ומחליף את הזמנים

שעות אחדות לאחר שחוק פיזור הכנסת עבר ברוב מוחץ בקריאה ראשונה – וחזר לוועדת הכנסת להכנה לשתי הקריאות האחרונות שיקבעו את מועד הבחירות – השיקה שס רשמית את קמפיין הבחירות הדיגיטלי הראשון שלה. במרכזו עומד חוק יסוד: לימוד התורה.
הקמפיין עלה לאוויר במקביל ללחץ כבד שמפעיל יו"ר התנועה אריה דרעי על ראש הממשלה – מתוך תפיסה שהגיעה העת לאמירה ברורה וחד-משמעית של הקואליציה על מעמד התורה במדינה.
ההצעה המדוברת אינה חדשה. את החוק העלה ח"כ יואב בן צור כבר לפני שש שנים, וחברי הכנסת של 'דגל התורה' הגישו הצעה ברוח דומה עוד פעמיים נוספות, באייר תשפ"א ובטבת תשפ"ג. התוצאה בשלושת המקרים הייתה זהה: נאדה. כלום. גורנישט.
בסבב הנוכחי, הצטרפה שס באיחור קל בלבד למהלך של דגל התורה, שעוררה את היוזמה מחדש בהוראת גדולי ישראל. המטרה העיקרית היא לבלום את הסנקציות, המעצרים וההתנכלות לבני הישיבות, שכן בנוסח המוצע נקבע כי מי שקיבלו עליהם להתמסר ללימוד התורה משך שנים ארוכות, יוכרו כמי שמשרתים שירות משמעותי את המדינה והעם היהודי.

חילופי המשמרות בדגל התורה מעוררים את היו"ר היוצא לפעילות בעצימות גבוהה. גפני וח"כי 'דגל התורה' במליאה צילום: פלאש 90

במסגרת האולטימטום שהציבה שס לנתניהו וליו"ר הקואליציה אופיר כץ בתום ישיבת סיעה ממושכת, היא דרשה להעלות את החוק להצבעה כבר השבוע, והתנתה כל חקיקה קואליציונית אחרת בקידומו. בסיעה המרכזית מיהרו לעקוץ ולברך את דרעי על ההתפכחות המאוחרת, אך אין ספק כי ישלבו ידיים עימו להעברת המהלך.
עד כמה המפלגות החרדיות יעמדו על דרישתן למימוש ההתחייבות הקואליציונית שעד עתה העלתה אבק בתואנות שונות? ב'יהדות התורה' ובשס טוענים כי הפעם יהיה על נתניהו לעמוד במילתו ויהי מה. אלא שבסביבת ראש הממשלה לא נרשמת התרגשות מיוחדת. הסדרת מעמדם של לומדי התורה במחיר פוליטי כבד, היא הדבר האחרון שחסר לנתניהו כעת. הוא מוכן לספוג בלימת חקיקה קואליציונית ואפילו את קיומן של הבחירות בעיתוי פחות נוח עבורו, ובלבד שלא להצטייר כמי שהעניק פטור גורף לבני הישיבות – ערב המערכה הגורלית ביותר בחייו הפוליטיים.
למעשה, גם אם יאפשר רה"מ לחוק לעבור למראית עין בקריאה טרומית, הדרך לאישורו הסופי תהיה קשה עד בלתי אפשרית. חברי האופוזיציה, יחד עם ח"כים מהקואליציה, לצד כלל הגורמים המשפטיים הידועים – מהייעוץ המשפטי ועד בג"ץ – לא יאפשרו לזה לקרות.
אם נצטרך להעריך איך יסתיים המהלך הנוכחי, קשה שלא לשרטט תסריט דז'ה-וו מוכר: נתניהו ירקח פתרון דמה חצי-אפוי כדי להרגיע את השטח, והחוק ייקבר עמוק בוועדות בתירוץ של "הכנה מדוקדקת".
עבור גדולי התורה שהורו להעלות את החוק, מדובר במלחמת קיום שבה יש לנקוט כל צעד נגד הסנקציות החונקות. עבור הנציגות החרדית, זוהי הזדמנות פז להעניק לציבור הבוחרים לפחות את התקווה שהוא זקוק לה כל כך בימים קשים אלה.
