ושלמה הוא השליט

כשנער יהודי ממקסיקו ניצב בסיטואציה כלכלית מורכבת, הוא חוזר אל המהגר היהודי ממצרים

"הוא בעל קומה ממוצעת, לבוש בפשטות. הסבריו בכיתה הם תרגילים במדע על האפשר והבלתי סביר. הוא נע כל הזמן ליד הלוח עם גיר בידו … כשאתה רואה אותו מרחוק, הולך בין השבילים בקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן, מצטיירת דמותו מהורהרת ומכונסת בתוך עצמה. אך בחצותך את הכניסה, בחדר בניין הכלכלה החדש ניצב לפניך אדם חם המקרין אנושיות … המצח נטוי קדימה, הראש עם השערות המאפירות והפנים הצנומים, לא מספרים את היותו כלכלן בעל שם בינלאומי ובעל כריזמה מיוחדת".

רגע לפני שנמשיך, וידוי קצר.

אי אז ביומן שמעולם לא היה לי, רשמתי לעצמי תזכורת קטנה: "לקראת פרשת ויגש, לשוחח עם פרופסור שלמה אקשטיין". בכל שנה, כשקוראים את סוף הפרשה, אחרי הסוף הטוב שבו יוסף מתגלה לאחיו ומתחבק עם אחיו בנימין ויעקב יורד מצרימה, מגיעים לפרק שנקרא במהירות יחסית. הפרק שבו יוסף הצדיק, בשבתו כמשנה-למלך, מנהל את הכלכלה המצרית באחת משעותיה הקשות.

כבר דמיינתי את עצמי יושב ולומד את הפסוקים הללו, עם הכלכלן היהודי היחיד בהיסטוריה שהוא גם תלמיד חכם וגם היה מעורב בעצמו בבחינת משבר דומה באחת המדינות הגדולות בעולם. המדור שלנו היה נראה כמו מקום מתאים לעסוק בעניינים כבדים שכאלו.

בשיא ההתלהבות הרמתי טלפון לבנו של הפרופסור, הרב איתן אקשטיין, אישיות מרתקת בפני עצמה, מומחה עולמי לטיפול בהתמכרויות ומנהל מרכז 'רטורנו', וביקשתי לקבוע פגישה עם אביו. התשובה הייתה מצמררת. "לצערי, אבא נפטר. בתחילת הקורונה". בשבוע הבא, בט"ו בטבת, יציינו יארצייט שני.

אז מפגש אישי כבר לא יתקיים (עוד תזכורת עצובה לכך שהחיים מתגלגלים והדחיינות גורמת הפסדים), אבל את הסיפור המרתק שיש בו להאיר זווית מרתקת בפרשה, אי אפשר שלא לספר.

בלית ברירה חזרתי אל המקור, אל הספר הראשון שבו קראתי על פרופסור אקשטיין. מי שחתום עליו הוא אברהם בְּלָאט ז"ל, איש המזרחי שהתרגש מאוד מהעובדה שיש בארץ ישראל מדענים ואנשי-רוח שהם גם יהודים מאמינים ושומרי מצוות. מתוך שליחות שכזו, הוא יצא לפגוש אותם באוניברסיטה הדתית 'בר אילן'. על המרתקים שבהם הוא כתב מונוגרפיות אינטלקטואליות מרתקות שכונסו בשלושה כרכים הנקראים 'דיוקן וקתדרה' (מצוי ב'אוצר החכמה').

שם, בחלק הראשון, הכרתי את פרופסור אקשטיין (שלימים יהפוך לנשיא 'בר אילן'). את ההקשר לפרשת השבוע, השלימו לי בני המשפחה מתוך כתבי אביהם. יהיו הדברים לזכרו הטוב.

עזרה לנשיא מקסיקו

הוא נולד בוויסבאדן שבגרמניה, לפני כתשעים שנה. הרבה זיכרונות מהימים ההם לא היו לו. הנה אחד המצמררים שבהם: בגיל שש הוא צועד ברחוב עם אמא והם פוגשים את הפיהרר חולף על משאית. ואז מגיע רגע מצמרר. ההורים מגורשים מגרמניה, ושלמה הקטן נשאר לבד, מטולטל בתחנות שונות בין צ'כיה לגבול פולין, ורק בנס מגיע לבלגיה ומתאחד עם הוריו.

