ברגעי היציאה מהימים הנשגבים יש דרך לא פשוטה שחייבים להכיר בה ולנהל אותה
זהו. המסע המופלא של אלול-תשרי הסתיים, וכעת כולנו בחוץ עם התיקים ובתוכם כל מה שהצלחנו והספקנו לארוז מאין סוף חוויות, התרגשויות וקרבת אלוקים שהשגנו בימים הקדושים.
החורף לפנינו, המשיח עדיין לא הגיע ודם ישראל ממשיך להישפך כמים. מצד אחד ניסים גדולים, מצד שני הסתר פנים וצרות קשות. ולנו לא נותר אלא להתרפק על הימים הנהדרים שעברו, לחבק אותם חזק ולשאוב מהם כוח, נחמה ואמונה שאף על פי שיתמהמה בוא יבוא.
מי שעוקב אחרי הטור רגיל כבר שאחרי חגים אני מקונן על המעבר הקשה מצילא דמהימנותא לשגרה ולתחושה שחזרנו בדיוק לאותו מקום שבו היינו.
באופן אישי אני תמיד נמצא בהיכון לקראת הימים האלו שבאים אחרי החגים. הם מרגישים לי כמו מטוטלת גדולה שעולה ועולה ואז, כשהגיעה לשיא, היא צונחת חזרה ומתרוממת לצד השני עד שנעצרת ומגיעה לאיזון בקו האמצע. נדמה שזה בדיוק מה שקורה לנו ואדרבה, ככל שטיפסנו יותר למעלה כך ההתרסקות יותר גדולה, גם ברוחניות וגם בגשמיות. מעבר מהיר מ'ימי אהבה' ל'ימי שנאה', מונח שטבע המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל. הנחמה היא שבסוף כל הבלגן הזה נתאזן ונירגע.
לשאלה למה הדבר הזה קורה יש הרבה הסברים, חלקם רוחניים סגוליים וחלקם רגשיים, שבהם נתמקד הפעם.
כל אדם מרגע שנולד ועד סוף חייו מתמקם עם הזמן בנקודת איזון שמרכיבה את סך חלקי הנפש שלו. האופי, ההתנהגות והמרחב שבו הוא חי. אומנם לאורך ציר החיים יש עליות ומורדות, אבל בסופו של דבר כולם נעים סביב נקודת אמצע, הבסיס שממנו הוא יוצא לחיות מדי יום ביומו.
כנראה שימי החגים עם כל מה שכלול בהם: החוויות הרוחניות, ההתכנסות המשפחתית, החופשה והיציאה משגרה, מרחיקים ומביאים אותנו למקומות שאנחנו לא רגילים בהם, לאזורים שהם מחוץ לתחום. גם אם הם מאוד נעימים וטובים, עדיין הם לא באזור המאוזן שלנו. לכן, אחרי שהימים הללו חולפים מגיעה הקריסה המייאשת והמתסכלת.
מה עושים? לומדים להרפות ולשחרר ולדעת שזה יחלוף. המטרה באותם ימים לתת ל'ימי השנאה' האלו את המקום וההבנה שגם הם יעברו ויירגעו, בדיוק כמו אדם שנסחף למערבולת בים. מלחמה ולחץ רק יגרמו לו לבלוע מים, להתעייף ובסוף לטבוע, חלילה. הרפיה תגרום למים לשאוב אותך פנימה ואז לפלוט אותך מחוץ לסערה הזו. וגם זה עד לפעם הבאה, שמה לעשות, כנראה תגיע שוב.
אז מה? כל מה שהיה לנו, כל הטוב הזה שהגענו אליו, היה אשליה בלבד?! ודאי שלא. כי באשליה לא קורה כלום, אבל אנו הרי היינו שם באמת. התרגשנו ובכינו, התחזקנו ושמחנו. זה לא היה חלום. זה קרה באמת ולא נעלם לשום מקום. אפשר לקרוא לזה 'זמן איכות' לנשמה שלנו שקיבלה מנות גדושות של מזון רוחני. בשאר הזמן הנשמה חוזרת להיות כלואה בתוך הגוף והחומר כפי שטבע הבורא את מציאות החיים בעולם הזה.
