והמשכיל בעת הזאת

1

מעולם לא הייתה המערכת הפוליטית בישראל מסוכנת כל כך לִשְׁלוֹם הַצִּבּוּר.

בבית הנשיא מדברים שָׁלוֹם והמה למלחמה. גנץ ולפיד, ראשי האופוזיציה, מחפשים נואשות את דלת היציאה. לשניהם שיחות הפיס-אנד-לאב לא עושות טוב לעור הפנים. גנץ רוצה ש"המדינה תרעד", כלשונו, רק כדי שייתפס כמבוגר האחראי; לפיד יודע שללא סדר יום מחאתי הדימום בסקרים יהפוך לשטף דם מתפרץ בעורק הראשי. ונתניהו? הוא סיים בשבוע שעבר להיות ד"ר ג'קיל. עכשיו הוא מיסטר הייד. תמו חודשי הזיכרון והעצמאות, חלפה לה עננת התקציב, הגיעה העת לצחצוח חרבות.

שלושתם, פלוס ראשי המחאה, לא רוצים להניח לנו, אזרחי מדינה צפופת אוכלוסין, מרובת אתגרים לרוחבה ועומקה, שנאבקת, ללא הצלחה, ביוקר מחייתה.

זאת כבר איננה מחלוקת פוליטית. זאת מלחמה עקובה בין שני עמים החולקים סיפור אתני זהה. אין ביניהם שום דבר משותף, מלבד פיסות היסטוריה על חלקת אדמה.

וזה לא ייגמר עד שזה לא ייגמר. לא ממשלת אחדות, לא חילופי גברי ולא עזיבתו של נתניהו. הדרך היחידה להדביר את נגע הצרעת הזאת עוברת בהחלת כללי אתיקה נוקשים על הרשת החברתית. עד שהתועמלנים, משני הצדדים, לא יחטפו את נחת זרוע הרגולטור, איש לא יעצור את מחול השדים.

אם חשבנו שהשיאים נשברו בתקופת בנט-לפיד כשחברי קואליציה, הם וילדיהם, נרדפו בידי תומכי האופוזיציה – הגיעו 'האחים לנשק' ואחיותיהם למחאה ולימדו אותנו שטרם ראינו דבר.

האופן שבו הם דולקים אחרי שרים וח"כים נוגע-לא נוגע באזור הפלילי. טוב עשה השבוע ח"כ דני דנון כשהציע לחוקק חוק המגביל ומגדיר את אופן המחאה על אנשי ציבור. דמוקרטיה כן; לרדת לחיי אנשים לא.

ראש סיעתו מיהר לתמוך והבטיח לבחון. רק חבל שהוא ועמיתיו נזכרו עכשיו. הם כנראה לא שמעו על תנועת המטוטלת וחוקי ניוטון.

אנחנו לא היחידים באירוע. ארצות הברית של אמריקה, מעצמת העל, הולכת ונאכלת מבפנים. אין פסגה קונטרוברסלית שהיא לא יכולה לה. ועזבו אתכם מקשקושים על פרוגרסיביים ושמרנים. טראמפ האחרון שיכול לייצג שמרנות וביידן לא בדיוק הליברל הגדול בגלקסיה. כנ"ל אצלנו: שני המועמדים המובילים בסקרים, נתניהו וגנץ, לא קנדידטים ראויים לשקף את מה שמייחסים להם. בלשון המעטה.

מאוד אטרקטיבי לכבס את הצחנה במילים גבוהות, אבל האמת היא מה שהיא: הטרלול הרשתי עושה בנו שמות. בכולנו.

לאכזבתנו, אין אחד מקרב מקבלי ההחלטות שמסוגל לעשות קאט להשתוללות המרשתת. כל אחד מהם, קואליציה ואופוזיציה, מצויד במיטב השופרות והתועמלנים שמשווים ומעלים את רף הביבים.

יש שקרנים ויש מסיתים, יש נחרצים ויש המפוכחים כביכול. לכל אלו צריך לעשות סטופ.