האולטימטום הנוכחי, צר לקבוע, לא יפיל את הממשלה מוקדם יותר, וחוק היסוד לא ייכנס לספר החוקים. בסופו של דבר, נתניהו ירוויח עוד מעט זמן, אך בני התורה יישארו בדיוק באותה נקודה. הם ימשיכו להגות בתורה תחת עננת אי-ודאות ואכיפה הדוקה. שינוי מהותי, אם וכאשר יקרה, לא יתרחש בקדנציה הנוכחית.
חילופי גברי
ככל שהבחירות מתקרבות, מסתמן כי דגל התורה ניצבת בפני רעידת אדמה. בכל יום שחולף גדלים הסיכויים שאחד, שניים, ואפילו יותר מהחתומים מטעם התנועה על הצעת חוק יסוד לימוד התורה, לא יכהנו בכנסת הבאה. עבור יו"ר התנועה הוותיק, זו כמעט בוודאות תהיה הצעת החוק האחרונה שהוא חתום עליה כח"כ.
בחדרי החדרים מבינים כי הרכב הרביעייה המוכרת ירוענן, ושמות בולטים צפויים להישאר מחוץ למרוץ. ההכרעה מופקדת בידי מרנן הגר"ד לנדו והגרמ"ה הירש; בכל אחד מהבתים ברחוב הרב שר, ייחרץ גורלם של שניים מהמועמדים. השאלה הגדולה היא מי יוביל את המפלגה, ובורסת השמות מלמדת על מהלכים שקטים ומפתיעים שנרקמים עתה. כך או כך, היעד מנוי וגמור: חילופי גברי בראשות דגל התורה.
הקולות מהרחוב החרדי בשנתיים האחרונות היו זרז למהלך. מה שהחל כמאבק נקודתי על חוק הגיוס הפך למציאות של מצור קיומי המורגש בכל בית. הסנקציות, רדיפת מוסדות התורה ואיום המעצרים הפכו למנת חלקו של הציבור. הזעם האדיר שעלה מהשוליים והפך לקולו המרכזי של הרחוב, דחק בגפני ובדרעי להודיע השבוע על צעדים חריגים.
וכשהבייס מפנה אצבע מאשימה לח"כים ומשם ישירות ללשכת ראש הממשלה, כשמתברר כי הברית הפוליטית ההיסטורית עם בנימין נתניהו – זו שהייתה עמידה בפני כל לחץ – נפרמת לנגד עינינו, למפרע נחשף כי ראש הממשלה לא מתכוון, ואולי גם מעולם לא התכוון, לבלום את המערכת המשפטית הדורסנית.
אלא שכעת, הדברים מתחדדים פי כמה: כל מי שעיניו בראשו מבין כי מכתבו של מרן הגר"ד לנדו על פירוק הגוש, שנפתח במילות שבח לחברי הכנסת ואלה נופפו בו ככתב הגנה, נועד גם לרכך את הטלטלה הפנימית הדרמטית שצפויה לחול בהרכב הרשימה לכנסת.
גפני, שפיו היה כלי עבודתו המרכזי לאורך עשרות שנות כהונה, מוצא עצמו בקרב המאסף של תחנות חייו הפוליטיות. לא פלא שבשירת הברבור שלו הוא בוחר להחריף את הטון ולנתק מגע ממי שהיו שותפיו לדרך: מגורמי השלטון, מהמשטרה ומכל רשויות החוק.
אפשר להתווכח ואפשר להסכים עם גפני; על הדרך, על גישת החרמות ועל הדרור שנתן ללשונו לאחר כמעט אפס ראיונות בקדנציה החולפת. אך אי אפשר להתכחש לעובדה הברורה: גפני פועל כעת כמי שאין לו עוד מה להפסיד. יתרה מכך: הוא עושה הכל כדי להיחקק בדברי הימים כמי שנשא על גבו את מלחמת עולם התורה עד יומו האחרון בפרלמנט.
