זכות השיבה

בין ייאוש לתקווה, זוהי המציאות שבה חיים בני משפחות החטופים זה יותר משנה, כל משפחה – אומללה בדרכה. אי אפשר לבוא בטענה אל מי ממשפחות החטופים, אך דברי אחדות מהן באו השבוע כמים קרים לנפש יהודי עייפה. "הקיצוניות לפעמים עוזרת בטווח קצר – ומייצרת אנטגוניזם בטווח אחר, צריך ללמוד איך לדבר", אמר לי השבוע יזהר לפשיץ, בן ליוכבד שהוחזרה בעסקה הקודמת ולעודד, שעדיין מצוי בשבי.

אימו בת ה-85 צלולה כיין, ועוקבת אחרי כל כותרת ברכבת ההרים שעולה ויורדת בין הסדר לפיצוץ. "אני כבר לא יודע מה עדיף", אמר לי בכאב, "להיות צלול מדי או לא להבין מה קורה".

המשפט של יזהר, הוא בבואה למציאות חיינו בתקופה האחרונה. את ההחלטה העקרונית ללכת על עסקת החטופים, קיבל נתניהו כשהוא צלול וכואב, עדיין בהשפעת הניתוח שממנו טרם החלים לחלוטין.

את סופ"ש האחרון תכנן נתניהו לעשות בגפו, כשרעייתו טרם שבה מחופשתה הארוכה בפלורידה, ונראית כמי שגמרה אומר לשוב הביתה רק אחרי שהנשיא הנבחר יעזוב גם הוא את המדינה האמריקאית שטופת השמש.

הטלפון שהגיע בשישי שעבר מסטיב ויטקוף, השלוח החדש של טראמפ למזרח התיכון, שיבש לביבי את חופשת ההתאוששות. לשליח היהודי שגדל בברונקס, התמחה כעורך דין לנדל"ן וייצג את טראמפ, ולאחר מכן הפך לאיל נדל"ן בעצמו, יש את הקלאסה הטראמפית הידועה, עם אותה קשיחות אגרסיבית שבה נתקל כל מי שמנהל דין ודברים עם עורך דין או איש עסקים ניו יורקי, ובמקרה של ויטקוף, האיש מגלם את שניהם בגוף אחד.

כשנתניהו ביקש להיפגש בלשכתו ביום ראשון, עדכן אותו ויטקוף שהביקור יתקיים למחרת, בבוקר יום השבת, וכיהודי ידע גם להשיב לראש–הממשלה שנזהר מאוד בכבודה של השבת, בירושלים עיר הקודש כשנוח, ובשהייתו בסופי–שבוע בבירות זרות כשנוח יותר: "גם לשויימר שאבעס מותר להיפגש, כי זה פיקוח נפש".

מה קרה בשבוע האחרון שלא התרחש קודם? שאלתי את אחד משרי הקבינט, שתומך בעסקה אך חושש לומר זאת בקולו, כל עוד אין ודאות גמורה. "נחכה ונראה", אמר והסביר, "לברך מראש על עסקה שהבייס מתנגד לה, ואחר כך גם לא תקרה, זה איוולת פוליטית".

לציטוט ולא לייחוס, קבלו בקווים כלליים את מה שהתרחש מאחורי הקלעים בימים האחרונים: לעסקה שנמצאת על סדר היום, ונכון לכתיבת השורות נעה ונדה בין סגירה לפיצוץ, נתניהו הסכים עקרונית כבר במאי שעבר, כפי שחשף, גם כן בערב שבת, הנשיא ביידן, שעשה אז אאוטינג מכוון לנתניהו – שהביע הסכמה עקרונית בחדר הסגור בלבד, כדי להימנע מעימות קואליציוני. ביידן יצא אל מול המצלמות והציג את תנאי העסקה כשהוא מדגיש כי ישראל כבר הביעה את הסכמתה.

מאז ועד לפני שבוע, ניסה נתניהו לגלגל את כל הכדורים באוויר. הקסם עבד לו היטב מול ממשל ביידן, כשמזכיר המדינה אנתוני בלינקן אישש בקולו את הטיעון של נתניהו אל מול האופוזיציה הישראלית, ולפיו חמאס הוא שעיכב וטרפד את המגעים לעסקה.

