שביעין חביבין:
בחודש סיוון התשע"ה, שנת השמיטה הקודמת, שרר שרב כבד בארץ ישראל. גל החום גרם לשרפות בכל רחבי הארץ, ויערות וחורשות טבע רבים עלו באש. כוחות כיבוי האש עברו משרפה לשרפה וניסו להיאבק באלפי הדונמים שעלו בלהבות.
בעוד לוחמי האש נלחמו נגד שר האש, הביטו מאות חקלאים כואבים ודומעים בחלקות האדמה שלהם, וביכו את אובדן היבול והתוצרת החקלאית שהיו למאכולת אש.
בשלב מסוים התקבל עדכון כי סמוך לכביש 4 נראו שרפות, ומכבי האש עשו את דרכם לשם.
רכבי כיבוי האש שהגיעו לאזור החלו לנסות לכבות את השרפה הגדולה, וטפסר שמעון עלה על גג מכונית הכיבוי, הביט באש המשתוללת כדי לאמוד את קצב התקדמותה ומה גדולה הייתה תדהמתו…
"אתם חייבים לראות מה קורה כאן", צעק הכבאי הבכיר לחבריו, "תעלו למעלה ותסתכלו על השדות!"
שני כבאים נענו לקריאתו וטיפסו בזריזות לגג הכבאית, הביטו למרחב ועיניהם נפערו בפליאה. לנגד עיניהם ניצבה לה חלקת קרקע גדולה, בינות השדות החרוכים. האש משתוללת, והשדה בתווך ירוק ורענן ואף גץ אחד לא מאיים על שלומו.
"איך זה ייתכן?" הקשו הכבאים. "הרי משניתנה רשות לאש להשחית אין היא מבדילה בין שדה לשדה…"
"יש שלטים בתוך החלקה שלא נשרפה", ציין אחד הכבאים והצביע קדימה. "מישהו מצליח לראות מה כתוב שם?
טפסר בכיר שמעון התבונן במשקפת וחיוך גדול נמתח על פניו: " כתוב בשלטים שבשדה: 'כאן שומרים שמיטה'! האש לא מעיזה לגעת באדמתם של גיבורי הכוח, שומרי השמיטה!"
למרות צמחי הבר שלא נוכשו עקב שנת השמיטה, השדה היחיד שניצל מהשרפה היה השדה שבעליו שמט אותו ועשה את רצון השם. ומלאכי האש? הם לא פוגעים במי שעושה רצון קונו.
שבע מי יודע?
המושג: אוצר בית דין
אף על פי שאסור למכור פירות שביעית משום איסור סחורה, ישנה אפשרות לחלקם במסגרת 'אוצר בית דין' – תקנה קדומה מזמן חז"ל שמוזכרת בתוספתא (שביעית): "בראשונה היו שלוחי בית דין יושבים על פתחי עירות. כל מי שמביא פירות… נותנים לו מהן מזון שלוש סעודות והשאר מכניסים אותו לאוצר שבעיר".
מאז תקופת התנאים לא נמצא אזכור לחלוקה זו, ורק בשנת תר"ע חידשו רבני ירושלים את החלוקה.
איך שיטת בית הדין פועלת?
בית הדין ממנה את בעל המטע להיות שלוחו, לדאוג לתקנת הציבור, לקטוף ולהביא עבורו את הפירות. בית דין מחלק את הפירות לציבור וגובה מהם תשלום. התשלום אינו נגבה עבור הפירות אלא עבור ההוצאות הנלוות, כלומר שכר העבודה של בעל המטע שגידל וקטף את הפירות, שינוע הפירות, קירור, שכירות למחסנים ועוד.
מעיקר הדין, מותר לחלק את פירות 'אוצר בית דין' בשקילה ובמדידה, שכן אין מדובר במכירה, אלא בחלוקה. למרות ההיתר, פסקו גדולי ישראל שהחלוקה תקבל מאפיין שונה כך שידעו כולם שמדובר בחלוקה ולא במכירה. לשם כך נעשים שינויים, לדוגמה: החלוקה נעשית במרחב הציבורי או בתחנות חלוקה מיוחדות שכולם יודעים שהן שייכות לבית הדין ולא בחנויות, וכן מוסיפים סימון מיוחד לפירות ועוד.
חשוב לציין שהפירות המחולקים על ידי בית הדין קדושים בקדושת שביעית ויש לנהוג בהם בכל ההלכות הנוגעות לכך. עוד ראוי להזכיר כי מרן החזון איש ראה בתקנת 'אוצר בית דין' עזרה גדולה לחקלאים הנאבקים בקושי הפרנסה בשנה זו, וממילא הקונה מאוצר בית דין מסייע לחקלאים גיבורי הכוח.
גור בארץ הזאת:
"נראה דהיינו דווקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת ארץ ישראל שהיא מקום קדושה, וכדי שתגן עליו זכות ארץ ישראל שלא יבוא לידי חטא, ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו או אפילו עוון שהוא מזיד על ידי שתקף עליו יצרו, מכל מקום מסתמא גורם לו זכות ישיבת ארץ ישראל שלא לן ועבירה בידו, דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש, ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו, מה שאין כן מי שדר שם דרך מקרה, או מפני שהוא מקום מולדתו או מפני שבח פירותיה וכיוצא בו, ומכל שכן במי שהוא מבעט בזה ומזלזל בקדושת הארץ לילך אחר יצרו הרע, לא דברה תורה במתים, אדרבה עליו נאמר: 'ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה', ומפני כך מצינו כשגברו עונות אבותינו, גלינו מארצנו ושמם מקום מקדשינו, ואיה הבטחת העם היושב בה נשוא עוון, אלא על כרחך כדפרישית, ובלא"ה נמי מסתברא דהכי הוא, שאף אם נאמר דארץ ישראל מכפר לגמרי אפילו הכי לא עדיף מיום הכיפורים שמכפר כפרה גמורה ואפילו הכי מי שאומר אחטא ויום הכיפורים מכפר דאין יום הכיפורים מכפר (יומא פה:) הרי דעל כרחך הא דאמרינן בארץ ישראל שרוי בלא עוון היינו דאף שעשה איזה עוון מבלי שם על לב קדושת הארץ בשעת יצרו, בכהאי גוונא זכות ארץ ישראל גורם שיתחרט לעשיית עוון" ('פני יהושע' כתובות קי).
פינת יקרת
המקום: רמלה
מקור העיר רמלה הוא מהשם רמל – חול בערבית, כיוון שהעיר נבנתה על חולות. העיר מוזכרת בתקופת הגאונים ובכתבי הראשונים בשם 'ראמולה' וניכר שהייתה כרך גדול, שכן נמצאו מכתבים רבים החתומים מרמלה בגניזת קהיר.
לפני כאלף שנים הזדעזעה רמלה בשתי רעידות אדמה שבהן נהרגו עשרות אלפי אנשים.
מבחינת גבולות הארץ, מציין בעל הספר 'תבואות ארץ' שמקובל שרמלה היא חו"ל, כלומר שלא החזיקו בה עולי בבל, אבל בעל ה'כפתור ופרח' דוחה טענה זו מכל וכל ופוסק שגם עולי מצרים וגם עולי בבל כבשו את רמלה והיא בתחום ארץ ישראל באופן ודאי, וכן פוסק החזון איש.
ברמלה חיו רבי אברהם בן חנניה שהיה מגדולי תלמיד המהרי"ט, ורבי יהודה שאראף שהיה רבו של בעל ה'פרי חדש'.
