זיכרונות מלשכת הגיוס

מצד אחד מגייסים, מהצד השני מפגינים. מגורים ליד לשכת הגיוס. וגם: רגע לפני שהנשמות יורדות

01

הגעתי לירושלים, לרחוב גשר החיים, כהרגלי מימים ימימה. ידעתי מראש שאמא תחי' לא תהיה בבית. היא תשהה באותה עת בביקורה הדו־שבועי בבתי החולים, במסגרת התנדבותה ב'עזר מציון'. עוד מעט נגיע לזה, אבל בינתיים שמעתי קולות רמים. רמים? מחרישי אוזניים! קול מקהלה זועמת אנוכי שומע.

"גיוואלד! גיוואלד!"

הבנתי שהפסקול של מאה שערים הגיע אלינו.

הלכתי בעקבות הקולות שרק הלכו והתגברו, והגעתי אל לשכת הגיוס שבפאתי הרחוב שלנו. לשכת הגיוס האזורית שוכנת מאז הקמת המדינה בנקודת החיבור של רחוב גשר החיים ורחוב רש"י. זה שברחוב הקרוי על שמו של אחד מגדולי וקדושי האומה, מגייסים חיילים לצבא כור ההיתוך של המדינה, זהו אבסורד מסוים. ועם זאת מה הקשר בין פיצה אורי לנביא ירמיהו, בין מרכז הקניות רב שפע לנשיא שמגר, או בין משרד הרישוי לאגריפס המלך?

פעם, כשהייתי ילד, כל האזור היה חילוני, ומראות של אוטובוסים שפולטים מתגייסים חדשים לא היה זר כלל וכלל. היום, כמו כל העיר, גם האזור שלנו התחרד כולו, ונותרנו עם הלשכה המוזרה הזאת, כחוח בין השושנים. בילדותי הייתי עובר שם מדי בוקר בדרך לחיידר, ונתקל במחזות של בחורי ישיבות שנשרכו אחר אבותיהם בקצב פסיכיאטרי מדאיג.

עד היום כשאני רוצה לסבר את אוזנו של נהג מונית להיכן יש לו לנסוע, אני מוסר לו את כתובת לשכת הגיוס כציון דרך נפוץ. כל אימת שאני עובר דרכו, אני חושב על האובססיה העלובה הזאת לגייס את בני הציבור החרדי. למה ניגרע מהקונצנזוס הציבורי שמבין מפני מה אין לגייס ערבים לצבא? במקום שירות צבאי אפשר לדרוש מחרדי שאינו ממית את עצמו באוהלה של תורה שירות אזרחי, שיכלול התנדבות באחד ממאות ארגוני החסד שהציבור החרדי מנהל. כמו 'עזר מציון', למשל, שעוד מעט נגיע אליו. השירות שלהם יהיה מועיל הרבה יותר מאלו שמשרתים באגפים מוזרים וחסרי כל תכלית, כמו גלי צה"ל, למשל.

02

כשהגעתי למוקד המהומות, הבנתי שנקלעתי להפגנה ירושלמית אמיתית. עם מפגינים בגודל מלא. עמדתי בטווח אפס מול מפגינים עזי נפש בעלי פנים מיוסרות השרועים על הרצפה, מוכנים ומזומנים 'ללכת' על קידוש השם, ממש כמו חנניה, מישאל ועזריה לכבשן האש, וכאבותינו ואימותינו במסעות הצלב ובתאי הגזים של אושוויץ. שמעתי את השירה האלמותית של 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים', מפיהם שלהם עצמם. זה היה מפעים. כל מה שקראתי על אודות המחזות האלה בעבר, קרם עור וגידים מול עיניי הנדהמות.

ביררתי על מה כל הרעש והסתבר לי שבחור ירושלמי אחד לכוד בציפורני השמד בתוך המבנה. הם רוצים לעכב אותו. אני במקומם הייתי נותן להם לעכב אותו. הרי מה בדיוק יעשו עם האייזנבך הזה? יגייסו אותו לצנחנים? אבל כנראה שכל רגע שהוא היה שם, הוא נשם לתוך ריאותיו אוויר ציוני מזוהם, ונוצר צורך נואש לחלצו בכל מחיר.

עוד אנחנו מדברים ומאה שערים שיגרה עוד גייסות כבדים לשטח. פלוגות שלמות הגיעו, צווחו ורקדו וניסו לחסום את הכביש המוליך אל רחוב גשר החיים שלנו. תמהתי ביני לבין עצמי מה יהיה הסוף. מזווית עיניי הבטתי בחמלה ב'צפרדע' של האשפה הנמצאת לא רחוק כל כך, וחשבתי לעצמי כיצד היא תיראה עוד זמן קצר, כשלהבות האש ילחכו אותה כלחוך השור את ירק השדה.

וכך זה נמשך. המפגינים מפגינים, והשוטרים מנסים להרחיק אותם. אני לא חסיד גדול של משטרת ישראל, אבל ממראה עיניי לא ראיתי מקרי אלימות מיוחדים. השוטרים בסך הכל ניסו להרגיע את הרוחות במינימום נזק. המפגינים המשיכו לדרוש את ראשו של הבחור המעוכב. בסוף, זה הצליח. הבנתי זאת, כששמעתי בחור צעיר לידי מקריא לתוך שפופרתו קריאות ניצחון: "עֶר אִיז אַרוֹיס (הוא יצא)!" וראיתי את מעגלי הרוקדים מפזזים בשמחה של מצווה באותו מקום ממש שבו נשכבו המפגינים בגבורה הרואית.

הסוף היה טוב. הבחור שהיה שבוי בידיהם הטמאות של הציונים, נחלץ מציפורניהם הנאחזות בחומת ירושלים. כעת הוא בטח ייסע לוויליאמסבורג למסע ניצחון מזהיר ויבקר בבתי הנגידים כדי למסור להם עדות מצמררת מכלי ראשון על מעללי הציונים הארורים.

