ישראל א' גרובייס, שמעון ברייטקופף
ט"ז אדר התשפ"ה
ר' אלטר
איזו הפתעה.
יהודי פותח את הדלת של הטור שלו. ביד יש לו חצי שקל כדי להדוף את הת"תניק שרוצה להתפרץ עם השיר ההוא. "תלה-לה-אוי-אוי-אוי". למרבה ההפתעה, הוא מזהה את השכן ממול. כן, הליטוואק. ר' שימען ברייטקופף. זה שלאורך כל השנה כולה רץ בחדר מדרגות עם פוזה של אדם עסוק.
האמת שיש תקופות לאורך השנה, שאנחנו לא יכולים אפילו לדבר. פה זה בחירות בירושלים, שם בחירות למועצת הרבנות הראשית, עניינים של חוק גיוס על הראש. בכל התקופות האלו אנחנו מנומסים – מהנהנים לשלום, מחליפים איזו עקיצה וממשיכים הלאה.
והנה בבוקר הזה של פורים, הוא ניצב כאן בפתח. שיהיה בריא, איזה משלוח ענק. הוא גם רוצה להיכנס פנימה.
נו שוין, ברוך הבא ר' שימען, בא תיכנס.
ר' שימען
מה שנפלא אצלך שאתה כזה פולני שאפילו בדמיון אתה לא רואה את עצמך מביא משלוח מנות. תמיד אני זה שצריך לבוא אליך. ולא שזה עוזר לחלץ ממך מילה טובה, אבל מילא.
טוב, קח את המשלוח, תכניס אותו, חכה רגע עם השוקולד, הוא לא בורח, בוא נחזור רגע להתחלה:
אני לא אוהב טורים של פורים. אין דבר יותר עצוב מלכתוב הומור מקרטע. צלחת צ'ולנט שנשכחה משבת, היא מציאה יותר משמחת מטקסט שכל מילה בו היא מצבת זיכרון ליומרת הכותב לשעשע את הציבור.
ולכן, לא כל כך התלהבתי מהעצה שלך, לשנות את הקונספט לכבוד פורים.
אתה כמובן יודע שלא בחינם בחרתי את מיקום הטור שלי לצידך. זה כמו לשכור את החנות שליד 'זארה'. כולם הולכים ל'זארה', והחנות ליד נהנית מכל הפירורים. אז אני על תקן הפירורים. הציבור מגיע, קורא אותך, מתלקק, נהנה, אבל השבת עדיין ארוכה, העיניים מסרבות להיעצם, ומחוסר ברירה נשארים לנשנש אצלי קצת.
אבל בא נחזור לעצה שלך, לשנות קונספט. זה מלחיץ אותי.
כי כל הרציונל שעומד מאחורי היוזמה הזו, "לשנות קונספט", שאני אכתוב קטע ואתה תכתוב קטע, אומר שמשהו לא תקין. הציבור עצוב, צריך לשמח אותו. ואיך תשמח אותו? איך תביא חיוך למי שטרוד בגידול הילדים, במשכנתאות, בהפגנות ובפקקים?
בשביל זה אנחנו פה. שני ציליגערס שכותבים בסוף העיתון. ואחרי שנים של טורים בינוניים, של קטטות יזומות שמטרתן לגרור תשומת לב, ושל תאוריות שלא מחזיקות מים – מחליטים לשנות קונספט.
כאילו שהקונספט הוא-הוא היה הבעיה. רק ישתנה קצת, והשמחה תפרוץ עד לב השמיים. איך לא חשבתי על זה עד היום.
אלטר
רגע-רגע, אתה עומד פה בדלת ולא נותן להשחיל מילה. דבר ראשון בוא תיכנס. תשתה משהו. היה מתאים שאעקוץ אותך על כך שאין לי כיום יין של 'שארית', אבל מרוב שהבדיחה הזו עצובה, הדור הצעיר כבר לא יבין אותה.