מבוי סתום
מי שצולל לעומקם של ספרי ההיסטוריה הצבאית מבין עד מהרה שניצחונות אדירים אינם נמדדים רק במכות מחץ על האויב, אלא בעיקר ביכולת לחתום את המערכה ולמסגר את הישגיה. השבוע, בעוד טראמפ ונתניהו היו אמורים להתבשם מהצלחות צבאיות מרשימות, מצאו השניים את עצמם מתכתשים בשיחות נזעמות הדדיות על ניהול האופק האזורי.
המתיחות הזו אינה עוד אירוע חולף, אלא שיקוף של תהליך עמוק שהלך ונצבר בתוך מערכת היחסים שבין ירושלים לוושינגטון. הקשר האישי, שהוצג פעם כנכס אסטרטגי, מפנה את מקומו למציאות שבה העולם כולו דן בשאלה האם נשיא אמריקאי עצר תקיפה ישראלית – כעדות ניצחת לשינוי במאזן הכוחות.
הסיבה האמיתית ללחץ שמשדר טראמפ כלפי הקהילייה הבין-לאומית נובעת מכך ששניהם, גם הוא וגם נתניהו, לכודים במבוי הסתום המסוכן ביותר לכל מנהיג: הדשדוש השוחק שבין תחושת הניצחון לבין המציאות המורכבת של הכרעה מדינית. כך, על שולחנו של טראמפ ניצבים בתקופה האחרונה דגמי מפציצי ה-B-2 כהצהרת כוח, בעוד על שולחנו של נתניהו נפרשות מפות איראן, לבנון ועזה. הקו המקביל – וכמעט היחיד – שנמתח כיום בין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה עונה לתובנה אחת צרופה שכל אסטרטג לומד, לרוב בדרך הקשה: את המערכה המורכבת באמת לא מנהלים מול האויב בשדה הקרב, אלא בשעות שלאחר שוך הקרבות.
העוצמה הצבאית, מרשימה ככל שתהיה, יודעת למחוק מתקני גרעין בחסות הלילה, לנטרל שדרת פיקוד או לכבוש טריטוריה. אך מול קיר הברזל של המציאות הפוליטית הסבוכה כל אלו מאבדים את עוקצם. אין פצצה שמסוגלת להכריע סוגיה מדינית נפתלת, ואין תוחלת בניסיון לכפות על עמים תסריטים גאופוליטיים שנוסחו בחדרים סגורים בוושינגטון בלי שיהיו נטועים בקרקע המציאות המקומית.
התקיפה שבוטלה בדאחייה ממחישה זאת היטב. הפגיעות הקשות של רחפני חיזבאללה שגבו את חייהם של לוחמים יקרים הי"ד, הגבירו את תחושת חוסר הביטחון בצפון. משכך, ביקשו נתניהו וכ"ץ להציג מהלך שיחזיר את ההרתעה ויבהיר לחיזבאללה שהמשוואה השתנתה. הדאחייה בביירות, הסמל המזוהה ביותר עם שלטון הארגון, סומנה כמטרה.
אלא שאז נכנס לתמונה טראמפ. מבחינתו, כל הסלמה בלבנון עלולה לסכן את המהלכים האזוריים הרחבים שהוא מקדם. הבית הלבן מעוניין ביציבות, במניעת התלקחות ובהשגת הסדרים ארוכי טווח בטהרן ובמצרי הורמוז שחוסמים את עורקי הכלכלה. תקיפה רחבה בדאחייה הייתה עלולה להוביל לתגובה איראנית זועמת ולטרפוד המאמצים המדיניים שוושינגטון משקיעה בהם משאבים רבים.