03

בינתיים אימי מורתי שתחי' הגיעה הביתה, ועד מהרה הייתה ארוחת הצהריים הטובה והרחבה והדשנה מוכנה על השולחן, ובמהלכה הקשבנו לסיפורי הפלא שמגיעים היישר מהמחלקות ההן, ומסיפורי ההתנדבות ההרואיים שמגיעים מ'עזר מציון' בכלל. הקשבתי מרותק כולי לתיאורים המרגשים של החולים שיוצאים מגדרם כדי להודות על תשומת הלב ועל הקפה החם, שמישהו הגיש להם משום מקום.

אנחנו שומעים הרבה על 'עזר מציון', כמו על עוד ארגוני חסד אחרים. אבל עד שאנחנו לא שומעים, אנחנו לא מבינים. אנחנו לא מבינים מה הארגונים האלו עושים לאחינו ולאחיותינו הנאנקים בצרה ובמצוקה. אנחנו לא מבינים מהו ההיקף העצום של המתנדבים והמתנדבות שארגון מופלא כמו 'עזר מציון' מפעיל לטובת החולים ובני משפחותיהם. מביקורי עידוד ליד מיטות חולים ועד התנדבות ביתית, ייעוץ והכוונה, ועוד אלף ואחת זרועות של עזרה וסיוע, למשפחות טובות שהשמיים נפלו על ראשן ביום בהיר.

בערב ראש חודש סיוון, כשהתקשרתי לאמא שלי שתחי', היא היתה באמצע אמירת התפילה של השל"ה הקדוש ליד הציון הקדוש שלו בטבריה, במסגרת נסיעה של 'עזר מציון' לחמשת אלפים מתנדבות! חמשת אלפים מתנדבות! שרובן הן אימהות עסוקות בילדים ונכדים משלהן, במשפחות שלהן ובעניינים שלהן, והן עוזבות הכל, שבוע אחרי שבוע, ויוצאות לחזק אחרים ואחרות.

אני לא מבין בשביל מה השמאל כל כך להוט לגייס אותנו לצבא. מה יש להם מזה שאנחנו נפציץ ערים פלסטינאיות, כדי שהם יוכלו להלשין עלינו באו"ם אחר כך? הרי אנו ובני בנינו וכל אשר לנו, מתנדבים בלי סוף לכל כך הרבה ארגוני חסד שמשמשים את כל עם ישראל. זה אותו שמאל, שכביכול מפגין רגישות לכל מיעוט הזוי, ודווקא מרגשותיו של ציבור כה איכותי ותורם, הוא מתעלם.

מחול לצדיקים

בינתיים ריק פה. אפשר לראות רק את קונסטרוקציית הברזל שעליה תעמוד החופה, ועדת יהודים עמלנים שמתרוצצת אנה ואנה ומכינה את השטח לחופה הגדולה שתיערך כאן בעוד מספר שעות, בקריית בעלזא, משוש כל הארץ.

בינתיים, שמחה גדולה ליהודים. הרחובות שוקקים באורחים שלא מוותרים על שמחה בחצר. גם אם זו כבר ברוך השם השביעית במספר, כן ירבו, בלי עין הרע. יש שבעצם לא חשבו להגיע, אבל כשהדי הקולות והמראות הגיעו אליהם, הבינו שכשהרבי מחתן – אי אפשר להישאר בבית.

אני חוצה את השטח הענק שלפני ההיכל. עוד מעט הוא יהיה עמוס עד אין סוף, אבל ירדו אליו גם כל כך הרבה נשמות טהורות של צדיקי עליון, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. החתן דנן הוא כנראה אחד הנכדים המיוחסים ביותר בתולדות החסידות, בעלזא מצד אחד, ויז'ניץ מצד שני ולמעלה בקודש, כמעט כל חצרות החסידים של תלמידי הבעל שם טוב הקדוש ותלמידי תלמידיהם זכותם תגן עלינו.

יהודים ויהודיות יעמדו עם תהילים ועיניים לחות וישפכו את הלב שלהם אצל כל הצדיקים שיהיו כאן. והצדיקים עצמם ישמחו לראות המשך מפעים למורשתם הרוחנית הכבירה. גם מאות שנים מאז שהסתלקו לשמי מרום, כל כך הרבה יהודים מתחממים לאור החסידות, דבקים בעוז ובאמונה תמימה בצדיקי הדורות, ועוסקים בדברי תורתם. לא הרחק מאיתנו, במעלה הכביש, יעמדו באותו זמן אלפי חסידים בחופה של נכד הרבי מגור שליט"א, וגם שם יחזרו המחזות האלה על עצמם.

הרבי המהרי"ד מבעלזא זי"ע, סיפר פעם: "כשהייתי ילד, המלמד שלי העביר אותי דרך חדר קבלת הקהל של אבי, הרבי. זה היה לפני יום טוב והציבור היה גדול. חשבתי אז שאולי יבוא יום ואני אצטרך להנהיג את העדה הגדולה הזאת. נבהלתי כל כך, עד ששערותיי סמרו ונעמדו באופן שהייתי יכול לחוש זאת במו ידיי".

זה היה פעם. היום הכמות רק הכפילה ושילשה את עצמה. והיא עדיין כל יום צומחת בקצב שלא נראה כמותו מאז שהבעל שם טוב גילה את אורו, שימשיך להאיר עד ביאת המשיח. מכל החסדים שהשם עושה איתנו מדי יום ויום, החסד הזה הוא אחד הגדולים שבהם.

מזל טוב חסידים, מזל טוב אַלֶע אִידְ'ן!