אבל עזוב את זה. בוא תשב. תעשה 'לחיים'. היום גדול, ותירגע, אני חושב שנגעת בעומק הסיפור של פורים. 'שינוי הקונספט'.
אפשר לומר שהקליפה שמקיפה אותנו כל השנה, היא ה'קונספט'. אנחנו כלואים בתוך 'קונסצפיה' (ואל תתקן אותי. כמו כל משגיח טוב, גם לי מותר פעם בשנה לשבש מונחים במזיד). אנחנו מסתובבים בעולם עם מסכה, תדמית, 'קונספט'. ואסור לנו לחרוג ממנו.
זה כל כך מדהים. לכל אחד מאיתנו יש משקפיים שמשקפים את העולם בצבע אחר, במבטא אחר. יש סט של דברים שלא מתאים לנו לעשות, יש שבלונות של רעיונות שכל אחד מאיתנו כותב. אם תרצה, הפכנו להיות הבינה המלאכותית של עצמנו. אני מפריח לחלל שמות של היסטוריונים מיוון, ואתה פוגש בעלי מלאכה ונהגי המוניות. אנחנו צפויים ומשעממים.
ואז מגיע היום הנפלא הזה, פורים. יום שבו אנחנו יכולים פשוט להתהפך, ללבוש צורה חדשה, להשתנות, להיטהר. אז במקום לרטון, בוא ביחד, נשבור את הקונספט. ככל שזה נשמע יומרני ולא נעים, ההשגחה העליונה גלגלה שאנחנו נהיה אלו שנשמיע הגיגים ואלפים יקראו אותנו.
מה אתה חושב, רק אנחנו סובלים מקונספט? כל אחד עטוף בצרה הזו. אז בוא נגיד להם שבספרים הקודשים מוסבר שזה הגילוי של פורים. שכל הפוזה, או הקונספט, זה רק כיסוי. באמת הפנימית, בבפנוכו – כמו שאומרים אלו שכבר קצת שתו – אנחנו חלק אלוק ממעל. אין בעצם הבדל גדול בין ר' שימען לאלתר.
שמעון
אתה קצת מזכיר לי את בחורי הישיבות בפורים דמוקפים. הם כבר אחרי כמה סבבים של שתייה, הקיבה שלהם ספגה מיקס של וויסקי, יינות מתוקים, טקילה ומרינדה חמה. הם בקושי מצליחים להחזיק על הרגליים. עוד מעט היום נגמר, והם רק רוצים לזרוק את עצמם על מיטה.
אבל ה'פומו' (-כן גם אני יודע להעתיק מילים באנגלית ולהסביר שמדובר ב"מצב שבו אדם חושש להחמיץ חוויות מהנות שאחרים חווים) חזק מהם. הם לא רוצים לפספס משהו שהם עצמם לא יודעים להגדיר אותו.
הם משוכנעים שעוד מעט משהו גדול יקרה, אבל האמת היא שכלום לא יקרה, בוודאי אם הם לא יצקו תוכן רוחני אמיתי ליום הזה. מה שכן יקרה הוא שהם ינדדו מדירה לדירה מוכי טרלול, משתוקקים לישון, לצאת מהמעגל. הקול הפנימי שלהם מתמלא בושה מכל הסיטואציה, אבל זה חזק מהם.
אז הם מידרדרים מהאוטו למדרגות, ומהמדרגות לאוטו בברכיים כושלות, בקול צרוד וברוח שפלה, מחבקים עוברים ושבים, ומבעיתים ילדים קטנים שיושבים מאחורי החלונות של המכוניות התקועות בפקקים.
כשהם נכנסים בשערי דירתו רחבת הידיים של הנגיד, הם שואבים אוויר מלוא ריאותיהם, ובקול שמבקש להסתיר את כל מה שהם מרגישים, הם שרים את ה'אוי אוי אוי אאווויי אווויייי' המפורסם. מול מראה מכמיר לב שכזה, שום לב לא יכול להישאר אבן. אבל את הנגיד שמקבל את פניהם זה לא מעניין. הוא רוצה שיהיה לו שמח. הוא בעניין של "לשנות קונספט". כבר שעתיים שהוא מסביר לרבנית שאוטוטו הם מגיעים, והם מתעכבים אצל השכן.