כאן נחשפת הדילמה הישראלית במלוא עוצמתה. ממשלה שאינה מגיבה על פגיעות קשות בחייליה מסתכנת בשחיקת ההרתעה ואמון הציבור, אך מדינת ישראל אינה פועלת בוואקום. היא זקוקה לארצות הברית כמעט בכל היבט של המערכה – מדיני, צבאי וכלכלי. כאשר הנשיא האמריקאי מבקש לעצור מהלך, מרחב התמרון של ירושלים מצטמצם דרמטית. הוויכוח האמיתי לא היה אם נכון לתקוף בדאחייה. אם נשפוט אותו בעיניים מדיניות חפות מהבוץ של הפוליטיקה המקומית שנהנית לרקוד על דרדור היחסים בין נתניהו לטראמפ, זהו ויכוח על עצם התלות. במשך שנים הורגל הציבור הישראלי לשיח על חופש פעולה מלא של ישראל, אך המציאות חושפת תמונה מורכבת בהרבה: גם ממשלה וצבא חזקים נאלצים להביא בחשבון את רצונותיה של בעלת הברית החשובה ביותר.
התנגשות חזיתית
לכהונתו השנייה הגיע דונלד טראמפ בביטחון עצמי של איש עסקים הסבור כי חוקי המשחק המוכרים לו מהזירה המסחרית כמו גם זו הפוליטית – יהיו תקפים בכל מקום. אסטרטגיית הלחץ האגרסיבי והערעור המוכרת שלו מלווה בחיפוש אחר מהלכי בזק ודרמות גדולות, שיוצרות כותרות מרעישות. אך המציאות הבין-לאומית מבהירה לו היטב, פעם אחר פעם, כי המהלכים הפותחים הם רק החלק הפשוט יותר של המשוואה.
איראן היא ההוכחה הניצחת לכך. למרות ההישגים הצבאיים המרשימים שאליהם הגיעו ארה"ב וישראל בפגיעה בתשתיות רגישות, המשטר בטהרן לא קרס. האסטרטגיה האיראנית נשענת על הבנה קרה: הזמן הוא המשאב היקר ביותר, והם מנצלים אותו לטובתם. בטהרן מזהים שטראמפ זקוק לתמונת ניצחון כדי להזין את הבייס שלו, ומבינים שהמערכת הפוליטית בארה"ב נעה לקצב השסעים הפנימיים והמתח הכלכלי המצטבר. לכן, הם מנהלים מדיניות של מריחת זמן, מו"מ מתיש ותזוזות מילימטריות בלבד.
זוהי התנגשות חזיתית בין שתי תפיסות עולם: טראמפ פועל בלוחות זמנים של שבועות ומחפש הכרעות מהירות, ואילו האיראנים מתנהלים במונחים של שנים. האמריקאים חותרים לסיום המערכה ובטהרן מבקשים להפוך אותה להתשה בלתי נגמרת. וכשהצד האחד ממהר והשני מוכן להמתין נצח, היתרון האסטרטגי נותר בידי הסבלן.
התסכול הזה ניכר היטב גם בזירה האוקראינית, שם נתקל טראמפ באותה תקרת זכוכית. ההבטחה לסיום מהיר של המלחמה התנגשה במציאות הסבוכה של יריבים עיקשים כמו זלנסקי ופוטין שכל אחד מהם מאמין שהזמן משחק לידיו. התוצאה היא שטראמפ נאלץ לחוות את הפער התהומי שבין השאיפה האמריקאית לסיים מלחמות ובין העובדה הניצחת שהצדדים הלוחמים עצמם אינם חפצים בסיום בתנאים המוצעים.
מלכוד כפול
אם זהו מצבו של טראמפ, המלכוד של נתניהו סבוך ומורכב פי כמה. בעוד הנשיא האמריקאי יכול בכל רגע לעלות מטאפורית על האייר פורס 1 הנשיאותי ולנחות בחזרה אל צרותיה הישירות של וושינגטון, נתניהו נטוע כאן, בלב הג'ונגל המזרח תיכוני. האתגר שלו אינו מתמצה רק בהבסת חמאס, איראן או חיזבאללה, אלא במתן תשובה על השאלה הקריטית מכולן: מה יהיה מצב הביטחון ביום שאחרי המתקפה הבאה.
