שימוש לא מידתי בוויתור עלול לגרוע, כי גלישה קטנה ליותר מדי ויתור יוצרת את הטיפוס המְרַצֶה
ויתור הוא פועל/ערך בעל משמעות רחבה בחינוך בפרט ובחיים בכלל. אנחנו משתמשים בו הרבה: ותר לאחיך, ותרי לחברה.
ותרנות נתפסת לרוב כמעלה. מישהו שרוצה משהו, אבל מוכן לתת אותו למישהו אחר, לא שומר לעצמו, חסר אנוכיות או אגו. מישהו ראוי להערצה כיוון שאף על פי שרצה משהו בשבילו העניק אותו למישהו אחר, מכיוון שיש לו אישיות רחבת לב ויכולת נתינה.
אנחנו רואים בילד שמוותר התקדמות מהמקום המלא אגוצנטריות של התינוק שברור לו שכל העולם קיים רק כדי לשרת אותו למקום שמבחין גם באחרים, כמו התקדמות משלב הגחינה לשלב הזחילה. הנה התקדמנו בעוד צעד בדרך להיות אדם בוגר.
ואכן ויתור הוא סוג של מידה טובה בעינינו, ואנחנו מעודדים אותה כל הזמן. אנחנו מוכנים לחלק פרס לילדון שמוותר, ואף להעניק לו את מה שהוא ויתר עליו כדי שלא יפסיד וירצה לחזור על אותה פעולת ויתור פעם נוספת. אך אף על פי שזו אכן מידה חיובית, זו מידה מהסוג שחייב להיות ממש מדוד, שימוש לא מידתי עלול לגרוע, כי גלישה קטנה ליותר מדי ויתור יוצרת את הטיפוס המְרַצֶה, שמשמעותו: אני נותן, לא כי אני חושב שזה חשוב, לא משום שאני רוצה לוותר ולא משום שמגיע לזולת, אני מוותר כי זו דרך בשבילי להשיג משהו, לרוב סוג של אהדה, חמימות, קבלה, וזו דרך קשה ולא טובה, שבסופה האדם עלול להתמרד, כי כבר אין לו כוח לרַצות.
לכן ויתור חייב להיות ממקום שאדם אומר לעצמו אני יכול לא לוותר, מותר לי לעמוד על שלי, לקבל את מה שאני רוצה גם אם אחרים רוצים את זה, לעשות את מה שתכננתי גם אם למישהו לא נוח. מתוך מחשבה ובשקלול כל העובדות בשטח, אני בוחר מרצוני ומתוך מודעות להניח לזה, כלומר לוותר.
המילון מונה שלוש הגדרות למונח ויתור 1. הסכמה לתנאים של יריב במחלוקת; התפשרות 2. נטישת שאיפות, הפסקת פעולה מתוך ייאוש 3. מוכנות לוותר על זכויות המגיעות על פי חוק. שלוש ההגדרות נכונות למצב של ריצוי ולרוב לא של בחירה, ושלושתן בעצם מורות על סוג של הפסד. כלומר, לפעמים מעשה אחרי ויתור הוא הסכמה להפסד, שלא יהיה לי, שאני לא אעשה, שלא אלך, שלא אשתתף…
ויתור שהוא מלכתחילה מונח חיובי, לפי המילון הוא יותר שלילי מחיובי, כלומר בשימוש לא נכון במונח ויתור אדם עלול להרגיש רגש של החמצה וחרטה, כי ויתור בשורה התחתונה שלו הוא להפסיד משהו שרצינו מאוד. אמנם לכאורה הפסדנו אותו מרצוננו, אנחנו ויתרנו, אבל לרוב אף אחד לא רוצה לוותר על משהו שחשוב לו סתם כך, אלא אם לוויתור יש תמורה.
אני מוותרת על היוגורט אמרה הקטנה, אבל בתמורה אני אקבל את השוקולד. אני מוותרת לך על הספר אבל בתמורה את תתני לי את המשחק שלך. אני מוותרת על התור שלי ובתמורה בפעם הבאה שאצטרך את תוותרי לי. אני מוותרת לחברה על מקומי הטוב ובתמורה מקבלת מהמורה הערכה.
ויתורים אלו הם תוצאה של אינטרס ולא של מקום פנימי טוב ומיוחד, גם אם התוצאה טובה הוויתור יהיה תלוי בדבר ואין לו בעצם קיום, בפעם הבאה שלא ישולם לי אני לא אוותר. לא רכשתי שום מידה טובה למרות ההתנהגות הנאצלת. אך אם הוא מגיע ממקום ערכי והבנה שזה מה שאני רוצה עכשיו, אף על פי שהפסדתי משהו לכאורה, הוא בסיס להרבה טוב. אני נותן צדקה, משמע אני מוותר על כספי לטובת האחר, לרוב הוא לא יודע מי נתן לו את הכסף בכלל, ואף אחד לא ראה כדי למחוא לי כפיים. כלומר יש ויתור שהוא בחירה של האדם לתת משלו, ויש ויתור שנועד להשיג משהו, וכיוון ששני סוגי הויתורים נותנים בתחילה איזה רגש של סיפוק, כמו שיש כשמתבצעת נתינה בין אדם לחברו, אנחנו לפעמים מבלבלים ביניהם, ולא מבינים למה אחרי מעשה לכאורה טוב איננו זוכים בהרגשה של שמחה וסיפוק אלא בתחושה של עלבון ותסכול.