עכשיו הוא רוצה לקחת את כל הקופה ומבקש שישירו לו וירקדו לו וישמחו אותו. שנה שלמה שהוא מחכה לרגע הזה, הילדותי משהו, שירקדו סביבו במעגל וישירו לו.
וכך מתרחש לו מפגש בלתי אפשרי בין בני-עשרה שרק רוצים לראות מיטה לכמה ימים ולהפיג את האלכוהול, לבין נגידים שמנמנים שרוצים שירה עד לב השמיים, ואת התוצאה, מכיר כל ירושלמי.
אלטר
גם זה סוד הפורים. האקראיות. המגילה שנכתבת בלי שאיש שם לב. הגביר שמחכה בקוצר רוח שהדלת תיפרץ ולתוכה תיכנס להקה של בחורים, הוא רק חלק מהסיפור. אין לו מושג שזה רק פרק א' של מגילה חדשה. עכשיו זה השלב של 'נהנו מסעודתו'.
כשאתה נכנס לליל הסדר אתה יודע איך אתה יוצא ממנו. האירוע די ברור. יש שם "סדר". אבל בפורים הכאוס חוגג. אתה נכנס למכונה שאין לך מושג איפה תמצא את עצמך בסופה.
גם מי שלא משתכר, מקבל עשרות החלטות אקראיות ביום הדרמטי הזה. דלת פתוחה אחת של השכן של ההורים שלך יכולה לשאוב אותך לאירוע שאף אחד לא יכול לצפות את סופו.
קוקטיל משקאות לא מדויק יכול להוציא אותך מהמשחק לכמה שעות, ואם לגמת קצת יותר מדי, אתה עשוי לסגור את אירועי פורים תשפ"ה עוד לפני שהשמש מתחילה לשקוע.
שמעון
פורים באמת הוא המחשה נפלאה לאופי המתעתע של העולם הזה. אין דבר קסום כמו 'פורים' ביום שלפני, ואין דבר דוחה כמו פורים ביום שאחרי.
ביום שאחרי, אתם באמת לא מבינים איך הדבר היפה הזה הגיע לאן שהגיע. הריח שעומד באוויר – ספק ריח הקאה, ספק ריח של יין שהחמיץ, נשאר עד בדיקת חמץ – ולא משנה כמה בקבוקי בושם תשפוך על הכיסאות.
ויהודי שכעת כלוא בתוך עננת ריח וזיכרונות שהוא משתוקק להדחיק, אבל מלווים אותו בעקשנות. הוא נשבע לעצמו שזו השנה האחרונה שהוא מאבד שליטה. הוא לא צריך יותר ביזיונות. וכאבי הראש שנמשכים שבוע. אבל הופ, עוברים כמה ימים והכל נשכח.
אם לא הייתי מתבזבז פה בעיתון והייתי ראש ישיבה או למצער משגיח, אין ספק שזה היה תופס יריעה נרחבת במשנה החינוכית שהתלמידים היו זוכים לקבל, שממחישה את הפריכות של "העוילם הזה".
אבל בדיוק כמו אותם בחורים יקרים שמנסים בכוח לעשות עוד סיבוב ושותים בפעם הרביעית ומשאירים ד"ש של קיא, מלמולים והברות לא ברורות, העיקר להישאר על הגלגל – כך הטור של פורים: חזקה עליו שיצא מאולץ, לא טבעי, וכך גם הסיכויים של 'שינוי הקונספט' המדובר להצליח.
אלטר
בוא בוא, תעשה כבר 'לחיים', תפשיר קצת את הלחץ. אספר לך סיפור, שאולי יעשה שמחה לכמה יהודים. לא סיפור של דרויאנוב, אלא סיפור שהיה.
