. תודה רבה".
בו ברגע הבנתי מהו תפקידנו כשומרי מצוות וכשגרירי האמונה. עלינו להזהיר את היהודים התמימים, המסורתיים והמאמינים, בני האבות הקדושים, שלרוב מבקשים כל כך את האמונה הטהורה והבסיסית, שלא להסתבך עם תאבי הממון ומגידי הכזב שבינם לבין קדושה אין כל קשר.
בידינו נמצאת דרך התורה והמסורת העתיקה, ישנם צדיקי אמת ומקומות שאפשר לפעול בהם ישועות. ובעיקר, יש לנו כיהודים כוח קבלה עצמית: כשיהודי מקבל על עצמו לשבור מידה רעה, מאמץ הנהגה טובה, בפרט אם היא קשה ליישום, הרי הוא שובר את כל הדינים הקשים.
בידינו הדבר: לכוון ולהדריך את יוצאי ירך אבותינו השואפים כל כך להתחבר. מחובתנו להזהירם לבל ייפלו במלכודות הדבש הנוצצות של עושי הפלאות ומחלקי הקמעות, להוביל אותם אל צדיקי אמת ולהדריכם בדרך הטוב והישר.