כאן בארץ הוא לומד לימודי קודש אצל מורים פרטיים ולימודי חול בבתי הספר. כמה שנים חולפות, והמשפחה מאבדת את הונה. האב מחליט להגר למקסיקו שבדרום אמריקה. הם משתלבים בקהילה היהודית במקום, והבן הצעיר מתחיל לעשות חיל.

"מכסיקו", כותב בלאט, "היא הגדולה בין מדינות אמריקה המרכזית. נשיאים בעלי סמכות רחבה שולטים בה ללא מצרים. אחרי מלחמת העולם השנייה הארץ מתפתחת במהירות, ורוב היהודים חיים בבירה מקסיקו-סיטי. 'בני עקיבא' מהווה את גולת הכותרת של הנוער היהודי, ושלמה אקשטיין הסטודנט מכה שורשים".

בלימודים הוא מתגלה כעילוי. באוניברסיטה הלאומית של מקסיקו ממליצים על המשך לימודיו באוניברסיטת הרווארד. שם הוא יכתוב עבודה מרתקת שלימים תהפוך לספר חשוב על 'הכלכלה החקלאית במקסיקו'.

וכאן חייבים לעצור ולזרוק מילים ספורות על אחד האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שידעה דרום אמריקה – 'המהפכה המקסיקנית'. מדובר בסדרת מאבקים פוליטיים וצבאיים שהתחוללו במקסיקו בין השנים 1921-1910. המהפכה הייתה אכזרית (אחד מכל חמישה-עשר מקסיקנים שילם על כך בחייו).

הסיפור הזה מחייב אזכור שמותיהם של שליטים וכוחות רבים. אך לענייננו, אחד השינויים המרכזיים שאירעו במקסיקו היה 'רפורמה אגררית' (רפורמת קרקעות), שבמילים פשוטות זו העברת בעלות על אדמה חקלאית, שיזומה או נתמכת על ידי השלטון.

החלוקה הזו העסיקה את העולם עוד שנים רבות. בעקבות הספר שכתב הכלכלן הצעיר ממקסיקו, החליטו הכלכלנים הראשיים של 'הבנק העולמי' לצרף אותו לצוות מחקר מטעם האו"ם שיבדוק את כל נושא הקרקעות במדינה.

הנער היהודי הצעיר הופך למפורסם במדינה. כמה שנים לאחר מכן, הוא נקרא על ידי הנשיא לואיס 'אצ'ווריה' לשמש יועץ מיוחד לעניין "חלוקת הקרקעות ועיבודן על ידי חקלאים ואיכרים". במקביל הוא גם נקרא על ידי השליטים הצבאיים בפרו לייעץ באותו תחום בדיוק.

בתקופה הזו הוא כבר עולה ארצה ומשמש כאן מרצה ב'בר אילן', וגם מוטלות עליו משימות לאומיות כמו ישיבה בראשות ועדה ציבורית שבוחנת את 'תוכנית תעלת הימים' שפעלה להגשים את חלומו של הרצל לחבר את הים התיכון לים המלח.

"פרופ' אקשטיין", מעיד עליו כתב 'הצופה', "אינו נסחף בדבריו, וגם כאשר הוא עולה למרומי הקתדרה כדי להרצות את דעותיו, הוא נוהג לרדת ולשוטט בין הכיסאות ולהתבונן בתלמידיו כדי להסביר את עצמו. גם עכשיו, כאשר אני יושב מולו, הוא עוצם את עיניו כדי לדלות את מחשבותיו".

וכאן אנו מגיעים לכמה מילים שכתב הכלכלן שעמד ב'ניסיונו' של יוסף, כיצד לבצע חלוקת קרקעות לאיכרים.