כך בדיוק קרה לבני ישראל במדבר, כמו שמבואר בספרים הקדושים, שסירובם לבוא לארץ ישראל היה מתוך חרדה לאבד את מציאות החיים הניסית שהייתה במדבר, ולעבור למציאות האמיתית של העולם הזה של עמל וחומריות וחיפוש מתמיד של 'איה מקום כבודו'.
גם את חטא העגל, שאנחנו סובלים ממנו עד היום, אפשר לפרש דרך ההיבט הנפשי הזה של מטולטלת נפש האדם. עם ישראל טיפס בתוך שבעה שבועות ממ"ט שערי טומאה במצרים לפסגת הר סיני, ואז באמת הגיעה התרסקות מהשיא של מתן תורה לחטא העגל. ככה זה עובד, לצערנו.
ההבנה הזו שיש 'ימי שנאה' כאלו, חשובה מאוד גם בהקשר החינוכי והבין־אישי.
פעמים רבות אנחנו רואים לידינו איש שמתנהג מאוד לא יפה. הפירוש שלנו לאירוע יהיה שהוא קשור אלינו, בלי יכולת לקבל ולהבין שאנחנו פוגשים עכשיו אדם שנמצא במצב של 'ימי השנאה'. שנאה לעצמו, לחיים ולכל מה שסביב. לפעמים זה הילד או הילדה שלנו שפתאום מתנהגים נורא, שמתריסים ומתחצפים, שאין להם כוח להתפלל וללמוד ולעזור, ולנו ברור שזה נגדנו ושאין שום סיבה אחרת שיכולה להיות חוץ מהכרזת מלחמה נגד ההורים, סתם כך באמצע החיים.
אותו דבר יכול להיות גם עם תלמיד ומוריו, וגם בין בני זוג, בעיקר אצל הגבר שבלי שום הודעה מראש נעלם לתוך עצמו ופתאום לא כיף להיות לצידו. לאישה ברור שזה קשור אליה, היא לוחצת עליו שידבר ויתנצל, ושיחזור מהר להיות נורמלי, מה שכמובן רק מחמיר את המצב.
כולנו: הורים, מורים, חברים לעבודה ובני זוג, צריכים להתרגל ולקבל את המציאות הזו שישנם ימי נאכס שכאלו שיכולים לבוא בהפתעה באמצע החיים בלי שום סיבה נראית לעין. שזה לא נגד אף אחד ויש עוד כמה דברים שיכולים לגרום לבן אדם התכנסות ועצבות חוץ מאלו שנמצאים כרגע בסביבתו; שלא כל התנהגות רעה מקורה בהתרסה, אלא תוצאה של משהו פנימי שיכול לעבור על כל אחד.
הדרך הנכונה להגיב ביעילות במקרים כאלו, בעיקר אם אלו בנים, היא להרפות ולשחרר ולתת לצב להוציא לאט לאט בקצב שלו את הראש מהבונקר שהוא נכנס אליו. כשמדובר בבנות זה יהיה שונה, כי שם דווקא יש צורך הפוך: לצאת מימים כאלו דרך שיתוף, הקשבה והכלה.
ועוד שתי הערות חשובות: כל זה נכון כשאכן מדובר בתופעה שבאה והולכת, ושאר הזמן החיים מתנהלים על מי מנוחות. אם יש עניין שמתמשך זמן ארוך, או תכיפות של מצבי הרוח האלו, בוודאי יש חובת התייעצות ופנייה לעזרה מקצועית.
דבר נוסף קשור לגבולות. גם אם יש ימים שהגבולות צריכים להימתח ולהתגמש, זה לא אומר שהם יכולים להימחק. ברור שגם בימים ובמצבים כאלו עדיין אין היתר לאבד כל רסן. ילד לא יכול להכות או לגדף כשהוא במצב התרוקנות, כשם שלבן זוג אסור לפגוע ולהעליב כי הוא עכשיו בלי מצב רוח.
האמת שגם בהיבט הכללי של נשמת ישראל אנחנו כבר יותר מדי זמן לא באיזון. המטולטלת שלנו כעם דומה יותר לספינת פיראטים בלונה פארק, משתגעת ומתעופפת מצד לצד. כולנו מרגישים את זה ומייחלים ומתפללים שהסחרחורת הזו תיפסק במהרה, ושנגיע לימים של שובה ונחת, בשוב השם ציון.