שמעון ברייטקופף
י' תמוז התשפ"א
נכון, שבוע פוליטי סוער, אבל תרשו לי לקחת אתכם למסע קצר בזמן – שמונים וכמה שנים אחורה.
אנחנו על סיפונה של אנייה גדולה המיטלטלת בלב ים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כמה מאות אודים מוצלים מאש שהצליחו בדרך לא דרך לעלות על גרוטאה ימית שתמלט אותם מהתופת מזרחה, לסין.
למרות התנאים הקשים – הם האנשים המאושרים עלי חלד באותה נקודת זמן.
בעור שיניהם – ניצלו מהתופת.
יהודים רבים נמצאים באנייה, אבל רק משפחה אחת שומרת מצוות.
מה זה שומרת – בקנאות. למרות התנאים הקשים היא לא מוותרת על קוצו של יו"ד.
היא לא אוכלת מהאוכל שמסתובב בספינה, מקפידה על שמירת שבת כהלכתה, מנסה לארגן כל יום מניין שלוש פעמים. נוף אנושי חריג בסביבה של יהודים שרובם התרחקו ממסורת ישראל. מי להכעיס, ומי בבחינת תינוק שנשבה.
בוקר אחד מגיעה בשורה מרה מאחד מהחדרים הפנימיים.
יהודי מבוגר לא עמד בתלאות הדרך והשיב את נשמתו ליוצרה.
ככה. פתאום. באמצע שום מקום.
הקברניט מודיע שעם כל הצער שבדבר, ההוא מקציב כמה שעות להיפרד מהנפטר ואחר כך גופתו תושלך לים. הוא לא יכול לאפשר לעצמו חיידקים, זיהומים וריח רע בעיצומה של נסיעה ארוכה ומתישה.
הנוסעים מגיבים באדישות לבשורות. איש איש לנפשו.
חוץ מאחד.
אבי המשפחה הדתית.
הוא מודיע בנחישות שהוא לא ייתן לזה לקרות. לא במשמרת שלו. לא כשהוא נמצא בספינה. גופה קדושה של יהודי לא תחולל ותיזרק כך לים כפסולת חסרת שימוש. הוא מכריז מלחמה.
"תראה", אומר לו רב החובל בנחישות לא פחותה, "כל מי שעלה לאנייה חתם על מסמך שאם ימות, גופתו תושלך לים. אתה יכול לצעוק, למחות ולרקוד, אבל התוצאה לא תשתנה. המקסימום שאני יכול לבוא לקראתך זה לזרוק אותך יחד איתו".
יהודי של ניסים
אבי המשפחה לא הכיר את הנפטר, אבל לא הייתה לו שום כוונה להיכנע. הוא עשה מה שיהודים למדו לעשות בדרך הקשה לאורך שנות הגלות. בשעת לילה מאוחרת, הוא תפס את רב החובל בירכתי הסיפון התחתון, תחב לידו את כל הכסף שהיה ברשותו – ומדובר היה בסכום לא מבוטל שאמור היה לסייע לו במדינה שאליה עקר – וביקש ממנו: "תתקרב לזמן קצר לחוף הכי קרוב שאתה יכול ותן לי להביא את הנפטר לקבורה יהודית".
הכסף עשה את שלו. הקברניט התרכך.
"שש שעות יש לך לארגן הכל", הוא אמר לו.
שש שעות.
"האנייה תמתין שש שעות בסמוך לחוף הקרוב. בסינגפור. אם תחזור – מצוין, אם לא – גם מצוין. נמשיך בלעדיך".
היהודי, סוחר גרמני ממולח, לא היסס שנייה.
"עשינו עסק", הוא אמר לרב החובל.
הסיכוי להצליח במשימת קבורת-הבזק שקיבל עליו אותו יהודי, במדינה זרה, בלי שפה, בלי כסף, במקום בלי יהודים – שאף לפחות מאפס.
אבל כמו שבטח הבנתם, היהודי הזה, לא תכנן לוותר.