הרפורמה של יוסף

זה אחד הדברים המרתקים באישיותו של אקשטיין. הידע התורני, סייע לו גם במקרים כאלו. "כאשר הרצה במקסיקו על המבנה האגרארי שהיה בעצם פרי המהפכה המקסיקנית בראשית המאה, היתה הפתעה רבה בקרב מאזיניו כשהצביע על כך שיסודות החוקה האגרארית המקסיקנית מצויים כבר בספר התורה".

שנה לפני פטירתו כינסו בני משפחתו כמה מאמרים שכתב אביהם על התורה, בחיבור הנקרא 'לב שלמה'. מיהרתי לעלעל בפרשת ויגש והתחלתי לקרוא את הסקירה הכלכלית:

"יוסף", כותב אקשטיין, "הצליח להקים תוכנית כלכלית טובה שהצילה את מצרים משנות הרעב ואף הפכה אותה למעצמה כלכלית. תוכנית כזו העולם עדיין מתקשה להכין וליישם גם היום, 3,400 שנה לאחר ימי יוסף, עבור מדינות מורעבות באסיה ובאפריקה.

"הדבר הראשון שיוסף התחיל ממנו, ואולי משם סוד גדולתו, הוא בירידה לשטח: 'ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים'. יוסף הבין כי בשנות השובע עליו לאגור את המזון בעצמו, ולא לסמוך על האזרחים שיאגרו בעצמם, וזאת משתי סיבות: ראשית, מפני שהיה צריך לאגור מזון רב מאוד: 'עד כי חדל לספור כי אין מספר', ויוסף ידע שהאיכרים הפשוטים יפסיקו לאגור אחרי אגירה של מזון מועט יחסית; ושנית, מפני שהיה צריך טכניקות מיוחדות שיצליחו לשמור על המזון לאורך שנים ארוכות.

"ואז החלו שנות הרעב שהשפיעו לא רק על ארץ מצרים אלא על האזור כולו. בשלב הזה יוסף התחיל למכור את התבואה שאגר במחיר יקר יחסית. יוסף קנה מהאיכרים את המזון בשנות השובע, בזמן שההיצע עלה בהרבה על הביקוש, וכעת מכר אותו במשורה להמון הרעב. כיוון שכך הכסף נגמר לעם הרבה לפני שהמזון נגמר ליוסף. האיכרים החלו לשלם ברכוש נייד: סוסים, חמורים ובקר. אך גם אלו נגמרו עד מהרה, והאיכרים פנו אל יוסף חסרי אונים.

"בשלב הזה", מסביר הכלכלן, "יוסף החל ליישם רפורמה חקלאית אגררית: כל אדמות מצרים נקנו והפכו לרכושו הפרטי של המלך, ובעלי האדמות המקוריות המשיכו לעבד את אדמותיהם כאריסי המלך. אף שהיה יכול, יוסף לא התנהג בכוחנות כלפי התושבים ולהיפך, הוא העניק להם תנאים מצוינים לעבוד את האדמה: הוא סיפק להם זרעים בחינם וגם דמי השכירות על הקרקע היו מועטים מאוד, עשרים אחוז מהיבול בלבד, לעומת ארבעים ואף חמישים אחוז שנגבו מאיכרים באירופה של ימי הביניים.

"וגם, למרות שהאיכרים באו בהצעה: 'נהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה', הדבר לא התממש בתכניתו של יוסף. ועוד משהו, כדי שהעם לא יתמרד, יוסף העביר את כולם מקצה לקצה, וכך לא נשארה לחקלאים תחושת הבעלות על קרקעותיהם המקוריות".

וכאן הוא חובש את כובע הכלכלן ומנסה להסביר בצורה הכי תמציתית, מהי 'רפורמה אגררית'. "רפורמה זו, היא מדיניות כלכלית שמטרתה לתקן עוול שנעשה לחקלאים בעקבות ריכוז קרקעות בידי בעלי אחוזות וניצול התושבים המקומיים על ידם. הדבר נגרם בדרך כלל, כתוצאה משנות בצורת שבהן החקלאים המקומיים היו זקוקים להלוואות של בעלי האחוזות, כדי לשרוד כאשר אדמתם לא הניבה פירות עקב מחסור במים, וכדי לממן את ההוצאות להכנת הקרקע, לזריעה ולזיבול לשנה הבאה. בעקבות משברים אלו, הפכו בעלי האחוזות הגדולות לבעלי הקרקע של האיכרים הקטנים בכפרים, ואלה הפכו לאריסים שהמשיכו לעבד את החלקות שירשו מאבותיהם, במימון בעלי האחוזות.