השאלה הזו מהדהדת בלב כל אזרח, אך נותרת ללא מענה. השקפת עולמו של נתניהו, שהושתתה על ניהול סיכונים ושימור סטטוס קוו, נפרמה בבוקר שמחת תורה תשפ"ד. מאז השבעה באוקטובר, הציבור הישראלי אינו מסתפק עוד בניהול; הוא תובע הכרעה.
וכאן טמון המלכוד הקלסי: אם נתניהו יקדם תוכנית סדורה לעזה, עם ועדת הטכנוקרטים כפי שדוחף טראמפ, הוא ימצא את עצמו בהתנגשות חזיתית עם שותפיו לקואליציה, ואם לחלופין יסכים עם דעתו של אלוף פיקוד הדרום הדוחף לדחיקת רגלי חמאס מארבעים אחוזי הרצועה שבהם ארגון הטרור מחזיק, נתניהו יסתכן בשחיקת האהדה הציבורית אל מול המחירים הכואבים שמהלך כזה יגבה.
אתגר גורלי
ודווקא על הרקע הזה, מערכת היחסים בין טראמפ לנתניהו מורכבת מאי פעם. לכאורה, שניהם דוברים שפה פוליטית דומה, אך בפועל כל אחד מהם פועל מאילוצים שונים בתכלית.
טראמפ מחפש הישג היסטורי מהדהד שיאפשר לו להמשיך הלאה, בעוד נתניהו מבקש מציאות יציבה שתוכל לשרוד לאורך זמן, מתוך מודעות לכך שהוא יידרש לחיות עם התוצאות זמן רב אחרי שהנשיא האמריקאי יפנה את תשומת ליבו למשברים אחרים.
השאלה הזו מרחפת כעת מעל ראשו של טראמפ לקראת בחירות האמצע. הפצצת כור גרעיני היא אומנם כותרת אדירה, אך הסדר מדיני יציב הוא זה שנחקק בספרי ההיסטוריה.
וככל שהבחירות בישראל מתקרבות, השאלה המכרעת כלפי נתניהו, הולכת ומתחדדת: האם הציבור יעניק לנתניהו אשראי על הישגים צבאיים לא מבוטלים, או שמא ידרוש דין וחשבון על הניהול של היום שאחרי? האם ימדוד אותו בהתאם לעוצמת ההרס שזרע ברצועה, או לאי-ביסוס היציבות והביטחון השוטף?
ומתחת לפני השטח מסתתרת שאלה עמוקה בהרבה: מי הוא הגורם האוחז בפועל בהגה האסטרטגי? כשטראמפ הצהיר השבוע אחרי השיחות הצורמות עם נתניהו כי רה"מ הישראלי יפעל אך ורק על פי תכתיביו, היו רבים בישראל שחשו עלבון צורב.
אולם, מעבר לרעש הצורם של הסגנון הטראמפי החד, מסתתרת תובנה שמחייבת בחינה מחודשת. מאז השבעה באוקטובר ישראל מנהלת מלחמה רב-זירתית חסרת תקדים. צה"ל רשם הישגים שאיש לא דמיין, אך מלחמות אינן נבחנות רק בדו"חות המבצעיים, אלא ביכולת המדינית למנף אותן למציאות אסטרטגית חדשה.
ודווקא כאן מתגלה סדק. ישראל מוכיחה מיומנות פנומנלית בפתיחת מערכות, אך מתקשה לנעול אותן. הממשלה הוכיחה יכולת ניהול מלחמה, אך נכשלה בשרטוט האופק המדיני. בעזה, הוואקום האסטרטגי זועק לשמיים, ובמקום שאין תוכנית סדורה, חמאס חוזר וממלא את החלל. את מה שקורה בלבנון, יכול היה כל קורא ממוצע להבין מדיווחי החדשות. ובזירה האיראנית, ברור מי מנווט את האירועים.
ניהול סיכונים בוואקום
כאן בדיוק נכנס הנשיא טראמפ לתמונה. הוא אינו פועל רק כבעל ברית של ישראל, אלא כגורם המחזיק בכל המפתחות האופרטיביים: השליטה בברזי הסיוע הביטחוני, הגיבוי המדיני הקריטי והיכולת להפעיל מנופי לחץ על כל הצדדים.
