זאת הדמוגרפיה

1.

יום שישי, שעות ספורות לפני כניסת השבת, שיחה טלפונית.
לאדם מעברו השני של הקו, איש ציבור חרדי, אין מתחרים באנליזה סוציולוגית. הוא הראשון שזיהה. כבר לפני כך וכך שנים חזה את העתיד המתהווה:"מדינת ירושלים והפריפריה מול מדינת תל אביב וסביבותיה". השבוע, בוועדת החוקה, אמר זאת בניסוחו שלו יזם ההייטק, ד"ר גיורא ירון, שבימים אלו מנסה את כוחו במתווה פשרה.

לפני כשבועיים חברו השניים. האחד שמרן אדוק; השני קול צף קלאסי: חוטף מכות מההיגיון ופועל בהתאם. זאת גם דוקטרינת העבודה המשותפת שמכנסת אותם בשנים האחרונות, לטובת פרויקטים ייעודיים לאוכלוסיה החרדית: למרות השוני, חתירה למגע.

עכשיו הם מנסים את כוחם בבלימת הטירוף ההדדי. ירון הרים טלפון נסער. "אנחנו הולכים לפיצוץ", אמר לחברו החרדי. העימותים בהפגנה, השיח עם חברים והייטקיסטים עורר אותו לפעולה.

החבר החרדי הבין את המסר. שעה קלה לאחר מכן ננעצה ביומנו של ירון פגישה בביתו של שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן. המועד נקבע ליום שישי. מלבדו, השתתפו בה יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, האלוף (במיל') גיורא איילנד ופרופ' יובל אלבשן.

את העבודה המורכבת עשה אלבשן: הוא שרטט את מתווה המסגרת, היתר השלימו החברים. פרופסור פרידמן, משפטן בינלאומי, תרם את תרומתו.

כשהמתווה לבש צורה, לקח אותם רוטמן לשר המשפטים לוין. ארבע שעות שיחה הספיקו לצדדים להבין את גבולות הגזרה. חלקם יצאו מרוצים, חלקם מרוצים פחות. גיורא איילנד החליט לפרוש.

"אם מתווה הנשיא הוא תפירה משפטית עילית", כתב על זה העיתונאי עמית סגל, "הרי שמתווה ירון-אלבשן-פרידמן, הוא חולצה ממפעל". רוצה לומר: איכות המוצר נתונה לדיון, אך בשורתו בעצם השלמתו.

על פניו, הצדק איתו. מתווה הנשיא בנוי לתלפיות. הוא מיטיב להגדיר מחדש את יחסי הכוחות בין הרשויות וחותר להבטיח את ביטוי הרוב מחד ואת עצמאות מערכת המשפט מאידך. דבר אחד נעדר ממנו: מנגנון יישומי שימנע פרצות בגדר.

לעומת זאת, הסקיצה המפא"יניקית מתמקדת בעיקר בכך: היא מסרבת להכריע מהי דמוקרטיה ומי מהצדדים צודק; היא איננה מתיימרת לשמש כבקרת איכות לעקרונות היסוד. "אני בסך הכל גננת", אומרת נוסחת אלבשן-ירון.

סגל סבור כי היתכנותה של פשרה כזאת גבוהה יותר. שכן היא מונעת מהממשלה את הרוב בוועדה, אך במקביל מוציאה את השופטים מהחדר שבו מוחלט על יורשיהם. הרוח הזאת מלווה גם את יתר הסעיפים.

לכאורה, אפשר להרים לחיים. כמובן, בכפוף לכך שהסעיפים הקטנים נסרקו בקפדנות. אחרת, יש סיכוי לא מבוטל שנקבל שידור חוזר מהסכם הממשלה הפריטטית. גם אז תפרו היועצים המשפטיים נוסחת ברזל. איך זה הסתיים? כולנו יודעים.

בכל אופן, לא מופרך בכלל שהממשלה תאמץ את המתווה חד צדדית. זה מה שחושב שר האוצר סמוטריץ'. לא רוצים, אמר השבוע, לא צריך: נתקדם לבד ונכוון למיינסטרים.

אם כך יהיה, ההמשך צפוי וידוע: ראשי המחאה יתנגדו, האופוזיציה תתייצב מאחוריהם וכולנו נמתין לראות מה יעשה העליון: האם יפסול את הרפורמה בטיעון שזו איננה חוקתית, או שיתקשה לעשות זאת נוכח שינוי המעגן את איזון הרשויות ומגן על זכויות מיעוט ואדם.

