והיא שעמדה

השנה לא היה צריך להסביר הרבה. המצב הסביר את עצמו הכי טוב. וגם: ד"ש טרי מקיי מוק

01
השנה זה היה קל במיוחד. קלי קלות. לא היה צריך להדגים ולהמחיש ולרדת לרזולוציות של 'איך השם עשה לנו את כל הניסים האלה, וברגע אחד יצאנו ממצרים הסגורה והמבוצרת'. פשוט אפשר היה לספר את הסיפור הטרי מערב החג. אנקדוטת הפלא של האירוע הבלתי נתפס ברחוב תכלת מרדכי בירושלים, ולהבין את מילות השיר של 'והיא שעמדה' בפירוש חדש, חי ותוסס, שלא ידענו מעולם.
פתאום אתה מבין שכל המצלמות המרושתות בעיר הן כולן בשביל הרגע הזה, שבו נוכל לצפות כמעט בשידור חי בנס גדול כביר ועצום שהולך ומתרקם לו מרגע לרגע. שידור חוזר של המאורעות שמתוכננים להיות אסון איום ונורא, ובחסדי השם הופכים לנס גדול שאין גדול ממנו. מהרגע שבו הרכב עולה בדהרה על ראשיהם של יהודים טובים, שעוד באותו יום שבים הביתה ללא פגע, ועד לרגע המצמית והמבהיל שבו המחבלים שולפים את הנשק הכבד שלהם, והוא לא יורה. הוא לא יורה. הרובה לא ירה, והגרזן לא היכה, ונמנע אסון כבד מאוד מאוד. אולי אפילו מאוד מאוד מאוד.
בדרך כלל אני לא נוהג לקטוע את אמירת ההגדה בתוספות משלי, אבל כן נוהג להקדים כמה הקדמות נרחבות בשלבים מסוימים בסדר. המבוא שלי, בסדר השני (בראשון היינו אצל השווער שיחי') לפני 'והיא שעמדה', התחיל בתיאור הזה. וזה היה קל במיוחד, כי המסובים מכירים היטב את האזור הזה. הם יודעים היכן רחוב תכלת מרדכי (בין 'שפע' ל'כיכר'), וגם הם מבינים איזה אסון כבד נמנע מאיתנו, לו המחבלים היו מבצעים את מה שתכננו לבצע.
מכאן, הדרך להמשך הדרשה הקטנה שלי הייתה קלה במיוחד. הדברים נפלו על אוזניים קשובות. זה היה כל כך פשוט וכל כך מובן מאליו שהחיים שלנו בכל מקום שבו אנחנו נמצאים רצופים ניסים וניסי ניסים, וגם כל ניצחון שאנחנו חושבים שהוא התרחש בגלל שזה ירה וזה הפציץ וזה הנחית מכה מקדימה, הוא הכל מאיתו יתברך. 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' – כאן ובכל הדורות.

02

ובדיוק בימים האלה, אמריקה רועשת וגועשת. האנטישמיות המוצנעת והמוחבאת והעטופה בהרבה מילים וסיסמאות בימים כתיקונם, פרצה לאוויר העולם במלוא עוצמתה וכיעורה. היא כבר לא שתולה בתוך מסרים של אהדה לפלסטינים וכאלה. היא כמות שהיא. שנאת יהודים באשר הם יהודים.