היו כאן בעבר מנהיגים שידעו לקבל החלטות. הסבים שלנו עוד זוכרים את הסערה שפרצה לפני 70 שנה, בעקבות החלטתו של שר הפנים, ישראל רוקח, לסגור לזמן-מה את העיתונים 'קול העם' ו'אל-איתיחאד', ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). לעומתיות לשלטון זה דבר אחד; סכנה לביטחון העם והמולדת זה דבר אחר.

"בדותה עיתונאית", כפי שכינה אותה בשעתה בן גוריון, דיווחה לקוראים על כך שישראל הציעה להעמיד לרשות ארצות הברית 200,000 חיילים שיצטרפו ללחימה בין קוריאה הדרומית, שנתמכה בידי המערב והממשל האמריקאי, לבין קוריאה הצפונית שנתמכה בידי סין וברית המועצות.

הפרסום היה שקרי, אבל יותר מכך הוא סיכן את ביטחונה של המדינה הצעירה שהייתה אז בסך הכל בת חמש.

העולם החופשי מתמודד היום עם איום קיומי. המרשתת החברתית משמשת בית נוח לפופוליסטים, קונספירטיבים, מחוללי כאוס ודומיהם. היא לא מקום של אדם מהיישוב להיות בו. במקרה הטוב היא משמשת חלון לאצבע מתנופפת ברוח; במקרה הגרוע היא מסכסכת בין ציבורים עד כדי מלחמת אזרחים קרה.

זה כבר קרה; זה כבר קורה.

2

ד"ר מיכה גודמן הוא הוגה דעות וחוקר המחשבה היהודית והישראלית. סכנת המרשתת טורדת את מנוחתו זה כמה שנים. ספרו בנושא: 'מהפכת הקשב', הפך לרב-מכר עולמי. לפני כשנתיים התארחתי בביתו לצורך אירוחו כאן. גודמן הפליא להסביר ולהמשיל את נזקי הסופה.

השבוע חזרתי אליו. מן הסתם, אמרתי לו, בתקופה שחלפה רכשת תובנות חדשות, אולי אפילו פתרונות אפשריים.

הוא שמח לשתף. "ישראל נמצאת ברגע מאוד לא בריא", אמר. "אחד המאפיינים של חברה מקוטבת הוא שהצדדים מפסיקים להבין זה את זה".

גודמן ביקש שנתבונן על מה שמתרחש בארצות הברית. "כששואלים רפובליקנים מה לדעתם העמדות של אנשי שמאל מהמפלגה הדמוקרטית, במגוון נושאים, או כששואלים דמוקרטים מה לדעתם העמדות של הרפובליקנים באותם נושאים, כמעט תמיד כל צד מחטיא. זה קורה בגלל שהרפובליקנים חושבים שהדמוקרטים הרבה יותר שמאלה ממה שהם באמת וכך ההפך.

"הנטייה הזאת של כל צד ליחס לצד השני דעות הרבה יותר קיצוניות ממה שיש לו, נובעת מכך שכל צד רואה את הגרסה הכי קיצונית של הצד השני ובטוח שזה בעצם כל הצד השני.

"אנחנו נותנים לגרסה הכי קיצונית של הצד השני לצבוע את הצד השני ולהסתיר אותו. זה קורה בגלל הרשתות החברתיות. כל תכליתן הוא למקסם קשב; שכמה שיותר אנשים יבלו בהן כמה שיותר זמן ויגוללו עוד ועוד.

"יותר קל לגייס תשומת לב מאנשים באמצעות התקפה על מישהו אחר מאשר הצגת הדעה שלך. והדרך הכי טובה לתקוף מישהו אחר, היא לתקוף את הגרסה הכי קיצונית שלו. אז אם כל היום אנשים תוקפים את הגרסה הכי קיצונית של הצד השני והגרסה הכי קיצונית מגיבה, נוצרת אילוזיה (מצג שווא. י"י) למרות שזה לא נכון.

"כך אנחנו נופלים לקיטוב שנובע מכך שאני שונא את הצד השני בגלל הדעות שלו, שהן לא באמת הדעות שלו אלא גרסה מיליטנטית של שוליים במחנה שלו".

בתקופה האחרונה גודמן עוסק בחברה החרדית וביחסיה עם החברה הכללית. אין לו עדיין מסקנות, אבל תובנות ביניים יש בהחלט.