לתחושתי, אנחנו כבר לא שם.

משהו מציק לנו מאז בחירות 2019. לאורך חמש מערכות הבחירות חשבנו שזאת הפרסונה, עכשיו לכולנו ברור שזאת הדמוגרפיה.

"המתווה", אמר לוין לפני ואחרי שנועד עם יוזמיו, "הוא תחילתה של פשרה הגונה". ייתכן. אני בספק רב אם בשלב הזה, קולות המוחים יחדלו. הם יצאו מביתם לזעוק את זעקתה של הדמוקרטיה, אך כשניצבו על האספלט האילם ברוטשילד וקפלן גילו בעצם שהם זועקים את זעקתה של הדמוגרפיה.

ההבנה הזאת יצרה נתק גם בין שני החברים. ירון נואש; השותף החרדי נואש. ביום שישי הוא התקשר; ביקש לדעת מה בכל זאת ניתן לעשות. "לא הרבה", אמרתי לו, "הם משוכנעים שחורבן הבית מעבר לפינה".

הוא שתק שתיקה ממושכת. "ייתכן שאין ברירה אלא להיפרד", אמר. "אם הערכים שלנו דורסים את הערכים שלהם וההיפך, אין לנו קיום משותף".

הוא לא צחק. לא זלזל. גם לא התריס. בסך הכל חוסר התאמה. "אני יהודי דתי", הוסיף, "אין לי יכולת לוותר על העקרונות שלי. אני מכבד אותם, לגמרי לא ממעיט בערך שלהם ובתרומתם לכלכלת המדינה, אבל אנחנו צריכים את הרפורמה הזאת כדי להגן על עצמנו מפני דורסנות מערכת המשפט. אין לנו יכולת לוותר".

אחרי כמה ימים התחדשו השיחות; הייאוש התחלף בתקווה קלה. העלה מי שהעלה הצעה לפסקת התגברות מצומצמת. כזאת, שמנטרלת את יכולת התערבות בג"ץ בחוק הפוטר בני ישיבות מגיוס; מעין מנגנון הפעלה חד פעמי שמשמיד עצמו עם השלמת המשימה.

אני די סקפטי באשר לתוצאות.

2.

על שתי רגליים הושתתה המדינה הציונית: יהודית ודמוקרטית. שלושה עשורים שלטה הרגל הדמוקרטית, קרי: הליברלית. מאז מהפך 77', בהפוגות, התחזקה אחיזתה של הרגל היהודית. אחת לתקופה, רגל בעטה ברגל. תנועתיות יתר, סתם חוסר שקט, הציתו תגרה קלה. לפרקים, ציבור אחד זעם על שלא נותנים מספיק מקום לערכיו הליברלים; לפרקים אחרים, סקטור אחר טען שפוגעים בצביונה היהודי של המדינה. זה טבעו של קיבוץ גלויות.

בבחירות 96', הביא המועמד בנימין נתניהו למטה הקמפיין את הסוקר האמריקני-יהודי, ארתור פינקלשטיין. "מה אתה יותר", שאלו סוקריו את הציבור, "ישראלי או יהודי?" מי שהשיב יהודי, סומן כאיש ימין; מי שאמר ישראלי, תויג כאיש שמאל.

לכל אורך שבעים וחמש שנותיה, מדינת ישראל הסתדרה עם האיזון הזה. איש באמונתו. בחירות 2019 סימנו נקודת מפנה. חיכוך תכוף בין שני הערכים נקע אותם. עכשיו, היהודית מסרבת לוותר לדמוקרטית וההיפך.

(הערה מתבקשת: יהודית לא בדיוק במהדורה המוכרת לכם. יהודית יותר במובן הזהותי, האמוני. בהזדמנות הקרובה צריך לברר מה בדיוק יהודי בגידופים של דודי אמסלם המשתלח בשנאה תהומית כלפי האשכנזים? או בגלית דיסטאל אטבריאן, חילונית למהדרין, שעשתה קריירה על עלבונות אישיים במתנגדי מנהיגה הנערץ? או במאי גולן שמנבלת את פיה מעל בימת הכנסת? או בכל אותם מחללי שבת, אוכלי שקצים ורמשים שבחוצפתם מתיימרים להיות מייצגי "הגוש האמוני"?)