הסטודנטים מתוך מוסדות היוקרה להשכלה גבוהה המוערכות בעולם לא הצליחו להתאפק יותר, והם הציגו, ועדיין מציגים, את המיטב האנטישמי המזוויע שלהם.
השלטונות נואשים, ההנהגה הפוליטית אובדת עצות, ורק אנחנו, היהודים הארכאיים שמעולם לא האמינו בחזות המערבית הצבועה, היחידים שלא לקו בהלם. רק מי שלא שגה באשליות והיה בטוח שהמשיח בדרך כשהמדינה קמה, לא ממש מופתע.
זה היה החלק השני של המבוא שלי ל'והיא שעמדה'. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. מנהיגי הציונות יכולים לצעוק מהבוקר ועד הערב 'לא עוד', אבל את האמת המרה כולנו יודעים ורואים וחשים. גם המדינה היהודית החזקה אינה יכולה לנצח את חמאס או למצער למוטט אותו. גם לאחר שהקמנו את הצבא החזק בעולם, עדיין אנחנו כפופים למרותו של נשיא ארצות הברית וגחמותיו. גם לאחר שתקפו אותנו ורצחו וטבחו בנו ללא רחם, עדיין אנחנו נאלצים להצטדק ערב, בוקר וצהריים בפני העולם הנאור שרק אתמול כביכול חיבק אותנו, ולחפש מפלט נואש מפני צווי מעצר שמונפקים לנו כאחרון הרודנים.
מי אני להחמיא לכבוד הרב הראשי הספרדי ה'ראשון לציון' הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, אבל טוב לראות מנהיג בישראל שלא חת ולא מפחד לומר את מה שעם ישראל ידע בכל הדורות: מי שמגן על עם ישראל, מי שבזכותו הרובים יורים כשהם צריכים לירות, ומושתקים כשהם לא – אלו לומדי התורה ומקיימי המצוות. הם ולא אחרים. המצות הקדושות שיהודים אכלו, והמרור, והכורך, וסיפור יציאת מצרים, ויהודים שמתפללים ערב, בוקר וצהריים, ויהודים ששומרים על קדושתם, ונשים צדקניות שמתהלכות בצניעות, וילדים שלומדים אל"ף-בי"ת, ויהודים שגומלים חסד, לא נוטרים טינה, ועושים לפנים משורת הדין הם אלו שמגינים עלינו. והיא, רק היא, שעמדה לאבותינו ולנו!

03
איך היה ה'יחץ'?
עד שאתם שואלים איך הצליח ה'יחץ', שאלו איך בכלל היו המצות.
אלפי שנים כבר עברו מאז שיצאנו ממצרים, ועד היום לא נמצאה תשובה חותכת וברורה אילו מצות טעימות יותר לחך. הייתי משלם הון כדי לדעת מה היה טיבן של המצות כשיצאנו ממצרים, אבל מאז ועד היום עם ישראל משום מה לא הצליח להתאחד סביב טעמן של המצות.
כולם, מקוממיות דרך צעהלים ועד סאטמר, פועלות לפי אותם מרכיבים. מים וקמח. מים וקמח. ועדיין כל אחד מוצא בהן את הטעם הייחודי שלו. בדיוק כמו המן במדבר, שהיה נראה אותו דבר אך כל אחד הצליח לטעום בו כל טעם שרצה. יש יהודים של מצות מסוימות, ששום דבר לא יזיז אותם מהן, עד שנראה שאבותיהם כשיצאו ממצרים עברו דרך קוממיות או ויליאמסבורג כדי לאסוף את המצות המיוחדות האלה שאין בלתן.
אולי פעם עוד נצלול לסוגיה וננסה להבין איך לחם עוני שיהודים אכלו בעל כורחם בתור עבדי פרך, הפך לאחד המאכלים היקרים בעולם. איך מוצר שעשוי ממים וקמח ונאכל בן רגע וגם לא ממש משביע, עולה כמו ביזת מצרים שהיהודים אספו על שפת הים. ברור שצריכים לשלם למגלגלים ולאופים וללשים ולאורזים, אבל היי, מה הם המחירים הבלתי מובנים האלה? זה מה שמגיע לנו בגלל שיצאנו ממצרים והלכנו למדבר בארץ לא זרועה?
אפשר להמשיך ולהתפלפל בסוגיה מורכבת זו, ולשאול מפני מה מוצרים שכשרים לפסח יקרים לעומת מוצרים שכשרים כל ימות השנה, בלי שהשתנה בהם או במרכיביהם מאומה. אפשר ואפשר, אבל יהודים הרי מחבבים את המצוות ולא שואלים שאלות ומשלמים ככל אשר יושת עליהם מתוך שמחה של מצווה, ואשרי העם שככה לו.
אבל הנה, בתמצית, וורט מדהים שגיליתי השנה בספר הקדוש 'אמרי נועם' והתחזקתי ממנו מאוד:
הרשע שואל: "מה העבודה הזאת לכם?" הוא מתגרה בנו ולועג לנו: 'למה אתם נמצאים בשפל המדרגה? למה מידת הדין הרמוזה בתיבת 'העבודה' (בגימטרייה – אלקים) פוגעת בכם, ואילו אני, הרשע, חי לי חיים טובים?'
אנחנו עונים לו: 'אתה צודק. אתה כעת למעלה ואנחנו למטה. אבל לנו העניק הקב"ה מתנה שהוא לא נתן לך. כשאתה תיפול, אתה תיפול עד הסוף. לא תהיה לך תקומה. ואילו אנחנו, השם נתן לנו יכולת להתפלל אליו, להיחלץ תמיד מכל הצרות, ולהתרומם שוב למעלה למעלה'.
אנחנו אומרים לו: "בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים" – יש לנו יכולת אלוקית לצאת מכל המצרים שלנו. ואת זה – רק אנחנו קיבלנו. "לי, ולא לו!"
קיץ בריא!