אז אם את מרגישה לאחר מעשה טוב שעשית, כלומר שוויתרת, שנשאר לך טעם חמוץ בפה, צריך לברר מדוע זה קורה, כי אחרי ויתור אמיתי שמגיע מבירור פנימי עם עצמי, והבנה אמיתית שזה מה שאני רוצה לעשות, ולא כי נראה לי ש'כדאי' שאעשה, נשארת הרגשה נהדרת. אם התחושות לא ברורות, או לפעמים אחרי הוויתור יש משהו מהכעס או מההחמצה, סימן הוא שהוויתור לא נעשה מתוך החלטה פנימית שלך אלא בשל השפעה של מישהו אחר שלפעמים אפילו לא נמצא בשטח אבל קולו מהדהד.
למשל אני מוותרת לגיסתי שהיא תבוא לשבת לחמותי, כי בעלי בטח היה שמח לדעת שאחיו ייהנה (ומה עם ההנאה שלך והצורך שלך?) או כשאני מוותרת לאחותי ומדיחה במקומה כלים אמא שלי מאוד שמחה כי היא אוהבת שאנחנו מסתדרות (ומה עם העובדה שאחותך מנצלת את המצב ובמקום תורנות יוצא שאת תמיד מדיחה את הכלים?) או אוותר על התור לרופא מחר כי השכנה שלי חייבת להגיע לעבודה בזמן, הבוס שלה מאוד מקפיד (ומה עם הבוסית שלך? ומה עם כאבי הגרון שיימשכו עוד יום?)
לפעמים לדעת לעמוד על שלך זו מידה טובה יותר מאשר לוותר אף על פי שלכאורה זה לא נראה כך.
ומי שעדיין מתבלבלת ולא יודעת מתי צריך להחזיק בוויתור ומתי צריך לשמר את שלה, חשוב שתתייעץ עם מטפלת, לפעמים פגישה אחת מסדרת את העניין במהירות, ולפעמים פגישה כזו יכולה לגלות שהוויתור יושב על הרבה דברים לא קלים אחרים שפוגעים באיכות החיים כמו למשל חוסר ביטחון עצמי. להבנה כזו יש יכולת לפתוח פתח לחיים איכותיים יותר מתוך מודעות לצרכים האישיים של כל אחת מאיתנו.
כמה מילים
הנה סיפור שריגש אותי מאוד.
מעשה בזוג בעל ותק ארוך שנים ביחד, עד מאה ועשרים. שניהם בגיל גבורות. יום אחד ראתה הגברת מודעה בעיתון על חופשה נעימה לנשים, שני לילות בסך הכל, המון תוכניות ואוכל משובח ובקיצור כיף. שאלה האישה את בעלה אם נראה לו, והוא בירך בחום ושמח ברעיון, והוסיף ואמר 'אל תדאגי, אני אסתדר מצוין והכל יהיה בסדר, זה בסך הכל יומיים'. שמחה הגברת והלכה להציע את הרעיון לאחיותיה, כל אחת מהן פחות או יותר בגילה, כולן כבר נשים הרבה אחרי הפנסיה, מחתנות ברוך השם נכדים, לא צריכות לשמור על הטף ולא לחפש ממלאת מקום לעבודה או לבקש מהבוס חופשה. הן יכולות לקום ולצאת כרצונן כשמתחשק כל עוד הבריאות בסדר. כל האחיות שמחו לצאת, וכך נרשמו כולן לנופש המיוחד ועכשיו נותר להן רק לחכות.
לפני שהגיע היום, הגברת, עקרת בית מופלאה, התארגנה בהתאם. לא אחת כמוה תשאיר את בעלה סתם ככה. צחצחה את הבית, הכינה לו מקרר מלא שלא יהיה חסר לו כלום, כאילו היא נמצאת, רק לשלוף חמגשיות ולהכניס למיקרו. וכל טוב מחכה מחוץ למקרר, מגדנות ופירות. לא יחסר לו מאומה. ובהגיע היום ארזה לה מזוודה קטנטנה, סך הכל לשני לילות, אבל בכל זאת נסיעה, והנופש באנשהו ולא בעיר מסודרת שבה אם חסר משהו קונים ומצטיידים במקום, אז שום דבר ברוך השם לא יחסר כי הכל יש במזוודה, ורק צריכים להגיע אל האוטובוס והנופש מתחיל.
היא עולה לאוטובוס, אחיותיה מתמקמות לצידה והכיף מתחיל ברגע זה ממש. כבר הרבה זמן לא יצא להן להיות ביחד יומיים שלמים. הן נפגשות לא מעט, אבל לשעה-שעתיים, מדברות בטלפון המון, אבל לשבת לארוחת בוקר מול בופה עשיר שלא הן הכינו, לדבר ולצחוק ולא להדיח כלים, וליהנות מתוכניות מרתקות ביחד שאחר כך יוכלו להיזכר בהן וליהנות גם בבית, זה כבר לא יצא להן מזמן.