הוא עטף את הגופה בטלית, עלה לאנייה קטנה והפליג לבדו – הוא עם גופה בטלית – לחוף.
באנייה חיכו לו אשתו ושלושה מילדיו.
על הניסים שאירעו לו על אדמת סינגפור ואיך הצליח להביא את היהודי לקבר ישראל, אפשר לכתוב טור נפרד, אבל השעון תקתק ונלחם נגד כל הניסים, ושש שעות בדיוק אחרי שהוא ירד, רב החובל הרים עוגן והחל להפליג.
לא הסכים לחכות אפילו שנייה אחת.
כל משתתפי המסע עמדו על הסיפון, נועצים עיניים בחוף המרוחק, וליהודי הצדיק לא היה זכר.
ילדיו ואשתו בכו בכי תמרורים. מה יעשו בלי אבא במדינה זרה? מה אבא יעשה לבד? איך ימצאו אותו?
אבל האבא היה יהודי של ניסים.
כמה דקות אחרי שאניית הענק החלה לזוז, הוא נראה מתקרב בסירת משוטים מהירה שאותה השיטו שני משיטים מקומיים, שרק הוא והקב"ה יודע איך הגיע אליהם. הוא שב לאנייה תשוש ובאפיסת כוחות, אבל עם חיוך גדול וסיפוק ענק.
היהודי נקבר, הוא חזר.
ניסי ניסים.
עוגן בתקופה סוערת
את הסיפור הזה הייתה מספרת סבתי ע"ה בכל הזדמנות. בסוף ימיה גם כתבה אותו בספר שמגולל את תולדות משפחתה – משפחת אייזנברג.
היהודי מוסר-הנפש מהספינה היה אביה, הרב דוד אייזנברג זצ"ל. יהודי של מסירות נפש שהיה מוכן להשליך את חייו מנגד בשביל לשמור על קוצו של יו"ד. על כבודו של יהודי אחר, מת כחי.
השבוע נזכרתי בסיפור על הסבא, כשראיתי נכד אחר שלו, העונה לשם מתן כהנא, נכנס בצעדים מלאי ביטחון למשרד הדתות.
נזכרתי בו כי הסבא, ר' דוד זצ"ל, לא היה אברך מכולל חזון איש.
ההפך הגמור.
הוא וכל משפחתו היו סוחרים גדולים. חלק מהם היו לעשירי תבל. אנשים המעורים היטב בענייני דעלמא.
אבל אולי לא למרות – אלא בגלל העובדה הזו, הוא הקפיד על קוצו של יו"ד. על כל בדל מנהג. הסכים למסור את נפשו וכספו על כבוד המת של יהודי שלא הכיר מעולם.
הוא היה דוגמה ומופת ליהודי שעשה את מלאכתו עראי ותורתו קבע.
לשמירת מצוות בכל תנאי ובכל מצב. גם כשזה נראה חסר סיכוי. גם נגד כל העולם.
ואם כבר בענייני ייחוס של הנכד עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את סבו מצד אימו, הגאון רבי אברהם סופר זצ"ל – נין, בן אחר בן למרנא החת"ם סופר זי"ע.
הסבא של השר הטרי, החת"ם סופר, הוא מי שהגדיר כיצד יהודי חרדי אמור להיראות. בתקופה שבה השתוללה ההשכלה וכילתה כל חלקה טובה, החת"ם סופר היה לעוגן יציב נגד רוחות התקופה, ויצק יסוד שעתיד היה להציל את היהדות החרדית לפיו 'חדש אסור מן התורה'.
רוצה לומר: היהדות לא צריכה סיוע ועזרה של אף אחד. היא מלאה וגדושה בכל טוב. יש בה הכל. אל תתקנו דבר מתוקן. אל תחוללו שינויים ואל תעשו רפורמות. לא ביהדות.