הפסקת הלחימה באיראן התרחשה כשטראמפ סימן את רצונו בכך, הסדרי הפסקת האש בלבנון עוצבו לפי קווי המתאר של וושינגטון למורת רוחו המוצהרת של נתניהו, וארה"ב היא עודנה הכתובת המרכזית לדיון על עתיד הרצועה.
זו אינה בהכרח תוצאה שנובעת רק מחולשה, אלא בעיקר שיקוף של מציאות שבה ישראל תלויה בוושינגטון בממדים שלא נראו כמותם זה עשורים. הישענותו של נתניהו על הברית עם ארה"ב כעוגן ביטחוני ומדיני, גובה את מחירה: בהיעדר תוכנית ישראלית עצמאית, הוואקום מתמלא על ידי בעל הברית הדומיננטי.
רק השבוע הוצגה בפני הדרג המדיני תוכנית מבצעית לפירוק יכולות חמאס שנותרו ברצועה. בפיקוד הדרום העריכו כי המהלך ידרוש בין שישה לעשרה שבועות, אך הקבינט לא מיהר לאמץ את הכיוון. נתניהו מעדיף להשאיר את עזה על אש קטנה בטענה שאי אפשר לנהל תמרון רחב בכל החזיתות במקביל. הוא דוגל בדירוג זירות: הסטת הקשב צפונה, בזמן שבעזה מסתפקים בלחץ כלכלי ובדחיקת קווים איטית. התוצאה היא קיפאון מכוון: חמאס מתעצם בחסות הסיוע, ונתניהו מרוויח עוד יום של שקט פוליטי במחיר של אובדן השליטה המבצעית.
חשוב להבין: התמונה השתנתה. טראמפ כבר אינו מסתפק בגיבוי שקט; הוא מתרגם את חוסר שביעות רצונו לצעדים אופרטיביים גלויים. המציאות שנוצרה, בשילוב היעדר הגדרה עצמית של יעדי סיום מצד ירושלים, העניקה לוושינגטון לגיטימציה – לפחות בעיני עצמה – להפוך לשחקן דומיננטי, דורשני, וכזה שמביע את המתיחות שלו עם נתניהו ללא מורא.
הוויכוח האמיתי אינו על הפצצת הדאחייה בביירות, אלא על השאלה אם לישראל קיימת תפיסת סיום ברורה למלחמה הארוכה בתולדותיה, או שמא הוויתור על הריבונות האסטרטגית הפך לעובדה מוגמרת. נכון לעכשיו, התשובה נותרת מעורפלת, ונדמה כי ההחלטות הגורליות ביותר באשר לאופן שבו תסתיים המערכה, מתקבלות כיום בעיקר בחדרים הסגורים בוושינגטון.
קמפיין מנהיגותי
הבחירות הקרובות יהיו תלויות בזירת ההתגוששות שבין תפיסת הביטחון המסורתית לבין שאלת הריבונות בעידן של תלות אסטרטגית. עבור נתניהו, הישגים צבאיים הם דלק לקמפיין המבקש למסגר את הבחירות כמשאל עם על מנהיגותו. מנגד, השאלה אם מדינת ישראל בעלת עצמאות לקבוע את עתידה או שהפכה לבובה שחוטיה נמשכים על ידי היושבים בוושינגטון, תהפוך לכלי הניגוח המרכזי של גוש המרכז-שמאל.
הקרב אינו רק על השאלה מי ינהל את המלחמה הבאה, אלא מי יצליח לשכנע את הציבור שבידיו המנדט להוביל את ישראל ביום שאחריה, בלי לאבד את ההגאים לטובת האינטרסים של הבית הלבן.
האם זה יהיה נתניהו המתבגר שאיבד נקודות רבות בקרב קהלים נרחבים אך בכל זאת יצלח את משוכת הענק שלפניו, או שמא ייבחר גדי איזנקוט – רמטכ"ל לשעבר שמשדר עוצמה ביטחונית שקטה אך פסקנית – וישראל תכתיר את ראש הממשלה המזרחי הראשון בתולדותיה?