בין טובת התושב ליוקרת המפלגה, הגיע הזמן להעדיף את קולו של הציבור ולאפשר לתושבי הערים החרדיות לבחור מועמדים ולא דילים. התושב החרדי ראוי לכבוד ולא לזלזול
זה יקרה בעוד שלושה חודשים וחצי, בט"ז בחשוון תשפ"ד.
אזרחי מדינת ישראל שבכל עיר ועיר יצאו לקלפיות ויקבעו את זהותם של ראשי הערים וחברי המועצות ברשויות המקומיות. הפתקים שישולשלו אל הקלפי יבטאו את השאיפות והתקוות של תושבי הערים באשר לניהול הנכון והתקין עבור העיר שבה הם מתגוררים. הבוחרים יתגמלו מועמדים טובים, ידיחו מועמדים שכשלו, ויבקשו להתוות את אופן ניהול עירם באמצעות ההצבעה המוניציפלית החשובה.
במצביעים יהיו גם מאות אלפי אזרחים חרדים שמתגוררים בעשרות ערים ויישובים, חלקם חרדיים וחלקם מעורבים. גם הם יצאו בלב פועם לבחור את זהותם של שליחי הציבור שבידיהם תופקד המשימה החשובה: לנהל את החיים העירוניים, לדאוג לתשתיות ולניקיון, לקדם את החינוך ואת הצביון ולפעול למען איכות חייהם של מאות אלפי אנשים נשים וטף.
לגודל האבסורד, השיטה שהשתרשה במחוזותינו גורמת לכך שהתושב החרדי מוצא את עצמו מתמודד עם האפשרות לבחור רק במי שקבעו עבורו עסקני המפלגות הארציות בהתאם לעסקאות כלל־ארציות, והמפתח לעסקאות הללו איננו בהכרח טובת העיר ותושביה אלא יוקרת המפלגה וגודלה.
בחדרים הפנימיים רוחשות ההיערכויות בימים אלו. נציגים ארציים ומקומיים נפגשים זה עם זה. מפת הארץ נפרסת על שולחנות הדיונים, ולוח השחמט הארצי מחליף חיילים. "תן לי עיר פלונית – קבל בתמורה עיר אחרת", הוא נוסח הסחר־מכר שמקודם ממש ברגעים אלו. השיטה השלטת קובעת את זהותם של המועמדים הנבחרים בהתאם למה שמכונה בשפת הפוליטיקה החרדית "דיל ארצי".
הקולות הנלחשים בחדרי החדרים, אשר רק מיעוטם בלבד דולף אל דיווחי החדשות, דורשים לקבוע את זהות המועמד בעיר אחת בהתאם לסכסוך פוליטי בעיר אחרת. ועיני התושבים רואות וכלות. הם שואלים בחוסר אונים: 'ומה איתנו? האם בכל הבחישה הפוליטית המסועפת הזו מובאת בחשבון טובתנו כתושבים? הלא אנחנו התושבים שנשלם את מחיר הדיל. אנחנו אלה שנישא בתוצאותיה של 'שיטת ההצנחה'. האם רוקחי הדילים וסוגרי החשבונות חושבים גם על החיים שלנו ושל ילדינו?'
השאלה הזו, שלעת עתה איננה מקבלת מענה הולם, רק מבטאת את חולי השיטה שהתושבים וצורכיהם נותרים במקום האחרון, אם בכלל, הרבה אחרי שיקולי המפלגה, איכויות הדילים, תרבות ה'בחר בי ואבחר בך' ונוסחת החלוקה של הארץ לפי עוגה ארצית של תופינים ותפקידים למפלגות השונות.
אילו מדובר היה ב'משחק פוליטי' בלבד, החרשנו. זו טיבה של פוליטיקה. מפלגות ארציות בונות את כוחן גם בהתאם למספר ראשי הערים שבו הן מחזיקות.
אבל לא. אין מדובר רק במשחק פוליטי. חייהם של מאות אלפי אזרחים חרדים יושפעו כתוצאה ישירה מהבחירות המקומיות. בעוד שהמפלגה הארצית תוכל לנופף במספר ראשי העיר מטעמה, התושב הקטן יצטרך להתמודד עם תוצאותיה של הבחירה בחמש השנים הבאות. הוא זה שייהנה במקרה של בחירה מוצלחת ויסבול נוראות במקרה של בחירה כושלת.
מידת היושר, שאף נסמכת על דעת תורה, כפי שיובא להלן, אומרת שזהות הנבחר, ניסיונו ויכולותיו אמורים להיות אמות־המידה הראשונות במעלה. לא מידת קרבתו של הנציג לצלחתם של רוקחי הדילים ופורסי הפרוסות הארציות.
²
בשבועות האחרונים ביקשנו במערכת 'משפחה' לערוך סקר מקצועי, במטרה למשש את הדופק המוניציפלי. רצינו למדוד את מידת שביעות הרצון של התושבים מביצועיהם של ראשי הרשויות המקומיות בערים השונות, ובעיקר להבין מה הציבור מבקש לקראת הבחירות המתקרבות.