זה הקטן גדול נהיה
הוא היה אריה אמיתי ומעורר השראה. היו לו כל מה שמלך החיות היה זקוק לו: רעמת שער מלכותית, פרצוף מצמית ומבט ממוקד ומאיים.
יש בו משהו, באריה, שאין להכחיש. כל תנועה שלו אומרת מלכות. הוא גאה בעצמו. מביט סביבו במבט של אני ואפסי. בהינו בו מהופנטים. לא רק אנחנו והמבקרים הרבים של גן החיות של פלנקנדל, אלא גם בני המשפחה המלכותית שלו עצמו. האריות הקטנים והקטנות לא החמיצו אף תנועה שלו.
"מה האריה חושב לעצמו?" שבר חיימ'ל את השקט. "איך הוא בדיוק מלך החיות, אם הוא מוקף בגדרות מכל עבר?"
מזל שהאריה לא שמע את השאלה המחוצפת.
אבל החידוש האמיתי של ביקור חול המועד שלנו היה הפיל הנכבד והמרומם, קיי מוק.
אני לא בטוח שכולכם זוכרים, אבל זקני הטור בטח יודעים לצטט את הקטע המרגש שנכתב אי שם בשנת אלפיים ותשע למספרם, כלומר לפני חמש עשרה שנה, על הולדתו המרגשת של הפיל הראשון זה שנים בבלגיה.
לא הצלחתי למצוא את הקטע העליז ההוא, אבל אני זוכר שהוא היה משעשע כהוגן. תיארתי שם את גלי ההתרגשות העצומים שפקדו את תושבי המדינה לרגל הופעתו הנדירה של פיל חדש על אדמת בלגיה. אנשים דיברו על כך בכל מקום והיו שאף הקדישו לו כל מיני מזכרות. תמונה שלו, פיל קטנטן שנשרך אחרי אימו, הופיעה בכל מקום, והמדינה כולה צהלה ושמחה. השם כנראה ניתן לו על שמו של אחד מאבות אבותיו שהיה ידוע כצנוע וישר דרך.
מה אומר לכם. זה הקטן, גדול נהיה. לא להאמין מה שנהיה ממנו. מפיל זעיר וחסר ישע הוא נעשה לפיל גדול רם ונישא, במשקל של חמשת אלפים קילו לפחות. הוא הסתובב אנה ואנה בצעדים גדולים, ושלף ערמות של שחת מהחורים שיועדו לשם כך, כזקן ורגיל ממש. כל כך מצער שההורים שלו לא ממש זכו לראות את כל הנחת הזה בעיניהם. בשלב מסוים הוא הועבר מגן החיות של אנטוורפן לגן החיות של פלנקנדל. כנראה הם לא הסתדרו ביניהם.
בחיים לא הייתי מזהה אותו, לולי המשפחה הבלגית שעמדה לצידנו וצהלה בקולי קולות: 'הנה קיי מוק. קיי מוק'. והם היו נרגשים עד תנוכי אוזניהם. ניכר היה בהם שהם שמחים לראות אותו הולך וגדל לתפארת משפחתו והמדינה כולה.