זה לעומת זה

מה סודה של הלמידה בחברותא שהפכה לסימן ההיכר של בתי המדרשות והיכלי הישיבות בכל העולם?

הדבר הראשון שמזדקר לעין כאשר נכנסים אל כל בית מדרש יהודי – דבר שאין לו אח ורע בשום מוסד להשכלה גבוהה בעולם – זו צורת הלימוד: חברותא.

בעוד שבכל מקום יש שקט מוחלט, כל הלומדים מכונסים בספרים, אצלנו, עם ישראל, יש רעש. לומדים ביחד. כמו הכרובים שבקודש הקודשים – "ופניהם איש אל אחיו".

הגמרא המפורסמת דורשת את הפסוק "ברזל בברזל יחד": "לומר לך, מה ברזל זה, אחד מחדד את חברו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה. אמר רבה בר בר חנה: 'למה נמשלו דברי תורה כאש? לומר לך מה אש אינו דולק יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי'".

יש סיבה לכך שהיהודים בכל הדורות מתעקשים ללמוד בחברותא. רבנו המהרש"א מסביר, שזה בגלל שבני ישראל רוצים לדעת את האמת שבתורה, וזה מתברר רק על ידי לימוד בחברותא. לעומתם, אומות העולם כל אחד עושה דת לעצמו כפי רצונו, ולא אכפת לו אם יטעה.

האדמו"ר ה'לב שמחה' מגור זי"ע הסביר פעם את המשנה במסכת אבות 'וקנה לך חבר' – כי אדם שקונה חפץ בכסף מלא, אפילו אם החפץ מתקלקל או נפגם, הוא לא ימהר לזרוק אותו אלא ישתדל לתקן אותו. כך גם כשקונים חבר ללימוד – גם אם קרה פגם בחברותא, יש לחפש עצות ותחבולות להשיבו אל תיקונו.

ומהו המחיר? באיזו מטבע משלמים על רכישת חבר? ביארו חכמי המוסר, שחבר טוב נקנה על ידי שמוותרים על הטבע ועל הרצונות. לפעמים האדם יכול לחוש שזו פחיתות ערך ללמוד ממישהו שדרגתו פחותה ממנו, או שהוא צעיר ממנו – המשנה ממליצה 'קנה', שלם קצת מגאוותך ומצא לך חבר טוב.

על התופעה הזו עמד גם רבנו ה'אור החיים' הקדוש בספרו 'חפץ השם', שם כתב שיש תלמידי חכמים שאינם מסוגלים לשמוע חידוש ממישהו אחר – כשהם עצמם לא חידשו את החידוש הזה.

לדבריו, זו כוונת חז"ל כששיבחו את התופעה של שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה – ואמרו שמידה כנגד מידה "ד' שומע לקולם" – כי כמו תלמידי החכמים שלפעמים שומעים חידוש שהם כבר מכירים, ובכל זאת מאזינים לו – כך גם הקב"ה ימשיך להקשיב לדבריהם ולא יאמר: כבר שמעתי.

וכן מפורש בילקוט משלי: "שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה (-את התורה), שנאמר 'אל תבוז כי זקנה אמך'. ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם: 'למה אתם קוראים את שמע פעמיים ביום? למה אתם מתפללים שלושה פעמים ביום? שמא אתם מחדשים דבר? אם געלתם בדברי תורה, אף אני איני שומע תפלתכם, שנאמר 'מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה'".

וכן כתב רבי חיים מוורבורג, אחיו של המהר"ל מפראג, בספר 'אגרת הטיול'. הוא מבאר את הפסוק הזה 'מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפלתו תועבה': והעניין הוא שהאדם צריך להיזהר שלעולם לא יסיר את אוזנו מלשמוע דברי תורה מחברו, למרות ששמע את הדבר הזה כבר מאחרים, או שיודע זה מעצמו – אף על פי כן ישמע ממנו, שאם לא כן גם תפילתו תועבה, שהרי בכל יום מתפלל אדם שלוש פעמים אותה תפילה ואין מחדש בה כלום.

והאמת היא, שחלק מה'וויתור' שקונה את החבר, הוא עצם ה'שמיעה'. כשאתה ניצב מול חברותא, אל תרגיש את עצמך 'חכם'. והדבר ידוע בקרב יושבי בית המדרש, שאחת המעלות הכי חשובות שבה מודדים את הלומד – היא ביכולת שלו להודות בטעותו.