יש לי ידיד, יהודי יקר, משתייך לאחת החסידויות החשובות בדור. אותו יהודי זכה לשמש בתפקיד חשוב – שאפילו רבנו הבעל שם טוב שימש בו – הוא זוכה ללמד ילדים את האל"ף בי"ת. ליהודים ליטאים התפקיד הזה קצת לא מתאים, וכך ההשגחה העליונה גלגלה שידידי ילמד בחיידר ליטאי. רגע לפני שהילדים מתחילים לסחוב 'קובץ מפרשים', שידעו לקרוא.
בקיצור, יומיים אחרי פורים ידידי יושב לו בחדר מלמדים. סביבו עוד כמה מלמדים – רובם חסידים כמובן, והנה לפתע נכנס אבא, יהודי תלמיד חכם, ובידו שקית מרשרשת שחורה. הוא התנצל שבפורים עצמו היה עסוק "במצוות היום", ולכן הוא טרח להביא את משלוח המנות הזה.
המלמד הודה נרגשות, והאב מיהר לדרכו.
בחדר המלמדים נוצרה מהומה גדולה. הייתה סקרנות גדולה לדעת מה יש בשקית. אלא שידידי – כמו כל אדם מבוגר – בורך באינטואיציה פנימית. קול פנימי לחש לו שלא כדאי לפתוח. אבל החברים הפצירו עד בוש והוא נכנע.
בתוך השקית היה מגש פלסטיק מחולק לשלושה חלקים. שליש מלא באגוזים, שליש סוכריות ושליש צימוקים. בחדר המלמדים התפשטו חיוכים גדולים לאיד.
אלא שאז נפלה מהשקית מעטפה חתומה.
עכשיו התחילו כל המלמדים מפצירים: תפתח את המעטפה, בוא נראה כמה הוא שם עליך. אך ידידי שכבר נכווה ניסה לסרב. המלמדים לא הרפו, לחצו ולחצו, עד שהוא נאלץ לפתוח.
וכאן המתינה ההפתעה הגדולה. בתוך המעטפה המתין משהו שנראה כמו צ'ק. ידידי שלף את פיסת הנייר בגאווה גדולה, ולחרדתו הוא גילה שיש שם מכתב. והמלמדים מפצירים: "תקרא בקול מה הוא כתב", וידידי קורא בדמע:
"בסייעתא דשמיא. אזהרה, יש לבדוק את הצימוקים לפני האכילה!"
שמעון
מעשים שבכל יום. אני מתפלא על האבא שלא ציין מה הברכה של הסוכריות. אבל גם חרקים זה בסדר. מה שלא בסדר שאני גורר אותך לליצנות. ואתה הרי רצית לדבר על פורים. אז בוא רגע נדבר.
יש עוד משהו בפורים. נוגע עד עומק העומקים.
זה החג של השלפער'ס. אלו שלא תמיד בתוך הדעת. הם ליד הדעת, לצידה. אלה שאומרים שהם 'לא אפויים' מספיק.
הנה תראה, פורים זה החג היחיד שאפשר למתוח אותו. המשנה אומרת שאפשר להקדים לקרוא אותו חמישה ימים קודם. זה חג שמלמד אותנו שתמיד יש הזדמנות נוספת. שהשערים אף פעם לא ננעלים. שגם בהלכה היהודית, הדקדקנית, שמקפידה על קוצו של יו"ד, יש מקום לאלו שמתקשים להתמודד עם המסגרת, עם הזמנים הנוקשים.
אלטר
תראה איך כל אחד רואה לפי דרכו. אני דווקא רואה במגילה סמל לדקדוק. אתה חייב לשמוע כל מילה, לכוון, להתרכז. לא להפסיד מילה.
ללמדך שאפילו אות אחת של ויזתא, קריטית לחיים הרוחניים.