"זה נכון שיש חרדים קיצוניים", הוא אומר, "אבל שנינו יודעים שהם לא המייצג; הם מיעוט זניח. למרות זאת, הרבה חילונים חושבים שהחרדים הקיצונים הם בעצם הקהילה החרדית. חילוני ששונא אותך, את הקוראים שלך, שונא אתכם בגלל שהוא משליך עליכם וצובע אתכם בצבעים של הגרסה הכי קיצונית שקיימת במחנה שלך. יכול מאוד להיות שהרבה קוראים שלך עושים את אותו דבר על השמאל החילוני. זה נובע מהרשתות החברתיות. ככה הן מגבירות את הקיטוב".

3

ממשלת ישראל, אמרתי, הקימה בעבר ועדה מיוחדת בראשותך. למה לא הצלחתם להוביל שינוי? גודמן נאנח. "הבעיה המרכזית", אמר, "נובעת מכך שהרשתות שייכות לתאגיד בין־לאומי. מדויק יותר: לתאגיד אמריקאי. החברות האלו, שמשפיעות מאוד על ישראל, לא נמצאות בשליטתה. ג'ו ביידן יכול לעשות הרבה יותר כדי לרפא את הקיטוב הישראלי מאשר בנימין נתניהו".

גודמן סבור שצריך לפתור את הבעיה מהשורש. "אם המשתמשים יידרשו לשלם עבור השימוש ברשתות, מודל הרווח ישתנה. כל עוד המשתמשים לא משלמים הם המוצר. כלומר: הקשב שלהם, תשומת הלב שלהם, הם המוצר.

"המניפולציות שהרשתות עושות כדי לגייס תשומת לב הן מה שמקטב אותנו. לכן, הפתרון הכי אלגנטי יהיה שאנחנו נתחיל לשלם על זה. ברגע שהם לא ירוויחו כסף מסחר בתשומת לב, לא יהיה עניין להבליט את הקיצוני ואת הסנסציוני על פני המתון והמורכב.

"תאר לך שהאלגוריתם יכויל באופן כזה שהוא לא יצטרך למקסם את תשומת הלב; הוא יפסיק למכור שקרים ולהדהד שנאה רק כדי לקבל מאיתנו קשב. זה יהיה נפלא. האלגוריתם יביא מידע במינון הנכון, מכיוון שאנחנו ממילא משלמים עליו ומודל הרווח שלו הוא כסף ולא תשומת לב".

(מיותר לציין: לחברה החרדית אין מה לחפש במקומות כאלו)

4

קורא נאמן שיגר אליי בערב החג שורות ביקורת על דברים שנכתבו כאן בשבוע שעבר בעניין לימודי החול, בתלמודי התורה ובמערכת החינוך החרדית בכללה. "נגעת בפצע כואב, מדמם", כתב והלין על דברי הסנגוריה שניתנו למצב הנוכחי.

לא יהיה חכם להמעיט או לזלזל בדברים. כאבו אותנטי. מבין השורות אפשר להתרשם כי הנ"ל משוכנע שהרחבת סל תוכני הלימוד בתלמודי התורה יביא ברבות הימים אופק הכשרתי ותעסוקתי לילדיו.

אני בספק רב. וזה בלשון המעטה. אבל לפני שאשיב לו, אני רוצה קודם כל להתייחס לטענות שנשמעות כלפינו, כלפי נציגינו, מהציבור הכללי.

קמפיין ממוקד מציג את הממשלה כממשלת ביזה ואת מרכיביה כבוזזי הקופה הציבורית. הייתי השבוע בתל-אביב, ראיתי את שלטי הענק מהנדסים מכל פינה את תודעת ההמון, והבנתי שבאמת קשה להישאר אדישים מולם.

מחוללי הכאוס, אלו שפועלים כדי לסכסך ציבורים אלו באלו, לא ראויים לתגובה. יש הרבה מה להשיב להם, אבל הם אינם פרטנרים. ממילא לדבר אחר נתכוונו.