ביבי בנה על התשובה השלילית של חמאס, ועל חוסר יכולתו של ביידן ללכת עד הסוף ולדחוק אל הקיר את המתווכת קטאר. רק שאז הגיע טראמפ והציב את שחרור החטופים לפני כניסתו לתפקיד כיעד אישי – ברגע שבו איים כי אם החטופים לא ישוחררו ייפתחו שערי הגיהינום.

הדבר האחרון שחסר לטראמפ זה להבעיר את המזרח התיכון עם כניסתו לתפקיד, ולפיכך היה ברור מאותה נקודה והלאה – שהאינטרס העליון עבורו זהו דיל שייסגר לפני כניסתו לבית הלבן. למחיר, לדידו של טראמפ, נתניהו כבר הסכים, והמסר ששיגר הנשיא הנבחר לנתניהו היה למעשה: "אל תנצל את כניסתי לתפקיד כדי להעלות את המחיר. אם הבעת הסכמה לתנאים וחמאס הוא שטרפד את העסקה, תן לי להביא את הסכמת חמאס – באותם תנאים". בוושינגטון של טראמפ, כך בדיוק עושים עסקים.

הולך בט"ל

העוגן המרכזי של נתניהו בואכה המגעים לעסקה היו החברים החרדים. למעט דרעי שהיה בסוד העניינים מתוקף ישיבתו נטולת הסמכות והמחויבות בחדרים הסגורים, משאר החברים קיבל נתניהו הסכמה לכל תנאי שעליו יסכם במגעיו עם הנשיא האמריקאי.

השיקולים הידועים של פיקוח נפש, היו בעבר כלי משחק בהתאם להתפתחויות הקואליציוניות. בהסכמי אוסלו הם היו סיבה להתנגדות, או לתמיכה, בהתאם לפוזיציה של כל אחת מהסיעות החרדיות בתוך הממשלה. במה שנוגע לעסקאות חטופים, אפשר לומר בהכללה, שהחרדים התייצבו כמעט תמיד במחנה התומכים בעסקה. כל עסקה. על אחת כמה וכמה במציאות שבה כל יום של רגיעה אחרי חתימת עסקת חטופים, יאפשר להתקדם בראש קצת יותר נקי בעסקת הגיוס, במקביל.

המאבק הפנים קואליציוני של נתניהו, התמקד השבוע בעיקר מול שני השותפים מימין, בן גביר וסמוטריץ', כשנתניהו מנצל את מערכת היחסים העכורה בין השניים, כדי לבלום מהלך לפירוק הקואליציה.

נתניהו זימן את כל אחד מהחברים, בנפרד כמובן, ושטח בפניו את הדילמות וגם את ההישגים מול ממשל טראמפ, ובראשם ההסכמה העקרונית להעניק לישראל חופש פעלה מול חמאס, במקרה שתהיינה הפרות מצידו לאחר החתימה.

בתוך החדר הסגור, בן גביר אומנם דיבר עם נתניהו בצורה מכובדת קצת יותר מחוסר הרספקט שהפגין כלפי ראש הממשלה במליאה לפני שבועיים, אך התוכן היה קשה לעיכול.

בניתוח הכואב של בן גביר, נטול המשככים, לב הבעיה הוא הנסיגה מציר נצרים והסכמת ישראל לחזרת העזתים לצפון הרצועה, כשחברת אבטחה חיצונית תערוך בידוק לרכבים שיחזרו לחבל הארץ החרב. מעשית, ישראל הביעה התחייבות לסיום הלחימה אם החטופים כולם ישובו הביתה, ובמקרה שכזה, בניגוד לכל ההתחייבויות המוקדמות, המלחמה תסתיים כשהעזתים חוזרים לגבולות וחמאס חי וקיים – שלטונית וצבאית.