שמעון
אפשר להתווכח הרבה, אבל, ר' שרול-אלטר, ברגע של רצינות: אנחנו מדברים הרבה על זה שפורים יכול להפוך את הכל, שיש בו סגולות אדירות, ועכשיו, עם כוס היין שהבאת, בוא נהיה אמיצים ונשאל: ראית פעם מישהו שהחיים שלו השתנו מן הקצה לקצה בעקבות פורים? ראית בכלל מישהו ששינה את חייו מהקצה לקצה ביום אחד?
המוגבלות לא נמצאת בזמן, אלא בנו. הימים מסוגלים, הטכנולוגיה קיימת, אבל אנחנו? אנחנו לא מתמסרים באמת לתהליך. נהיינו ציניים. לכל.
מעדיפים להאמין שאין סיכוי, שהסדר הישן שלט וישלוט ואין שום סיכוי אפילו להזיז משהו. אחד. קטן.
וכשחושבים ככה, שום דבר לא באמת זז, ואנחנו מקבלים הוכחה למה שחשבנו. הנה, שום דבר לא זז. אין מה לקוות לשינוי. אין מה לייחל לנס. ואולי הנס לא נמצא במהפך דרמטי. מיידי. משהו שרואים אותו מייד. אולי הנס הוא דווקא זה שדורש התמדה יום יומית.
צמד המילים 'יום-יום'. בכל יום מרדכי מגיע לדרוש בשלום אסתר; בכל יום הוא לא קם בפני המן; אין קיצורי דרך. כל זה מלמד אותנו שאומנם יש ניסים גדולים, אבל הדרך מתישה וסיזיפית. מרדכי היה צריך לעבוד יום יום, בשביל שאחרי שנים ארוכות יקרה הנס.
מי ייתן והיה.
אלטר
אתה שואל שאלה עמוקה וגדולה, ואני חושב שאין סיבה למהר למסקנות. אפשר לשהות קצת בתוך השאלה עצמה. איך הופכים את עצמנו ביום אחד? איך עושים שינוי מן הקצה אל הקצה?
אבל אני חושב שיש פה עוד עניין. אנחנו – בעיקר בדור התכליתי שלנו – מגיעים ליום-טוב בתביעה קצת אגואיסטית, של אנשי ביזנעס. אנחנו רוצים להרוויח משהו, להשתנות, להתהפך. ודאי שיש גם דבר כזה.
ייתכן שבפורים עלינו לחפור פנימה ולהבין שבעצם-בעצם לא דורשים מאיתנו להשתנות מן הקצה אל הקצה. מספרים לנו שאנחנו טובים. הבפנים שלנו, קדוש וטהור. צריך כמה פינישים קטנים. קצת פחות איפור, ואפשר להתקדם.
במקום להתעסק ב'מה אני מקבל בפורים?' בוא נשאל 'מה אני נותן'. בוא, ניכנס אל המלך שלא כדת. נצרח, נתחנן, נקיא קצת רפש. ונודה ונשבח. ואם מחר נתבייש קצת, לא קרה כלום. אז התבזנו קצת לכבוד פורים. כבר רווח.
יש לנו הבטחה: "וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים". ר' שימען, אתה לא צריך לעשות כלום. הפורים הזה נמצא ב'תוך היהודים'. "וזכרם לא יסוף מזרעם".
שמעון
תקשיב ידידי, הקונספט הנשבר הולך ומתדרדר. תרשה לי לעצור ולספר לך עוד סיפור שיש בו לא מעט נקודות חיזוק ונחמה.
קראו לו מוישה'לה. יהודי מהסיפורים. כמו כל מוישה'לה וכמו כל סיפור צדיקים טוב, גם הצדיק שלנו יושב בכל המשבצות המוכרות: גר בכפר קטן ונידח, הבנות צריכות להתחתן, האישה ממררת בבכי, ולרש, כמובן, אין כל. נועץ מוישה'לה באשתו וכל חכמיו שאמרו לו: יש לך כישורי תיווך מצוינים. לך לוורשה, נסה את מזלך.
הגיע לוורשה, ניסה פה, ניסה שם, וכלום לא הולך. השערים נעולים.