איך זה ייגמר? אין לדעת. מספיקה טעות מטופשת אחת, כמו הכרזה על נבצרות רה"מ, כדי שגם הצד השני ישטוף את הרחובות ויתנגש עם המוחים מתל אביב. זה לא רחוק משם. סימפטום לכך ראינו השבוע בבני ברק. אספסוף שוליים נרגש להיפגש עם מפגינים נאיביים מעברו השני של הכביש. האלימות שם מבשרת על הבאות.

המדינה ידעה בעבר גלי מחאה. עוצמת המחאה הנוכחית גדולה מכל מה שידענו. היא מנוהלת, ממומנת ובעיקר מספרת סיפור. בדיוני? אמיתי? סיפור. סיפור טוב. הלקוחות הולכים ומתרבים. את מה שהם שומעים שם הם לוקחים איתם לבית, לעבודה, לכל מקום. זאת שיחת היום, כל היום, באזורי ישראל הראשונה. מצטטים נרגשות את הנאומים מאמש, מספרים על התוכניות למחר ומגויסים על מלא. המחאה לא תשכוך כל כך מהר.

היעד ברור לצדדים: העברת הרפורמה בקריאה שלישית. העתירות שיוגשו מייד לאחריה ללא ספק יביאו את השופטים לפסול אותה.

3.

שום דבר טוב לא ממתין לנו במעלה הדרך. את הקדימון לעתיד לבוא קיבלנו בערב שבת האחרון, כשהיועצת המשפטית הקפיאה את הדחת ממ"ז ת"א, עמי אשד. השר הממונה נזעק נגד והמפכ"ל הודיע מייד כי הוא מתייצב לצד היועמ"שית. "לצד החוק", כלשונו.

ביום שני נרשמה הסלמה נוספת. ישיבת הספ"ק (סגל פיקוד) שיקפה היטב משמעותו של משבר חוקתי מהו: ניצב אחד דיבר על החובה להישמע להוראות הייעוץ המשפטי, סגן המפכ"ל טען כי הממשלה היא, ורק היא, סוברנית לקבוע את המדיניות ובכיר שלישי איבד את זה לחלוטין כשבהקשר הנידון הזכיר שבן גביר הביא תשעה מיליארד שקלים למשטרה; לא היועמ"שית. מה זה קשור? במדינת האנרכיה הכל קשור.

אני מניח שהסיפור עם צה"ל יהיה קצת שונה. החיילים למטה יעשו שבת לעצמם; המטכ"ל ייצמד להוראות הייעוץ המשפטי.

בלי קשר לרפורמה ועם הרבה קשר לפוליטיזציה ששולטת בה, מצבה של משטרת ישראל בכי רע. יש שמדברים עליה במונחים מרחיקי לכת. התככים עלו ונתגלעו עכשיו והדם הרע שולט בה כבר תקופה ארוכה.

לא יודע מה עובר על בן גביר. מה בוער לו לסכסך בשידור חי בין רנ"צ לניצבו? מה זה תורם בדיוק לחיזוק המשילות?

ובכלל, מה מריץ אותו לחפ"ק בכל סבב מחאה. לשם כך הוא נבחר? במי הוא מבקש להתגרות כשהוא ממהר להצטלם על יד מסכי הענק שצופים על מוקדי ההפגנות? האם למשילות הזאת התכוון? זה מה שמעיק על בוחריו? זה מה שמעיק עליו? הוא עצמו לא נמנה עם המפגינים בעבר שחסמו כבישים? הוא לא היה זה שזעק את זעקתם ודרש לחקור את השוטרים במח"ש?

איתמר ידידי, אתה לא מודאג מחסימת כבישים. עזוב. אתה נטפל למוחים מסיבות אחרות. לא אקבע אם אתה בכוונה מתגרה בהם, אבל מעשיך אינם מוסריים. זאת התגרות שמלבה את הרוחות, לא ההיפך. ואתה יודע את זה.

בריאיון הפותח של מוסף זה, אתה מתייחס להפגנות ומנסה לייצר סימטריה בין הפגנות החרדים והאתיופים להפגנות התל-אביבים. אני ממש לא משוכנע שהטיפול שונה. אבל גם אם הוא שונה, אתה, כשר הממונה, אמור להיות ממלכתי. אתה לא אמור להתערב.

אני לא קובע, אבל מעריך: מישהו, לצידך או מעליך, משלח אותך לעשות זאת. הוא, היא, או שלושתם, סבורים שזה יועיל להם. בעבר אולי אכן זה הועיל, היום ממש לא.