תוצאותיו של הסקר, שנערך על ידי מכון המחקר 'דיירקט פולס' בהובלת שלמה פילבר, מתפרסמות בחלק החדשות של גיליון זה. התוצאות מרתקות. הן משקפות מגמות מגוונות וקולות שונים, החושפים את רחשי הלב של הציבור לקראת הבחירות המקומיות הקרבות ובאות. מומלץ לעיין בסקר וללמוד את תוצאותיו.
למען האמת, לא היינו זקוקים לסקר ברשויות המקומיות, כדי להבין שהציבור מבקש ראשי ערים ונציגים מקומיים אשר ייתנו לתושבים מענה אמיתי. לפני המפתח המפלגתי נדרש מענה אנושי; לפני הדיל הארצי עומד הצורך לסייע לתושבים שזקוקים לניהול נכון, ענייני ומקצועי של חייהם הקהילתיים והעירוניים.
שיטת הדילים הארצית אולי איננה פסולה בתכלית אולם תוצאותיה הרסניות בוודאות: נכון, היו גם מקרים שבהם השיטה הצליחה. בהחלט היו בחירות מוצלחות שנוצרו מהסכמות פוליטיות אשר הביאו מועמדים טובים. אלה עשו חיל בתפקידם וסייעו לתושבים לשביעות רצונם. אבל במקום שהנציגים המוצלחים הללו ימשיכו בתפקידם כרצון התושבים, הם הועברו מתפקידם כעבור קדנציה אחת, כיוון שהגיע תורה של הרוטציה, והרי "הסכמים צריך לכבד".
ובכן, הסכמים צריך לכבד. אולם גם את התושבים ראוי לכבד.
עם כל הכבוד לשאיפות הפוליטיות והמפלגתיות, הצרכים העירוניים אינם מבחינים בין תושב לתושב. תושב חרדי, כמו כל אזרח, רוצה שידאגו בראש ובראשונה לצרכיו, שיחשבו על טובתו, שיקדמו את איכות חייו, שיפעלו עבורו למען מדרכה מתוקנת, רחוב נקי, פינוי אשפה סדיר, חזות העיר והמרחב שבהם הוא מתגורר, בטיחות הכביש שבו ילדיו צועדים לתלמוד התורה ולבית הספר, וכמובן, מבנה ראוי לבית הכנסת, לתלמוד התורה ולבית הספר. התושב החרדי, כמו כל תושב, רוצה ש'יספרו' אותו, לא שיספרו לו סיפורים. שיחשבו על טובתו וטובת ילדיו לפני שחושבים על טובת המפלגה ועסקניה.
האם כל השאיפות הבסיסיות הללו יבואו לידי ביטוי ב'דילים הארציים' שיירקחו בקרוב?!
²
לא מפתיע לגלות זאת: מעיון בסקר האמור עולה, כי השיטה שבה נסגרים 'דילים' ארציים מעל ראשיהם של התושבים – איננה מקובלת על רוב התושבים בערים החרדיות. שיטה שבה אי הסכמה על מועמד בעיר אחת גורמת לזעזועים בעיר אחרת – היא עיוות של רצון התושבים. זוהי עשיית שימוש ציני בתושבים תמימים למען צרכים פוליטיים זרים, תוך התעלמות ממאווייהם האזרחיים הבסיסיים ביותר כתושבים המבקשים שירות הוגן ותמורה הגונה למיסיהם העירוניים.
הקריאה שעולה מהשטח מבקשת: 'הקדימו את טובת התושבים ליוקרת המפלגות'; התושב החרדי מתחנן: 'לפני שאתם מדברים על דיל ארצי – דברו על שירות מקומי; תראו אותי, תספרו אותי, תחשבו עליי ולא על המפלגה'.
הקריאה הזו, אשר מוצאת ביטוי בולט בסקר, כמו משדרת ללא מילים את קולו הבלתי־נשמע של התושב המקומי: 'מה שעבורכם נראה כמו משחק פוליטי – הוא עבורי שאלת קיום; האם אזכה לניהול טוב של ועד הבית המשותף? האם אזכה ל'דירה נאה' במובן העירוני הרחב, מקום שבו אוכל לגדל את ילדיי במעטפת גשמית ורוחנית נאותה, בבטיחות ובתנאים תברואתיים סבירים, או שמא השיקול הפוליטי הארצי יגבר על טובתי, התושב הקטן, ושוב אמצא עצמי נרמס מתחת לגלגליה של השיטה הארצית?'
בעוד שהמפות הארציות נפרסות בחדרי המו"מ של המפלגות, התושב החרדי מצפה לקבל את הזכות לבחור במי שייתן לו שירות, ולא במי שנתן שירות לעסקן ארצי פלוני או לראש מפלגה פלמוני. התושב החרדי מדרג את הצרכים שלו ושל שכניו בראש סדר העדיפויות, ואינו רוצה שעסקנים מחוץ לעירו יכתיבו לו את אשר ייעשה בעירו לפי מידת הקרבה הפוליטית ורמת התועלת המפלגתית.