במנחה, בבית הכנסת, לחש לו מישהו: יש פה בעיר עניין של רווקות מאוחרת. לך תעשה כמה שידוכים ותראה ישועות.
על כגון דא אמרו בסיפורי הצדיקים: נס משמיים!
שידוכים זה טוב. הוא לא בחל בעבודה, והלך לאגוזים הקשים. הבחור והבחורה המבוגרים של העיר. במאמצים גדולים הצליח להפגיש ביניהם, ומי היה מאמין, אחרי שהוציא להם את החשק מהחיים, הוא גרם להם לשבור צלחת בשעה טובה.
והעיר ורשה צהלה ושמחה.
בשמחת האירוסין שאל אותו היהודי ששלח אותו לענף השדכנות: "תגיד, סגרת דמי שדכנות מראש?"
"ודאי", הוא אמר. "5,000 רובל מכל צד לשדכן, ועוד סכום דומה לנדוניה".
היהודי מולו בקושי הצליח לתפוס את הבטן. "אלו?! חמישה גרוש אין להם, ואתה מדבר על סכומים של גבירים?!"
מיודענו נבהל והחליט לעשות מעשה נואש. ניגש למחותן והחל לזעוק:
"אתה לא מתבייש לשקר?! מילא עלי, אבל על הילדה שלך?! איך הבטחת נדוניה?"
המחותן לא חיכה שנייה: "אני שקרן?! חס ושלום!
"יש לי אצלי במחסן סידור מהבעל-שם-טוב. מעולם לא הוצאתי אותו. לכבוד החתונה אני מתכונן לתת לכל יהודי שירצה לנשק את הסידור תמורת רובל אחד. מה אתה חושב שאין בוורשה 5,000 יהודים שיקפצו על המציאה?"
השדכן המסכן רץ גם למחותן השני עם אותן טענות בדיוק. "שקרן, אין לך גרוש". והמחותן כמובן נעלב: "לי אין גרוש?! יש לי בכספת שופר של החוזה מלובלין. עד היום איש לא נגע בו. עכשיו, לכבוד החתונה, כל מי שירצה לתקוע, ישלם רובל ויתקע בשופרו של החוזה!"
הדברים התיישבו על ליבו. אבל אז השדכן תפס את עצמו. זה לנדוניה, מה איתו. איפה העמלה שלו?
הוא תפס את שני המחותנים ביחד: "את הילדים סידרתם – מה איתי???"
"אתה?" ענו השניים, "אתה יכול לנשק את הסידור ולתקוע בשופר, כמה שאתה רוצה".
אלטר
אוח, כמה נפלאים היהודים של ורשה.
אבל אני חושב שבפורים, אפילו יהודי ורשה יודו שהתפקיד שלנו הוא לתת, להשפיע, לשלוח מנות, להעניק לאחרים. מכל הלב.
תראה, שנינו ממהרים עכשיו. אבל בוא, רגע לפני שנפרדים, אתה הרי יודע שעם כל השמחה הגדולה, כלל ישראל עדיין לא נמצא במצב טוב. "אכתי עבדי אחשוורוש אנן".
איפה שאתה לא מסתכל, יהודים נמצאים בקשיים. יש חטופים שנמצאים בעזה, יש משפחות שכולות שמלקקות פצעי שכול; יש לומדי תורה ששואלים מה יהיה על תורתם שהיא אומנותם, יש תינוקות שמשוועים לפעוטון, יש נערים צעירים שהעולם קצת מבלבל אותם. יש כל כך הרבה אתגרים וצרות.
בכל פורים מחדש, אני שר את הניגון הברסלבאי. עכשיו אני מבקש ממך, פשוט להתרכז בכל מילה. רק פעם אחת. "להודיע. להודיע. להודיע.
"שכווווווול קוויך, לא יבושו, ולא יכלמו לנצח, כל החוסים בך".
א גוטען פורים ר' שימען. א' גוטען פורים כלל ישראל.
