שביעין חביבין
בחג הסוכות תרמ"ג שכנע רבי שמואל מוהליבר זצ"ל את הברון דה רוטשילד לתמוך בתוכנית שיזם יחד עם הרב יחיאל בריל, שאיכרים יהודים מדרום רוסיה יקימו מושבה חקלאית בארץ ישראל.
לאחר מספר פגישות, הסכים הברון לממן את התוכנית והוא הקצה למתיישבים החדשים אדמות.
רבי מרדכי גימפל יפה, הרב של העיירה הסמוכה רוז'נוי, והרב יחיאל בריל, בחרו אחד עשר איכרים יהודים ובני משפחותיהם, מתושבי הכפר פבלובקה, כדי שיעלו לארץ ויקימו את המושבה החדשה – עקרון, שלימים נקראה 'מזכרת בתיה' על שם אימו של הברון.
עם עלייתם ארצה קשרו מייסדי המושבה קשרי ידידות עם רבני עיר הקודש ירושלים ואימצו לעצמם את מנהגי ירושלים. כשקרבה שנת השמיטה, התעורר פולמוס ציבורי בארץ ישראל ובתפוצות הגולה בנידון, ורבני ירושלים ובראשם מרן הגאון רבי שמואל סלנט, יצאו בקריאת קודש לבני המושבות לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה ולהימנע מעבודות האדמה האסורות בשנה השביעית, אולם פקידי הברון התנגדו לכך נחרצות וניסו בדרכים שונות ומשונות להניא את מייסדי המושבה מהחלטתם זו.
כשראו הפקידים שאינם מצליחים לשנות את החלטת מייסדי המושבה מלשבות בשביעית, החלו להציק למתיישבים ולנהוג בהם ביד קשה וקבעו שכל משפחה תביא את יבול אדמתה והכנסותיה לבית פקידות הברון ורק כך יקבלו תמיכה כספית, אבל התושבים התנגדו.
שנת השמיטה החלה – מתיישבי 'מזכרת בתיה' הפסיקו לעבוד את אדמותיהם ופקידי הברון הפסיקו את התמיכה הכספית, מה שגרם למתיישבים לסבול מרעב וממחלות. למרות הקושי העצום דבקו המתיישבים בדרך התורה ושמרו שמיטה כהלכה והיישוב צמח ושגשג.
שבע מי יודע?
המושג: שכחה
מצוות שכחה חלה על תבואה או פירות שנשכחו בשדה ומצווה להשאירם לעניים, שנאמר (דברים כד יט-כ): "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ… וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ השם… בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ". וכן הדין בפירות אילן, שנאמר: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה".
אם היה בתבואה או בפירות שנשכחו שיעור גדול של סאתיים (כ-14.4 ליטר) שעומדים במקום אחד – אין להם דין שכחה והם שייכים לבעל השדה, מפני שנאמר "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה", ועומר הוא אסופה קטנה או בינונית של תבואה, ולא אסופה גדולה שנקראת 'גדיש'.
היו העומרים או הארגזים שנשכחו סמוכים זה לזה, אם היו שניים – עדיין נחשבים לשכחה, אבל אם היו שלושה, אפילו לא היה בשלושתם שיעור סאתיים, אינם שכחה. וכן אם שכח לקטוף שני עצים רצופים – שכחה, שלושה ויותר, אינם שכחה (רמב"ם הלכות מתנות עניים ה יד-טז).
שכח עץ בעל שם מיוחד, כגון שהיה נותן פירות טעימים במיוחד או שהיה במקום מיוחד – אינו שכחה, מפני שבעל המטע זוכרו גם בלא שיראה אותו (שם ה כג-כד).
מצוות שכחה היא מצווה שמזדמנת לאדם מן השמים, וכפי מוזכר בתוספתא (פאה ג ח), על חסיד ששכח עומר בשדהו, ושמח שמחה גדולה עד שאמר לבנו, עלה לבית המקדש והקרב פר לעולה ופר לשלמים כתודה על המצווה שזימן לי השם, שכל המצוות אדם מקיים מדעתו, ואילו מצווה זו שלא מדעתו אלא השם מזמנה לידו כדי לברכו.
גור בארץ הזאת
נאמר במדרש: "אם מקיימים בניך את המילה הם נכנסים לארץ, ואם לאו, אין נכנסים לארץ". לכן נצטווה יהושע למול את ישראל לפני תחילת כיבוש הארץ, שנאמר (יהושע ה, ב): "בָּעֵת הַהִיא אָמַר השם אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית". כל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בעוון חטא המרגלים לא מלו עצמם, אבל כשנכנסו לארץ אמר להם יהושע: "מה אתם סבורים שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ וגו' על מנת וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" (בראשית רבה מו ט).
פינת יקרת
רק בארץ ישראל זוכים למצוות השמיטה. לכן בואו ונכיר במעלותיה ובאתריה
גוש חלב גוש חלב נודע בשל הזיתים שגדלו בו שמהם הכינו שמן זית לבית המקדש, כפי שמביא רש"י על הפסוק: "ושמן מחלמיש צור" – אלו זיתים של גוש חלב.
גוש חלב היה מוקף בחומה עוד מימות יהושע בן נון, ורבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, התגורר בו שנים רבות. בגוש חלב קבורים שמעיה – נשיא הסנהדרין, ובן זוגו אבטליון שהיה אב"ד. השניים שעמדו בראש העם והנהיגו אותו בתקופת הזוגות, אחרי תקופת אנשי כנסת הגדולה, היו תלמידי רבי יהודה בן טבאי ורבי שמעון בן שטח, ותלמידיהם היו הלל ושמאי.