"בעיה זו הייתה אחד המניעים למהפכה במקסיקו בשנת 1910, ולרפורמה האגררית שהוביל הנשיא לסרו קרדנס. במסגרת הרפורמה הלאימה המדינה את הקרקעות של הכפרים מהסוג הזה. היא נטלה אותן מידי בעלי האחוזות, והעמידה אותן לרשות בעליהן הקודמים במסגרתו ובבעלותו של הכפר שהוגדר כ'אחידו', בדומה למושב עובדים או מושב שיתופי בישראל.

"כך חזרו האיכרים המקוריים לקבל את החלקות אותן הם או הוריהם עיבדו בעבר – תוך הגבלה שהן ישמשו לעיבוד חקלאי ולא כנדל"ן. במקביל תמכה המדינה בחקלאים המקומיים במימון הפעילות החקלאית ובהדרכה מקצועית. נושא זה", הוא מוסיף, "העסיק את מדינות אירופה לקראת סוף ימי הביניים, ואת מדינות אמריקה הלטינית, ובראשן מקסיקו, בראשית המאה ה-20. זה גם היה אחד המניעים למהפכה הקומוניסטית ברוסיה בשנות ה-60."

לבסוף הוא מסכם את הממצאים וכותב: "המהפכה של יוסף לא החזיקה מעמד זמן רב. לאחר שנים לא רבות קם במצרים מלך חדש 'אשר לא ידע את יוסף' ולא הכיר במהפכתו האגררית. מעניין לראות שניסויים דומים שנעשו במאה ה-20 נגמרו בגורל דומה. ה'קולחוז' ברוסיה הקומוניסטית וה'אחידו' הקולקטיבי במקסיקו … בסופו של דבר, הקשר האישי של כל חקלאי לפיסת אדמתו הפרטית, גבר על החסרונות של כלכלה בקנה מידה קטן".

הרפורמה האגררית אינה הסוגיה הכלכלית היחידה שפרופ' אקשטיין למד מהמקורות היהודיים. יש לו הסברים מרתקים גם על דיני שמיטה ויובל. "המקסיקנים היו בטוחים שזו תפישה חברתית שלהם", הסביר אקשטיין, "נראה איפוא שבדרכם הם הגיעו להשקפת עולם כלכלית חברתית התואמת את מה שנקבע כיעד על ידי תורת משה".

באותו ריאיון מיוחד אמר הפרופ' משפט שחשוב לזכור כשמדברים על כלכלה. "במשך שלושים שנה של פעילותי בתחום הזה, התחזקה בי התחושה שאכן יש לכלכלן תפקיר חשוב בשיפור פני החברה וכלכלן דתי חייב ויכול להוסיף לכך גם את המימד הרוחני כי 'אם אין תורה אין קמח'".

יזכה, יבחין

אחת העובדות המעניינות שסיפר פרופ' אקשטיין עסקה באורח התנהגותם של המהגרים היהודים שבאו למקסיקו בתחילת המאה – שלעומת השכנים המקומיים שדשדשו בעוני, הם הלכו ושגשגו כלכלית. לא הייתה כאן שום מזימה, מסביר הפרופ', אלא התנהלות כלכלית נבונה.

גם היהודים וגם המקומיים פתחו עסקים. "אך היהודים התמקמו בפתחי הבתים, בעוד הילידים המקסיקנים רצו לחקות את דרכי המסחר והקימו באסטות ברחוב. התוצאה הייתה שהיהודים הפכו במשך הזמן את עסקי פתחי הבתים לחנויות מפוארות, ואילו הילידים נשארו עם הבאסטות. בנוסף לכך בזבזו המקסיקניים את רווחיהם בבילויים, ואילו היהודים הגבילו את ימי הנופש שלהם למימד צנוע ביותר. אין כאן מזימה, אלא התנהלות נכונה".