ומעשה שאירע עם הגאון הירושלמי רבי ישעיה וינוגרד זצ"ל, ראש ישיבת 'תפארת הבחורים' שהייתה בתוך ישיבת 'עץ חיים'. באחד הימים יצא רבי ישעיה לחוץ לארץ לאסוף כסף לטובת הישיבה. אלא שלצערו, המסע נכשל. התרומות היו דלות ובקושי כיסו את ההוצאות.

באמצע מסעו הגיע לעיר בריסק ובצר לו הלך לבית הכנסת, התיישב ושיקע את צערו בגמרא. לפתע הושלך הס ורב העיר, רבנו חיים מבריסק זצ"ל, נכנס לומר שיעור. ורבי ישעיה שומע ממקומו את הגר"ח מחדש יסוד הלכתי, שעל פיו ביאר את דברי הרמב"ם.

הלומדים כולם התפעלו מן החידוש, אך רבי ישעיה הגיב: "מדברי התוספות בפרק 'העור והרוטב' במסכת חולין – אולי לא משמע כן". כמה לומדים שעמדו לידו, מיהרו להשתיקו: מי יעז לערער את דברי הרב. אך רבי חיים ששמע את המלמול – עצר לרגע וחשב. לפתע התנער וזעק: "לא רק 'אולי' לא משמע כן, אלא 'בוודאי' לא משמע כן". סגר את ספריו ויצא מבית המדרש.

באותו יום רעשה העיר בריסק – תלמיד חכם מירושלים הפריך את שיעורו של רבי חיים. מאת השם הייתה זאת. פרסום המעשה גרם שהרבה אנשים באו אל רבי ישעיה ותרמו לו מכספם. לפני שעזב את העיר, בא להיפרד מרב העיר. אמר לו רבי חיים: "מהטעות שלי, עשית הרבה כסף. אבל יש כאן רווח נוסף. אתה הרי ראש ישיבה. זכור כל חייך, גם אם בחור צעיר יעמיד אותך על טעות בשיעור, רד מהבימה ואל תחשוש מביזיונות".

ואולם יש מקרים יוצאי דופן. כך למשל ב'ספר חסידים' כתב: "יש אדם מצליח בלימודו, כשהוא עוסק לבד יותר ממה שהיה לו חבר". ובעיננו ראינו, שהיו גדולי עולם שהצליחו בלימודם ללא חברותא. המפורסם שבדור האחרון הוא מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכל ימיו למד ביחידות, אבל היה במתיקות כזאת כאילו לומד עם חברותא.

ואם הזכרנו את אותו גאון וצדיק – מעניין לספר שבשעתו, כאשר סבי הרב יצחק אייזיק הרמן זצ"ל – הציע את השידוך של הגרי"ש אלישיב עם בתו של רבי אריה לוין, קבעו שעה מסוימת שבה יבוא רבי אריה לבית הכנסת 'אהל שרה', כדי לפגוש את הבחור המיועד.

כשהגיעה השעה המיועדת, נכנס רבי אריה אל בית המחותן רבי אברהם אלישיב – שהיה מתחת לבית הכנסת 'אוהל שרה' – והאב אמר לו: "בני, יוסף שלום, נמצא למעלה בבית הכנסת".

עלה רבי אריה במדרגות ושמע את הגרי"ש לומד עם חברותא ובליבו פשטה תמיהה מסוימת: הרי החתן יודע שאני בא לראות אותו, אז למה הוא יושב כאן עם חברותא שיפריע לנו לשוחח? המתין אפוא רבי אריה מעט בחדר המדרגות, עד שה'חברותא' ילך. אלא שעבר זמן רב והחברותא נשאר ללמוד בקול, ורבי אריה נאלץ לעזוב את המקום.

למחרת הגיע רבי אריה בטענה לסבי, הרב הרמן, ואמר: "הרי קבענו שאני אפגש עם הבחור. למה הוא לומד עם חברותא בזמן הזה?" הלך סבא אל ביתו של רבי אברהם והעלה את הטענה בפניו על התנהגות מוזרה זו. אמר לו רבי אברהם: "הבן שלי לא לומד עם חברותא, הוא לומד לבד, אבל מסביר הדברים כאילו חברותא נמצא לידו".

שישים חלקנו עמהם.