ביבי דיבר על דוקטרינת לבנון, במובן החיובי של המונח, כשישראל תוקפת משלוחי נשק בלבנון גם אחרי החתימה. בן גביר מצידו, רואה את הדוקטרינה במובנה השלילי. כמו בלבנון, כך בעזה, ישראל הסכימה עקרונית לחזרה מלאה של התושבים כמעט עד לגדר הגבול, ללא מרחב ביטחון ממשי. בתוספת השחרור של אלפי המחבלים, סביר להניח שהעזתים שישובו לגבולם ובעיקר לגבולנו, יהיו המחבלים המשתחררים ולא הבונים החופשיים שישובו כדי לשקם את עזה.

כמו במליאה, כך בלשכה, נתניהו בולע את הצפרדעים שמאכיל אותו בן גביר, כששלמות הקואליציה עומדת מעל לכל שיקול אחר. הצעתו של בן גביר לסמוטריץ' לאיים במשותף לפרוש מהממשלה, זיקקה עבור נתניהו את התובנה שפרישה מיידית לא תהיה, לנוכח התנגדותו האוטומטית של שר האוצר לכל הצעה שיוצאת מלשכת שר הבט"ל.

גם בעידן שאחרי גלגול הרול מ'יש עתיד' לכיוון הקואליציה, צירופו של גדעון סער לשורות הליכוד ופרישתו המעשית של אלמוג כהן מ'עוצמה יהודית', נתניהו אינו מאמין בעמידות הקואליציה, על 63 חבריה, ללא בן גביר וסיעתו. אם תרצו: נתניהו משוכנע שללא שר הבט"ל בממשלתו, הוא עצמו עלול להפוך במהרה להולך בטל.

פינוי מינוי

הוא שוחח עם עשרה מבכירי הליכוד וקיבל מהם את ברכת הדרך לפני שיצא בהודעה הדרמטית לתקשורת. החרדים לא היו חלק משותפי הסוד, וכמו בפעם הקודמת גילו על פריצת הדרך רק למפרע.

יצחק אחרון. השופט עמית (גולדפריינד) צילום: פלאש 90

אם חשבתם לרגע שמדובר בשר הביטחון ישראל כ"ץ והכרזתו בוועדת חוץ וביטחון על סנקציות אישיות נגד כל בחור ישיבה אם לא תהיה עמידה ביעדים, טעות בידיכם. גם לא מדובר בנתניהו שמידר את החברים החרדים – למעט אחד שעל אודותיו כבר נכתב כאן – וסמך מראש על תמיכתם המוחלטת בכל עסקה שיביא לשולחן.

השר שטרח לעדכן את החברים מהליכוד בכוונותיו, הוא שר המשפטים יריב לוין, שביחד עם שר החוץ גדעון סער, הגיש הצעה שתוקפה הוא כצ'ק דחוי שחסרה בו חתימה של אחד ממורשי החתימה. גם אם ההצעה תעבור, היא תוחל רק בכנסת הבאה, שתוכל בכל הרכב פוליטי אחר, לעקר את החקיקה מתוכן עוד לפני שבוצעה פעימה אחת.

המטרה הממשית היחידה שתושג כבר בקדנציה הזאת, היא שורת המינויים. תחילה של הנשיא המיועד לעליון יצחק עמית, שלפי הרושם שנוצר יכהן כנשיא החל מסופ"ש הנוכחי, ולאחר מכן שר המשפטים לא יצליח לפנותו מהלשכה המבוצרת, גם במסגרת הליך 'פינוי בינוי', אפרופו הפרשייה שהתפרסמה השבוע.

רטמכ"ל נבחר, שכניסתו לתפקיד בפועל טורפדה על רקע עבירות בנייה, כבר היה לנו בעבר, אחד בשם יואב גלנט שהופיע השבוע כאזרח מודאג בכיכר החטופים. עבור מי מהקוראים שמעייניו נתונים לאחינו היושבים בשביה, ופספס את הדרמה, להלן תקציר העלילה:

לפי הפרסום ב-ynet, יצחק עמית ניהל הליכים משפטיים בנוגע לנכס בפרויקט פינוי–בינוי בת"א שירש עם אחיו מהוריו, כשהוא חותם בשם משפחתו הקודם, גולדפריינד, בלי לדווח על כך כנדרש לנשיא בית המשפט העליון. במסגרת התחקיר, עלו טענות חמורות לניגוד עניינים, כשעמית דן בתיקים הקשורים למשרד עורכי הדין שייצג אותו ואת אחיו, וכן בתיקים הנוגעים לעיריית תל אביב, שמצידה, מחקה במקביל כתב אישום שהגישה נגדו. לפי הפרסום של העיתונאי נטעאל בנדל, עמית לא הוסיף את עורכי הדין שייצגוהו בפרויקט לרשימת המניעויות שלו, ואף ישב כחבר בוועדה לבחירת שופטים, שדנה בקידומו של השופט שניהל את ההליכים המשפטיים בפרויקט הפינוי–בינוי, כ"מועמד השופטים"… בהמשך התפרסם תחקיר נוסף בערוץ 14, על עבירות בנייה בביתו הפרטי של עמית במבשרת ציון, והיד עוד נטויה.

את גרסתו הארוכה והמנומקת של יצחק עמית אפשר לסכם בצמד המילים הידוע: לא ידעתי. מי שבוחן את התגובה בעיניים משפטיות, אינו יכול לבטל אותה כלאחר יד, אך דבר אחד ברור: בנסיבות דומות שבהן היו עולות טענות דומות נגד פוליטיקאי, קידומו היה מושהה עד לבחינה מדוקדקת של הפרשה, ופרשיית גלנט היא הדוגמה הכי טובה.

במקרה הזה, קבלו ספויילר ידוע מראש: שום די–ניין לא יזיז את עמית מתפקיד נשיא העליון הבא, ועמית שייבחר לנשיא חרף כל התחקירים, יצחק אחרון. כשמדובר באדם הנאור מהשבט הנכון, הנחת העבודה הפוכה מזו שהמערכת מייחסת לגרסת ראש ממשלה מהימין. גרסת "לא ידעתי" שהיא מבוא לחקירה בכל תיק פוליטי של איש ימין, הופכת מטענת הגנה קלושה שמובילה לחקירה, לעמדה מוצקה של התביעה.

תוכנית בריחה

כל המונחים, המושגים והתובנות בשלל הפרשיות השבועיות שעל סדר היום שיכולות, כל אחת לבדה, לפרנס כותרות לאורך שנה שלמה, רלוונטיים כמעט בכל החזיתות הפתוחות. כפי שביבי מידר את שריו מעסקת החטופים מחשש להדלפות, כך לוין סירב להתייצב בסיעה ולדבר עם חבריו בגובה העיניים ובעיקר האוזניים. שר הביטחון ישראל כ"ץ, שהתייצב בדיוני ועדת חוקה עם מתווה סנקציות משמעותי, העדיף גם כן לירות את החץ תחילה ואחר כך לסמן את המטרה.

מול הקולות בצד החרדי שהביעו הפתעה מהיקף הסנקציות וטענו שהדבר נעשה ללא תיאום מוקדם, עם גיבוי מכותרות הביטאונים למחרת היום, נשמעו מכיוון לשכת שר הביטחון אמירות שונות בתכלית, ולפיהן החרדים היו מעודכנים כמעט בכל הפרטים הקטנים, כולל בנוגע לסנקציות.

כ"ץ רואה בכך חלק מהמשחק ואינו לוקח אישית את ההתנגדות הפומבית. בסביבתו ראו בכך אפילו דבר מה חיובי שיאפשר להם להשתמש בהתנגדות החרדית הרשמית, כדי לשכנע את המתנדנדים בליכוד.

כמו נפתולי המו"מ בדרך לעסקאות החטופים שאינם משתנים, כך ההתנהלות החרדית מול מתווה שמגיש שר הביטחון. כל הסיכומים המוקדמים מתנפצים אל סלעי האידאולוגיה ברגע שהכוונות המוקדמות הופכות להצהרות. מי שחווה בעבר על בשרו התנגדות חרדית דומה ושבר את הכלים, היה שר הביטחון לשעבר איווט ליברמן, שביקש ב-2016 משני הנציגים החרדים משס ומ'דגל התורה' שישבו בתוך החדרים במשרד הביטחון – ולמעשה, לא יצאו משם עד היום כשהם היחידים שנותרים בסוד העניינים – להגיש את כל ההסתייגויות מראש, לפני פרסום הנוסח ולא לאחריו.