האם זוהי ציפייה מוגזמת?!
את הדילמה הזו – ככל שהיא קיימת בכלל – כבר פתרו גדולי ישראל כאשר שאלות מעין אלו עלו לשולחנם ודרשו את הכרעתם. הם קבעו בבירור כי טובת הציבור קודמת לכל שיקול אחר, לעיתים אפילו לשיקול החשוב של הסכמים היסטוריים כאלה ואחרים. מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הכריע במספר הזדמנויות כי "טובת העיר והתושבים היא לפני כל שיקול אחר".
²
מה צריך לעשות כדי להביא את קולו של התושב לידי ביטוי? בראש ובראשונה יש להקשיב לו. התושב החרדי ראוי להקשבה, זקוק לשירות, מבקש שיפור של איכות החיים ולשדרוג רמת התשתיות בעירו. הרי בעיר חרדית אין מדובר על צביון רוחני, שקיים ממילא. התושב החרדי רוצה חינוך טוב, דיור איכותי, סביבה נקייה ותקינה תברואתית, התנהלות עירונית נאותה.
הבה נחשוב על מרכיב קידוש השם לעומת חילולו: איזה רושם עולה מתמונה של ערים חרדיות מסוימות הנראות באופן שאינו הולם תנאים אנושיים בסיסיים?!
בתרבות ציבורית מתוקנת ניתן היה לצפות כי הקלפי תשמש מוקד שבו התושב משמיע את קולו, מביע את רצונותיו, אומר את דברו באשר לאופן הנכון לניהול עירו ובאשר לדמות המתאימה להצעיד את מקום מגוריו קדימה. בדיוק כפי שהבחירות הארציות מאפשרות לאזרח – החרדי ושאינו – לבטא ולקדם את רצונותיו ומאווייו.
ואכן, בשיטת הבחירות המקומיות שנהוגה במדינה, יכול כל אזרח לבחור בראש עיר בהתאם למצע שאותו הוא מציג ולנוכח סדרי היום שהוא מבטיח לקדם; אולם בשיטת הבחירות הנהוגה במחוזותינו החרדיים – הביטוי לרצונות התושבים תופס ברוב המקרים מקום משני, ובמקומות מסוימים אף אינו תופס מקום כלל. ישנן ערים שבהן אין למעשה קלפי כלל, רק אפשרות לחתום על התוצאה שאותה הובילו רוקחי הדיל הארצי. "כזה ראה ובחר", אומרים העסקנים לתושבים.
*
נכון, אין לדחות על הסף שאלות של זיהוי ושיוך חוגי; גם הן חשובות עבור לא מעט תושבים. רבים מתקשים לשכוח את המאבקים סביב הבחירות הקודמות לראשות עיריית ירושלים למשל, שעיקרן סבב סביב שאלות של מחנאות פנים־חרדית. טבעי אפוא שקהילות יבקשו לבחור את נציגיהן לראשות העיר, משום שלכל קהילה ישנם דגשים וסדרי עדיפויות החשובים עבורה.
אך עם זאת המפתח לניהולה של עיר צריך להיות נתון בידי תושבים מקומיים, ולא בידי עסקנים ארציים; לצד הנטיות המפלגתיות או הפוליטיות צריך להימצא איזון בדמותו של שיקול מקצועי, וצריך להינתן כוח בידי התושבים לבחור את נציגיהם בהתאם לרמת ביצועיהם, כישוריהם ויכולותיהם. בוודאי שזהות ראש העיר צריכה להיקבע לפי אמות מידה של ניהול נכון, ולא לפי אמות מידה של קִרבה אל מובילי הדילים הארציים.
כמה מצער ולא הוגן לגלות מציאות שבה התושב החרדי מקבל בקלפי דילים, לא מועמדים. עד כדי כך שישנן ערים חרדיות שבהן המועמדים או זהותם סגורים כבר לשלוש קדנציות קדימה. עבור ראשי המפלגות מדובר בעסקת זהב, אולם קשה לקבוע כי נוסחה כזו רוצה בטובתם של התושבים.
שינוי התפיסה יבוא כאשר ראש עיר חרדית ייבחן על פי אמות מידה שכל ראש עיר בארץ נבחן בה: יכולתו לנהל את ועד הבית המשותף מתוך מתן מעורבות עמוקה ומשמעותית לתושבים. ישנן ערים שבהן המתנ"סים המקומיים משמשים כמעין ועד מקומי להבאת צרכיהם של התושבים בפני העירייה וראשיה. מנהלי המתנ"ס נאבקים על גני משחקים, על תשתיות, על זכויות התושב וצרכיו; ראוי לשקול את יבוא המודל גם אל הערים החרדיות, ולאפשר מעורבות משמעותית יותר של התושבים בניהול עירם, הן ברובד התשתיתי והן ברובד הצביון הרוחני.
למען עתידנו בגשם וברוח, הגיע הזמן לחשוב אחרת. לפעול אחרת.
