פרשת תרומה
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה ח).
"כלל הדברים הוא כי יסוד כל העניינים הוא אומנם בעצם הבניין של המשכן… כדברי הרמב"ם ז"ל בספר פרקי הצלחה שמבאר עניני המשכן בדמיון לתמונת אדם: הכרובים פורשי כנפים למעלה הם כנגד התנועה והנשימה המחיות הלב… הכרובים סוככים בכנפיהם במשל תחת כנפי הריאה.
"…ומשכן הארון שבתוכו גנוזים לוחות העדות… כנגד משכן הלב. ושבעת נרות המנורה כנגד חמישה חושים, והמדבר והמדמה… כי המשכן הוא האדם. כל סוד קדושתו של המשכן הוא במה שהוא דמיון האדם. והאדם הנעשה והנברא בצלם אלוקים הוא אות וסימן למציאות השם, כמו שכתוב ביחזקאל: 'ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם'" (דעת תורה לגר"י ליבוביץ ממיר).
תמיד אהבתי לטייל בצפת, עיר החופש המשפחתית שלי. בשבילי, יש משהו בצפת שאין בשום עיר אחרת בעולם. פעם קנינו שם, באחת מגלריות האמנים, כמה ציורי מים עם נופי צפת. היו שם סמטאות מקומרות, טורקיז מעורבב ופרגים רחוקים משדות הבר.
אחי מסגר את התמונה ותלה אותה אצלנו בבית, וכל פעם שהייתי מתבוננת בה, הייתי נזכרת בסלוגן של עיריית צפת: "צפת – לטייל בתוך גלויה".
צפת אינה דומה לתמונה, צפת היא המקור. התמונה היא הרישום שמשאירים לתיירים ירושלמים, והם תולים אותו על קירות כניסה.
תמיד חשבתי שמכיוון שאין לנו בית מקדש או משכן, על האדם עצמו להיות משכן לשכינה, והיום אני מבינה שיש עומק חדש בתוך כל אלה.
המשכן היה ציור, רישום חיצוני לבית אלוקים, והעיר האמיתית היא אני, היא את, היא כל אחד שרוצה אלוקות בתוכו. המשכן היה גלויה בדמותי.
"נתעוררה נא ונישא לנו קל וחומר, אם המשכן שהנהו רק בתמונת אדם, שהנהו רק דומה לדומה, בכוחו להביא את הבורא עולמים – מעתה אם כן, האדם עצמו אשר בצלם אלוקים ברא מה גדול כוחו שלו" (שם).
הכרתי סיפור על משכן כזה. הוא מתחיל כמו סיפור רגיל על בת עשרה עם קוביות ברזל על השיניים וגומיות ורודות. היא מטופלת בטיפול אורתודנטי, ועד כאן הכל צפוי.
יום אחד היא דיברה על זה עם חברה. סיפרה מתי התור הבא שלה, ואיזה מעצבן שצריך לחתוך תפוח בסכין… החברה שאלה כמה עולה הטיפול כולו, היא ענתה בקלילות – עשרת אלפים שקל.
החברה שתקה רגע ואמרה: "וואו. המון כסף. אני חולמת על שיניים ישרות, אבל אין סיכוי. ההורים שלי לא יכולים לממן לי את זה".
"יש ביטוח בקופה", היא הרגיעה אותה, "נשאר לשלם רק חמשת אלפים".
"כן", אמרה החברה, "אני יודעת, גם חמשת אלפים אין סיכוי. גם אלף לא, ואני כל כך רוצה".
זה היה רגע מכמיר לב.
אחר כך הן העבירו נושא. דיברו על מבחן באנגלית וחתונה של אחות של חברה.
נערת הקוביות חזרה הביתה וסיפרה לאמא שלה את כל הסיפור. "אולי יש איזו קרן בשביל בנות שזקוקות ליישור שיניים ואין מי שיממן להן?" היא שאלה באכפתיות עמוקה.
האם לא הכירה שום קרן כזאת, אבל הבטיחה לחשוב.
אחרי כמה ימים היא אמרה לבת שלה: "תגידי לחברה שלך שמצאתי קרן. הם מוכנים לממן לה את הטיפול אצל האורתודנט שאצלו את מטופלת".
באותו בוקר התקשרה האם לאורתודנט וביקשה לדבר איתו: "אני אמא של איקס, שמטופלת אצלך. לבת שלי יש חברה שזקוקה ליישור שיניים, אבל ההורים שלה לא יכולים לשלם. בעלי ואני החלטנו לשלם לה את הטיפול.
"היא תגיע דרך הביטוח של קופת החולים, ומה שיישאר אנחנו נשלם. רק בבקשה, לא לדבר על כך עם ההורים. שיחשבו שמדובר בקרן חיצונית. שלא ידעו שזה קשור אלינו".
האורתודנט התרגש מאוד.
"אל תדאגי", הוא אמר, "זה יהיה בסדר גמור".
כששמעתי את זה עלו לי דמעות בעיניים. זו הייתה משפחה רגילה, עם ילדים ודאגות פרנסה רגילות. לא פילנתרופים ולא בעלי מפעל חסד. הם לא היו חייבים. טיפול אורתודנטי הוא עניין קוסמטי. לא ניתוח חירום להצלת חיים. אבל הם נתנו מתוך חמלת אמת. מתוך אהבת האדם שבהם.
אלו מילים יפות לומר, אבל זה כל כך אלוקי ליישם אותם. באותו רגע שישבו זוג ההורים במטבח והחליטו לממן לנערה אחת טיפול כך שתיראה נאה יותר ומאושרת, הם היו הרבה יותר מבני אדם.
"…ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו, ובפעולותיו לא ידמה אל קונו?
"לפיכך ראוי שיתדמה אל פעולות הכתר שהן י"ג מידות של רחמים עליונות … שבהן יהיה האדם דומה אל קונו, שהן מידות של רחמים עליונות וסגולתן כמו שיהיה האדם מתנהג בהן למטה כך יזכה לפתוח לו מידה עליונה מלמעלה. ממש כפי שיתנהג כך משפיע בעולם וגורם שאותה מידה תאיר בעולם" (תומר דבורה).
האדם שהולך בדרכי הבורא הוא יותר ממשכן, הוא הופך להיות דומה לו, ברגע קדוש ונשגב. מקרין מתוכו את הטוב האלוקי. בפניו משתקפים החמלה, הרחמים והחנינה שיש רק בטוב המוחלט. לרגע אחד הוא בעצמו חלק מן האין-סוף.
הסיפור הזה לא נגמר. למחרת בבוקר התקשר האורתודנט בעצמו אל האם. "גברת איקס?" הוא אמר, "חשבתי על זה. בקשר לחברה של הבת שלך, אני לא אקח עליה תשלום. אני אתן לה טיפול חינם".
האורתודנט היה שם גם הוא. פתאום נגעה בו היכולת האלוקית המופלאה הזאת, להיות מעבר לדין ולמשפט, לתת גם אם לא חייבים, לתת כי רוצים.
מה הוא חנון אף אתה, מה הוא רחום אף אתה. ומי שהוא חנון ורחום וארך אפים ורב חסד ואמת, הוא דומה לאלוקיו. זוהר עליון נוגע בו.
המשכן הוא גלויה בדמותי.