טלפון ממתן הטייס
השבוע, כשאחד מנאמני ביתו של אחד מגדולי ישראל סיפר לי ששר הדתות הטרי שמור לו בזיכרון של הטלפון הנייד כ'מתן הטייס', זכר לימים שבהם היה מתקשר ערב כל פעולה מסובכת לבקש את ברכת גדול הדור להצלחת המבצע – לא נפלתי מהכיסא.
תפוח שגודל על כזה עץ, סביר להניח שייפול בסביבה.
וכן, גם כשהוא שירת בצה"ל, ביחידה הכי יוקרתית, במשימות מסמרות השיער, הוא לא שכח לרגע מאין בא ולאן הוא הולך ומהיכן שואבים את הכוח להצליח.
ודווקא עכשיו, מי ששמו נלחש תמיד בשקט במשפחה החרדית כמי שמבצע פעולות בעומק שטחי האויב, ואסור אפילו להזכיר את שמו המלא בפומבי, דווקא עכשיו נותר לנו להתפלל, שאת המורשת שנשא בגאון עד היום – ימשיך לעשות גם הלאה.
לחובתו, צריך לומר ביושר, עומדת עצם הכניסה לממשלה הרעה הזו.
ממשלה שבקווי היסוד שלה יש קונצנזוס רק על דבר אחד: הרס הדת והיהדות כפי שאנחנו מכירים אותם, תוך צמצום הכוונת בעיקר לתחומי הגיור והכשרות.
ולמרות זכות האבות שיש לו – הוא חלק מזה.
אבל עכשיו, ניצבת בפניו הזדמנות פז.
בדיוק כמו הסבא שנלחם עם רב החובל ועם כל האנייה ובתושייה יוצאת דופן סיכן את חייו בשביל לשמור על כבוד המת ועל מסורת ישראל – והצליח, גם הוא יכול.
לעמוד בגבורה ולהילחם למען קודשי ישראל. כן, גם כשהוא נמצא רחוק פיזית ואידיאולוגית מבית אבותיו.
יש לו הזדמנות לשאת בגאון את מסורת אבותיו וסבותיו שסיכנו את חייהם בשביל לשמר את היהדות כמות שהיא.
יש לו הזדמנות שכל נכדיו – לדורי דורות – יישאו את שמו בסילודין. שיכתבו עליו ספרים שבהם יתארו איך נלחם במסירות על שמירת הכשרות, על טהרת הגיורים. אחד נגד כולם. ששמו יוזכר באותיות של זהב כחלק מהשושלת המשפחתית המפוארת. עוד חוליה ששמה את האינטרס האישי בצד בשביל לשמור על קודשי ישראל.
נתפלל עבורו מלב אוהב שלמרות הסביבה העוינת שהוא נמצא בה, ולמרות 'רוח המפקד' שקוראת כעת להשמיד ולאבד, ישכיל ויצליח לשמור על הכרם היהודי, שלא ייפרץ. שלא ייטמא ח"ו.
כי אחרי החודשים האחרונים והמטורפים שעברנו פה צריך לומר ביושר, הנציגים החרדיים הוכיחו דבר אחד: להבדיל מכל מה שאמרו עליהם, הערכים, כך הוכח, נמצאים במקום הרבה יותר גבוה בסולם מתקציבים. הם לא נכנסו ולא ייכנסו לעולם לממשלה שחרתה על דגלה את ריסוק ערכי היהדות.
אז אולי יפגעו בנו בתקציבים. נקווה שלא, אבל אולי. כשזה יקרה, נתמודד.
בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, האדם שביכולתו להגן על ציפור הנפש של היהדות החרדית, בעיקר בנושאי גיור נישואין וכשרות, הוא הצאצא הישיר של האנשים שייסדו את החרדיות ומסרו את נפשם על מנהגיה ומצוותיה של היהדות.
אין כל ספק שסבותיו הגדולים מתפללים על הנכד מתן בן אורה שלא ייכשל ושידבק בדרך סבותיו הגדולים, וחזקה עליהם שיצליחו.
ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.
