וואס איז נייעס

ואמרתם כה למונסי

דמדומי חמה של ל"ג בעומר. אולי אתם מצפים לתיאור של ל"ג בעומר בארה"ב, אך אני פשוט לא מסוגל. נסו לדמיין את היארצייט של רבי ישעי'לה באופקים, או את של באבא סאלי במודיעין עילית. יש הדלקה, אפילו קלרינט, וכמובן סעודה כיד המלך, אבל כל החברים שמים לב לעננה. אחד החברים מנסה להרגיע: "ככה זה אצל כל הישראלים בשנים הראשונות. געגועים". והוא צודק. אנוכי במונסי – עם שולחן מטעמים – וליבי במזרח, עם חבריי הצועדים – בלי לקבל מים אפילו – רק כדי לעשות דקות במירון.

החברים מציעים לנסוע לקריית יואל, להדלקה הגדולה בעולם, שמתקיימת בראשות הרבי מהר"א מסאטמאר (האדמו"ר הראשון שהביא את מירון לארה"ב), אבל אני מוותר, מפחד לחשוב שאולי הם צודקים ואמצא נחמה בהדלקה שלא אצל רשב"י.

מגיל שנתיים ושלושת רבעי – למעט שנת הקורונה – לא הפסדתי ל"ג בעומר במירון. והשנה, זה קורה מ-ב-ח-י-ר-ה. עד עכשיו אני אכול ספקות אם עשיתי נכון. וכאן אני מבקש לשתף בחוויה אישית:

הייתי שם בשנה שעברה למרגלות מדרגות המוות כשקרה האסון.

פעם ראשונה להגיע לרשב"י מארה"ב. זה התחיל בהזמנת כרטיס טיסה, בדיקת קורונה, נסיעה של שעתיים לשדה התעופה, טיסה של 12 שעות עם מסכה, ושוב בדיקת קורונה ושוב נסיעה של שלוש שעות. רק להיות אצל רבי שמעון.

מאז ילדותי הזהיר אותי אבא ש"בל"ג בעומר ה'מערה' מחוץ לתחום". גם כשבגרתי, הצעקות הקצובות של ר' מאיר בלוי 'הצלה במערה' שכנעו אותי שזה לא רעיון טוב. לפני חמש שנים החלטתי לראשונה להעז ולהיכנס. ומבלי להבין מה קרה, מצאתי את עצמי בוכה.

מאז לא חזרתי על המבצע ההרואי. רק בשנה שעברה, אחרי כל המאמצים, הרגשתי ששוב אני ראוי לחוות את אותה תחושה.

הפעם לא הצלחתי. נכנסתי פיזית, אבל הדמעות לא הגיעו. נעמדתי בפינה והתחלתי לומר תהילים. ואז… חטפתי חבטה במרכז החזה. הרמתי עיניים כדי להבין, ופגשתי אותו, יהודי בשנות החמישים שהצטדק: "קשה לי לנשום, הפרעת לי לצאת". רציתי לשאול אותו למה הוא חושב שאם ימנע ממני לנשום זה יעזור לו. אבל שתקתי ואז הגיעו הדמעות. נחפזתי לצאת כדי לתפוס נשימה, וכך הגעתי לשם. אל מרגלות מדרגות המוות, המקום היחיד באזור שהיה ר-י-ק באותה שעה.

התיישבתי מלא רחמים עצמיים והמשכתי באמירת תהילים. ופתאום נשמעו השאגות: "הצלה".

ארך לי קצת זמן להבין שהפעם זה שונה. הבטתי כלפי מעלה, ופתאום ראיתי אותם: להקות צוותי הצלה מקיפים דמויות שהבנתי לחרדתי שהם כנראה פצועים. תוך שניות המתחם כולו הוקף במאות צעירים שעמדו ובהו במתרחש. אף אחד לא באמת מבין את גודל האסון שמתרחש בשידור חי.

כמי שמעולם לא זכה להבין את המנהג המגונה להתאסף סביב אנשי הצלה בפעולתם (עוד לא יצא לי לראות מה קורה במונסי בסיטואציה כזאת, וכולי תקווה שגם לא אראה), נשאתי את רגליי והתקדמתי פנימה לעבר הפרענצ'עס ז"ל, ממשיך באמירת תהילים, אך הפעם בהרבה יותר כוונה.