"אני לא יכול לשחק עם ההתחייבות שלי לציבור", אמר להם אז איווט בשיחות סגורות. "אמרתי שאקדם את המתווה המקצועי שיגישו משרד הביטחון וצה"ל ככתבו וכלשונו, לכן את הערותיכם, תגישו מראש, לפני הפרסום". בלשכת שר הביטחון, דיברו אז על הסכמה חרדית מוקדמת, אך הציפייה שיינתן לכך אישור פומבי התבררה כמוגזמת. פרוש שלא שותף אז בתהליך, עורר את האדמו"רים החסידיים מ'שלומי אמונים', שהתנגדו נחרצות לחוק, ומכאן ואילך, המשכו של הסיפור שנסחב עד היום ידוע לכל, ולאיווט אישית, כמובן, לא מגיעה שום נקודת זכות על התנהלותו מאז.

האם ההתנגדות למתווה של כ"ץ, היא מן השפה ולחוץ – לצורכי הבייס? הנה מה שאמר לי בכיר ב'יהדות התורה': כ"ץ אולי נשמע מבולבל בגלל המחאה של הורי החטופים בוועדה, אבל במה שנוגע למהות, הייתה הסכמה מראש על תשעים ותשעה אחוזים מהדברים. סנקציות אישיות יש גם כיום בפועל, אבל ההישג המרכזי זהו היעד של מחזור הגיוס עד גיל 26 – שבעצם מעמיק את הבריכה מ-14,000 לכמה עשרות אלפים, שמתוכם נצטרך לעמוד ביעד גיוס שיתחיל 4,8000 ויגדל ב-1,000 מתגייסים בכל שנה.

כל העמקה של הבריכה, היא למעשה תוכנית בריחה. "ככל שמחזור הגיוס לצורך העמידה ביעדים גדל, כך נוכל לעמוד בכמות גדולה יותר של מתגייסים", הסביר לי הגורם האגודאי שאף הפנה אותי לטקסט המעניין והחמקני משהו ב'יתד נאמן' – בתפוצת כפל יום שלישי שבו כל מילה נשקלת בפלס: "אתמול ניסה שר הביטחון ישראל כץ להציג בפני ועדת חוץ וביטחון את עקרונות חוק הגיוס וסעיפיו, תוך כדי התפרעות והפרעות של בני משפחות החטופים על רקע העסקה המסתמנת, והדברים יצאו לא ברורים". הבלבול אינו נחלתו הבלעדית של כ"ץ, והוא משותף גם לנציגות החרדית בתקופה האחרונה.

כך או כך, גם השבוע תחת הלחץ האמריקאי והאיומים המפורשים של בן גביר, העריך נתניהו שהאיום הממשי על הקואליציה יגיע מהצד החרדי. על רקע הופעתו החיוורת והמעט מבולבלת של השר כ"ץ בוועדת חוץ וביטחון, אפשר לומר לסיכום, שעצימות האיום רק גברה.

בסביבת שר הביטחון היה מי שהציע השבוע לדחות את ההופעה של כ"ץ בפני ועדת חוץ וביטחון ולעכב את הצגת מתווה החקיקה, עד להבהרת התמונה סביב עסקת החטופים. המסר שקיבל מגבוה היה כי זוהי סיבה להאצת התהליכים ולא לעיכובם. אם יש מועד רלוונטי להעברה בדוחק של חקיקה שתאפשר לבחורי הישיבות להוסיף ולשקוד על תלמודם בלי להיחשב לעבריינים, זהו פרק הזמן שבו עיני כל ישראל תהיינה נשואות לחטופים השבים הביתה, וחדשות הבוקר לא ייפתחו מדי יום בצמד המילים המצמרר: הותר לפרסם.

זוהי מסקנה קשה, בפרט לנוכח ההשוואה הכאובה, אך כפי שכבר הבנו זה מכבר בנוגע לחוק הגיוס, ובכלל: קל זה לא יהיה.