ובבית? בערך דקה אחרי שאשתו עלתה לאוטובוס מגלה הבעל שאין מים בברז במטבח. תקלה בחלבי? הוא מנסה את הברז השני – יש תקלה גם בבשרי. אולי התקלה רק במטבח? לא. מתברר שזו תקלה ביתית נרחבת.
עכשיו, זו בעיה. הוא מוגבל בהליכה, שעוני המים נמצאים בקומה אחרת, אין לו מושג אם זו בעיה שלו בלבד או בעיה של כל הבניין. הוא מתקשר לשכן שאומר שיש לו מים, כלומר זו בעיה פרטית. מה עושים? השרברב שאיתו הם עובדים גר די קרוב וזמין בדרך כלל, אבל מספר הטלפון שלו נמצא אצל אשתו, היא שאמונה על הזמנות הטכנאים ושאר אנשי תחזוקה לבית שלהם, והיא בשעה זו בטח פורקת מזוודה בחדר המלון. לצלצל אליה? כמו שהוא מכיר אותה, דקה אחרי השיחה היא כבר תהיה מודאגת ממה קורה לו, מה המצב בבית, וכל ההנאה מהנופש תלך לאיבוד.
הוא מחליט לא לקלקל לה את החופשה ולא מתקשר. הוא גם לא מספר לאף אחד מהילדים, כי הוא יודע שהם יצלצלו אליה לקבל את המספר של השרברב הביתי, זה שעושה להם את כל התיקונים, ויהרסו לה את החופשה.
יומיים הוא מסתדר בעזרת בקבוקי מים וסודה שיש בבית, שותה מה שיש, משתמש במטליות לחות כשאפשר ובמים מבקבוקים כשצריך. לא נעים אבל אפשרי, הוא מחזיק מעמד כי יש לו מטרה בַקושי… אבל, הוא חושב, מה יקרה כשאשתו תגיע הביתה אחרי שהנופש ייגמר, בשעת לילה מאוחרת, ותרצה להתקלח… יותר טוב לא לחשוב על איך היא תרגיש כשתגלה שאין טיפה אחת של מים…
כדי למנוע ממנה עוגמת נפש הוא מתקשר אליה לנופש, בשעות אחר הצהריים של היום האחרון, כמה שעות לפני שהיא צריכה לחזור הביתה, וכמו שחשב, ברגע שהוא אומר מה קרה, היא כבר דואגת. "מה יהיה?" ו"איך הסתדרת?" (יומיים) ו"איך תסתדר עד שאני אבוא?" (עוד שמונה שעות) ו"איך יהיו מים?" ו"הנה המספר של השרברב".
הוא מזמין אותו, ובעל המלאכה בא ובודק את שעוני המים, והם כולם בסדר, ועולה על הגג לבדוק את הצנרת, ומגלה פיצוץ, ומגלה גם שמישהו שגילה את הפיצוץ פשוט סגר את הצינור, ושכח שצריך גם להודיע לבעלי הצינור על כך, והשאיר אותם, בלי מחשבה, בלי מים ועם המון עוגמת נפש (לתשומת ליבך שכן, הקדם מחשבה למעשה או לפחות אל תשכח להודיע שסגרת את ברז המים בגג), וברגע שהמים חוזרים לזרום בחדווה בצנרת – אני מגיעה לבית הוריי ושומעת את הסיפור מכלי ראשון. כן, אלו ההורים שלי, ובדיוק קפצתי לשם. "אבל אבא", אני שואלת את אבי בתדהמה, אחרי שאני מעכלת את הקושי שאיתו הוא התמודד למעלה מארבעים ושמונה שעות, "למה לא צלצלת לאמא כבר ברגע הראשון? היית מקבל את המספר ולא הייתה לך בעיה של מים…" והוא אומר בפשטות: "ידעתי שאם אספר לאמא על כך היא כבר תהיה ראשה ורובה בבית ולא בנופש, וכל ההנאה והשלווה יתקלקלו, ורציתי שתיהנה".
אני מצלצלת לאמא לספר לה שיש מים והכל בסדר, ושומעת את ההקלה בקולה. "כל כך דאגתי", היא אומרת (בדיוק כמו שהוא ידע שיקרה…) "איך אבא מסתדר בלי מים. אם הייתי יודעת הייתי חוזרת מייד הביתה".
"מזל", אני אומרת לה, "שהוא לא סיפר לך מייד כשזה קרה, אלא רק כמה שעות לפני שאת ממילא חוזרת הביתה, ולא היית צריכה לחזור, ועכשיו תמשיכי ליהנות מהנופש בלב קל. הכל בסדר בבית".
אבא ואמא, שתמשיכו לחשוב זה על זה ולשמוח זה בזה עד מאה ועשרים! בבריאות! בשמחה! בשלווה! באהבה ואחווה ושלום ורעות.
ואנחנו? אנחנו שנלמד מכם.