לעומתם, ציבור ההמונים, שמתייצב מתחת לבימת הנואמים, בהחלט ראוי לשיח. אני מכיר רבים מהם. יש בהם ראשי חברות הייטק שמעסיקים נשות אברכים, רופאים בכירים ומסורים שלהם מטופלים חרדים, בכירים במשק שבימי שגרה מקיימים קשרים חמים עם גדולי ישראל ועוד רבים והגונים.

מדי מוצ"ש הם באים לקפלן, כי הצליחו להפחיד אותם. אפשר כמובן לזלזל ולגחך ואפשר לנסות ולשמוע ואז לנסות ולהשיב. מניסיון, במרבית המקרים חלק ניכר מהטיעונים מוצאים מענה הולם.

בכוונת מכוון אני מתייחס רק לאלו שאינם תובעים את השוויון בנטל, הכולל גיוס ותעסוקה, כערך, אלא רק לאלו מהם המפוחדים מקריסת המשק אם ציבור ישראלי גדול לא יהיה חלק משוק העבודה. הפתרון, לדעתם, הוא הכנסת לימודי ליבה למערכת החינוך החרדית. לדבריהם, זה ייתן אופק הכשרתי ותעסוקתי לדור העתיד.

להם אני אומר: אנחנו יכולים להתווכח ולהישאר צודקים ואנחנו יכולים להיות חכמים.

אם נניח את העניין הערכי, לימוד תורה, לעומת – להבדיל אלף אלפי הבדלות – שוויוניות, ונתייחס רק לצורך הדו-צדדי: המניע המשקי והמניע האישי, הנוסחה המשותפת צריכה להציב בראשיתה כמה הנחות יסוד.

ראשית, אי אפשר לחנך ציבור. זה נתון אֶמְפִּירִי המבוסס על ההיסטוריה. אין דבר כזה שהטיפו לציבור כלשהו, ולא חשוב מי, על אורחות חייו, וכתוצאה מכך הוא התיישר וסטה ממסלולו.

לכן, הדרך הנכונה – גם אם מורכב ליישמה – היא להגדיל ראש ולתת סל כלים בתוך גבולות הגזרה.

הדברים הבאים מכוונים גם למכתבו של אותו אב מסור שדאגת ילדיו עומדת לנגד עיניו:

נניח לרגע שבתלמודי התורה ניתנת הרחבה ללימודי האנגלית והמתמטיקה. החלטה כזאת נתונה כמובן אך ורק לגדולי ישראל שליט"א, אבל לצורך הדיון, נניח שהדבר מתאפשר. האם מישהו חושב שלימודי קריאה בסיסיים באנגלית או יסודות מתמטיים עד גיל 12 יכולים לשמש בסיס אפקטיבי לשוק התעסוקה? הרי ברור שהקניית האנגלית ומקצוע המתמטיקה נעשית בעיקר במסגרת לימודי הבגרות ואותם אין אפשרות לשלב בתוכניות הלימוד בישיבות.

אז עם מה נשארנו? עם השנים שלאחר הנישואים. מי שנאלץ, בהיתר רב, לצאת מייד לשוק העבודה, יכול לקבל סל קליטה נדיב וידידותי יותר, אבל רוב מניין ובניין ציבור האברכים שנאלץ לצאת ולכלכל את משפחתו, עושה זאת רק כשהמקרר בבית ריק וצריך להאכיל 6-5-4 פיות ויותר. כלומר: גם אם בת"ת רכש האברך את מקצועות הליבה, חלפו כבר שנים ארוכות עד שהוא מתבקש לרענן אותם ולעשות בהם שימוש, כך שהאפקטיביות של לימודי ליבה מוטלת בספק. ושוב: הדיון הוא לצורך דיון. מרנן ורבנן, גדולי ישראל שליט"א, הם שקובעים ומנווטים את דרכה של היהדות החרדית.

לכן, אפשר לסכם שהכשרות מקצועיות, ייעודיות לגברים חרדים, הן הכלים היעילים.

באשר לציבור הנשים, המצב טוב יותר בפער משמעותי: יש באפשרותן להשתלב במסלולים מתוגברים למצטיינות. קודם כל, בלימודי המכינה המוקדמים: מתמטיקה, אנגלית וכו'. בכיתות י"ג וי"ד הן מקבלות גם תוכניות הכשרה ברמה זהה לאקדמיה: בחשבונאות, בהייטק ובמקצועות נוספים.