אל תתפתה ליפול למקומות הללו. המצב הביטחוני בארץ הולך ומחמיר. זאת כבר לא ממשלת בנט-לפיד-האחים המוסלמים. זאת המשמרת שלכם. לכך נבחרתם. אל תנסו לחפש אשמים ותירוצים. עזבו הכל ותתמקדו בהשבת הביטחון לאזרחי ישראל. בצפון ובדרום; מול האיומים מחיזבאללה ומול איומי הטרוריסטים מעזה.

הדברים אמורים לכל חבריך בממשלה. תפסיקו עם הטירוף הזה. לא הלכתם לבחירות על הרפורמה המשפטית, היא לא מופיעה גם היום בקווי היסוד שלכם. הבטחתם את השבת הביטחון ואת הדברת יוקר המחיה. במקומם, קיבלנו מלחמת אזרחים קרה, כאוס לא נורמלי, ושכנים רעבים שמנצלים את חוסר הקשב להעלות את הרף.

ייתכן שבזמן ששורות אלו רואות אור כבר יהיה מותר לפרסם, אבל מה שאירע השבוע הוא בהחלט חציית קו אדום. זהו תמרור אזהרה בוהק, שמתכתב היטב עם דברי ראש המוסד תמיר פרדו שאמר בסופ"ש האחרון כי אין לו ספק שאויבנו מסביב עוקבים אחר המתרחש וסופרים את סופנו לאחור.

הנורמליזציה המפתיעה בין סעודיה לאירן, היא תוצר ברור למתרחש אצלנו. האמריקאים נטשו את האזור, והישראלים עסוקים בעצמם. הם לא מסוגלים לספק לסעודים את מה שביקשו בתמורה לנורמליזציה. לא מקשיבים להם בבית הלבן.

מי בכלל ביקש עכשיו הפיכה משפטית? את מי זה משרת בימים אלו? איזה דבר מה יוצא דופן אירע שכל כך דחוף לקדם זאת דווקא עכשיו?

זהו השלב שבו אלו שלשם שמיים נתכוונו אמורים להבין שהאירוע יצא משליטה. חלקם כבר אומרים בקול: "המחיר לא שווה את השגת היעד". אין לי ספק שרוב מכריע של הציבור, כולל רוב מכריע של הציבור החרדי, יהיה מוכן לוותר על הרפורמה תמורת רגיעה.

ניצנים ראשונים ראינו במכתב שפרסמו ראשי פורום 'קהלת'. הם מאמינים בכל ליבם בחשיבות הרפורמה, אבל בנסיבות שנוצרו מבקשים ממקבלי ההחלטות להעביר אותה רק בהסכמה. אחרת, עדיף להניח לה.

ראש הממשלה רואה מה קורה ברחובות. קולות המוחים רודפים אחריו לפריז, רומא, ברלין ולונדון. בימים האחרונים הכניס לתמונה את מקורבו, השר רון דרמר, שהצטרף למזכיר הממשלה, עו"ד יוסי שלי, בשיחות ההידברות המתקיימות בבית הנשיא. התקווה היא שבקרוב מאוד יצא הנשיא עם מתווה הפשרה, שאולי, יביא לרגיעה מסוימת.

4.

קריסתו של הסיליקון ואלי בנק הפיחה השבוע תקווה בקרב אי אלו גורמים פוליטיים. הנה, משבר ההייטק פוקד את כל העולם. מעכשיו, ההייטקיסטים יידרשו לסיוע הממשלה ויחדלו עם תמיכתם במחאה.

חלפו שעות לא רבות עד שהתברר שלא משם תצמח ישועתם. מרבית החברות והסטארטאפים הישראלים משכו את כספם בזמן.

ובכלל, קצת פרופורציות: הבנק מדורג במקום ה-16 בארצות הברית. מרבית החברות הגדולות לא עובדות איתו. מי שעובד איתו אלו סטארטאפים בינוניים.

הערכה היא שנפילתו תגרום להאטה, בעיקר בגלל הפגיעה המוראלית, אך היא לא תשנה דבר מכוונת ההייטקיסטים להוציא מישראל כספים אם הרפורמה תעבור.

יתירה מזאת: הבנק נפל בגלל שמועות וחששות. המשקיעים שנבהלו מיהרו למשוך יחד 40 מיליארד דולר שלבסוף הקריסו את הבנק.

ראשי ההייטק בישראל טוענים שהיא הנותנת: זה מה שיקרה כשהמשקיעים מחו"ל יורו בבת אחת למשוך את הכספים מהארץ.