ואז הגיעו השוטרים. מבולבלים לגמרי, וכרגיל, בפזיזות ובלי תכנון החלו לדחוף את ההמון. חצו את הרחבה הענקית לשניים, את אלו שעמדו בצד שמאל דחפו לכיוון מערת הלל, שם נאלצו להישאר נצורים במשך זמן רב, ואת אלו שעמדו קרוב למדרגות שבהן התבצעו ההחייאות ניסו לפנות לכיוון דרך מהדרין. אני, שעמדתי באמצע, תפסתי את רגליי וברחתי לכיוון דרך מהדרין, מחשש שאשאר תקוע בצד השני.

ואז ראיתי את המחזה המחריד שלא אשכח לעולם. שני פרמדיקים מכסים מישהו בשמיכת כסף. ועוד אחד ועוד אחד. התנתקתי בזעזוע והמשכתי לדרך מהדרין.

ואז חטפתי את החבטה השנייה שלי היום. הפעם בגב, לשם האיזון.

מבלי להתחרות בטורו של שכני המוכשר ישראל מאיר, אצטט גם אני התכתבות שהייתה לי עם ר' אריה ארליך שעה לאחר האסון.

אני: "שלום אריה, לצערי הייתי שם כשהזוועה קרתה, ואני חייב לשתף אותך בחוויה אישית. כשהמשטרה הגיעה סוף סוף והתחילה לפזר את הציבור מהרחבה התחתונה, המפקד התחיל לדחוף את האנשים בפראות כשהוא צועק במגפון 'רוצו רוצו' וגרם לבהלה נוספת, כשאנשים דוחפים זה את זה. ניגשתי ואמרתי לו: 'מה אתה עושה? אתה רוצה אסון נוסף?' הוא ענה לי בזחיחות: 'גבר, הכל בשליטה' והמשיך בשלו. עד שהתחלתי לצעוק 'אנשים נופלים', אז הוא נבהל והפסיק. אם צריך, אני מוכן לכתוב מאמר נטול כפפות על מה שהתרחש שם".

אריה: "מחריד. נדבר".

למרבה הצער, כשהתבררו ממדי האסון הוא ממש לא היה צריך אותי כדי לכתוב מאמר.

על הלקחים הגשמיים שצריך להפיק קטונתי להביע דעה ציבורית, אף על פי שכאדם פרטי שהיה יותר ממעורב בפרויקטים לא קטנים בהר ומכיר את הנעשה לפניי ולפנים, יש לי הרבה מה לומר. אך כפוסט-טראומתי לא מאובחן של האסון המחריד, וכשגופי דואב מהחבטות הדו צדדיות, לא יכולתי שלא להרהר במשך הרבה מאוד זמן: האם קלטנו את המסר השמימי שאולי קיבלנו בדמם של 45 הקדושים?

לא לדרוך זה על זה, לא לדחוף, ודאי שלא להרביץ ולמען השם בלי אגרופים. זה לא שווה את זה. כי אם אדם אחד הצטער כי נתת לו אגרוף בחזה, דחפת אותו בתור למרק בהכנסת אורחים, או מִרפקת אותו בתור לאוטובוס חזור, מה שווה כל המירון הזה?

ולכן, כששמעתי על מתווה המכסות, החלטתי לראשונה בחיי לוותר השנה (ורק השנה) על הנסיעה. יכולתי להשיג כרטיס VIP כמנהג בעלי בתים חשובים דפה, אך החלטתי כתשובת המשקל שאם השהייה שלי בהר תהיה על חשבון מישהו אחר שמתחנן להשיג כרטיס ולא מצליח (לא שלאלו שקנו זה עזר במיוחד), כל זה איננו שווה לי.

השנה השתתפתי בשמחת אחיי היקרים מכאן באמריקה, נאחז בדברי הבעש"ט ש'במקום שמחשבתו של אדם שם הוא', כדי שיהודים אחרים יוכלו להגיע באין מפריע לפעול לעצמם כל מה שהם רוצים. מקווה שגם הם בתורם לפחות לא נתנו ח"ו אגרוף לשום יהודי אחר, לא שם ולא בשום מקום אחר.