בחשבונאות אגב הן כבשו לאחרונה את צמרת הבחינות של לשכת רואי החשבון: 96% מתוך 95 תלמידות שניגשו לראשונה למבחן החשבונאות הפיננסית עברו אותו בהצלחה!

עכשיו, שימו לב לדבר מדהים: עד לאחרונה הסמינרים החרדיים לא קיבלו ממועצת רואי החשבון רישיון להכשיר תלמידות למקצוע ראיית החשבון. וכל כך למה? ניחשתם נכון: מכיוון שהסמינרים מתנגדים עקרונית ללימודי אקדמיה המערכת לא הסכימה לאפשר להם להכניס תוכני לימוד זהים בלי שיחסו בצילה של המועצה להשכלה גבוהה.

משכך, תלמידות חרדיות היו צריכות לעבור ארבעה-עשר(!) מבחני מועצה כדי להיות רואות חשבון, בניגוד לסטודנטים רגילים שעוברים רק שני מבחני מועצה. בפועל, הדבר גרם לכך שתלמידות בודדות ניגשו לבחינות.

לפני כמה שנים נכנסו לתמונה רו"ח איריס שטרק, נשיאת לשכת רואי החשבון דאז, וישראל תיק, סמנכ"ל מכון בית יעקב למורות (הסמינר הישן). אחרי עבודת הכנה יסודית, נחישות ורצון אמיתי משני הצדדים, התוצאות מדברות בעד עצמן.

תהליך דומה מתנהל במסלול המחשבים. גם שם נתקלו בתחילה מנהלי הסמינרים בקשיים ובחוסר רצון להגדיל ראש. רק עקשנותם של ראשי תעשיית ההייטק, ראשי 'המכון החרדי למחקרי מדיניות' ומנהלי הסמינרים, הצליחה להבקיע את חומת הסרבנות ולהכניס תוכנית לימודים אקוויוולנטית שקוצרת הישגים מדהימים.

תוצאות הבחינות שהתקבלו לאחרונה מוכיחות שוב: הפתרון יבוא רק בהתאמה. לא שלטי חוצות פוגעניים, לא מפגני התרסה בעיר התורה, ולא התוויה מתנשאת של תוכני הלימוד.

הידברות. הכלה. התאמה.

5

היהדות החרדית איבדה השבוע את אחד מענקי הרוח שעיצב וניווט את דרכה.

לא הכרתי אותו. חונכתי במסגרות אחרות, גדלתי על דמויות שונות, אך כנכדם של שני מאורות אישיים: סבא, הרב פנחס מנחם יוסקוביץ זצ"ל, רבה הראשי של פולין וזיידי, הרה"צ שלום דרמר זצ"ל, רבה הראשי של קריית גת – למדתי שיש הרבה דרכים לעבוד את השם. בראש כל דרך ניצב מנהיג וגדול שיש להעריצו ולכבדו.

במהלך השנים, בעיקר במסגרת עבודתי, הכרתי רבים מתלמידיו של מרן זצ"ל. ההערצה שלהם כלפיו הייתה עבורי שיעור מאלף בקשר של רב ותלמיד. הם פשוט אהבו אותו.

הוא היה עבורם הכל. רב, ראש ישיבה, מחנך ומורה הוראה. ומעל הכל: אבא אוהב שהסליל אותם לתורה ויראה. בחן, בהארת פנים, בנועם.

"בנועם, בלי כפייה", הפציר בהם. הסיסמה הזו חצתה את כותלי ישיבת פוניבז' והפכה לאבוקת אור של דור שלם. אלפי נערים חייבים לו את חייהם הרוחניים ואת העובדה שקרוביהם התייחסו אליהם ללא כפייה אלא 'בדרכי נועם'.

השבוע רבבות אלפי ישראל נפרדו ממורה דרכם הגדול. מי ייתן שהוראתו ומידותיו הנאצלות ימשיכו ללוות את כולנו ולשמש עמוד אש לפני מחננו.

זכותו תגן בעד כולנו, אמן.