חלל פנוי שעשוי לאפשר מעט אבלות ועוד כמה מחשבות אישיות
א.
אם אני לא טועה, לסגנון העיצוב הזה קוראים 'רוקוקו'. הרבה צבעים, בעיקר זהב וארגמן. עיטורים, פאנלים, ציורים, מראות, כלי כסף ונברשות. בקיצור כל מה שגורם לסלון משפחתי להיראות ארמון. לא הרבה פעמים בחיי יצא לי להתארח בחדר כזה.
בראש השולחן הארוך והערוך ישב הרב בעל הבית, עם הווסט ושעון הזהב המסתלסל, וכל התפאורה שהכרתי מעשרות ציורי 'גביר' של ה. הכטקופף המנוח שקישט את ספרי 'מחניים' של ילדותנו. הכל היה שם, הספר הפתוח, הזקן המוכסף, הלחיים הבוהקות ואפילו משקפי הקריאה הקטנטנים במסגרת הכסף. עוד רגע והפריץ או מושקה ייכנסו כדי להניע את העלילה.
וכמו בהרבה מקרים, אחרי שנפתח הפה, הקסם התפוגג והשעמום מילא את החלל. רק זיכרון אחד נותר חרוט: בלב כותל המזרח בסלון, בתוך מסגרת זהב מעוטרת, שלפי הערכתי הגסה שווה כמו שנתיים עבודה שלי, ניצבה תמונה מופלאה: ריבוע של חמישים סנטימטרים של טיח אפור וקלוף, הכי עלוב שיש. "זכר לחורבן", נכתב עליה.
עשרות פעמים בחיי ראיתי ריבועי 'זכר לחורבן'. אף אחד מהם לא היה כל כך נוקב. המארח שהתגלה כאנין טעם בכל הקשור לעיצוב-פנים, ידע בדיוק מה הוא עושה. "כן, ה'זכר לחורבן' צריך קצת להרוס", הסביר באידיש עם מבטא. "זה אמור בהחלט להציק בעין ולצבוט בלב. ככה זה כשנזכרים בחורבן".
מאז, בכל שנה, בימים אלו, רגע לפני הפיתוי לשמוע קצת חזנות או להתחמק מחובות הימים, אני נזכר בסלון הפאר ההוא ומנסה לעצור. לפעמים ללא הצלחה. מה שחשוב בעיניי זה לפחות להרגיש את הצביטה הזו בלב. צביטה במקום שפסק להרגיש.
גם עכשיו, כשהאצבעות מתחילות להקליד את המילים השבועיות שעשויות לבדר מעט ולהשכיח, התחושה היא שחייבים לפחות להציב איזה 'זכר לחורבן'. משהו שלפחות יציק בעין, שיבדיל אותנו מכל מיליארדי קוראי וכותבי העיתונים ברחבי הגלובוס.
אולי אפשר לקלף חלל קטן בדף, שיזכיר לנו שבעצם כולנו פליטים, שממתינים כבר אלפיים שנה שאבא שלנו יארגן איזו קואליציה יציבה, שתאפשר לאחד משפחות מארבע כנפות הארץ, ולשוב לתקופת הזוהר הגדולה שתפדה את נפשנו וגופנו. במהרה בימינו.
ב.
קל מאוד להמשיך לכתוב השוואה בין מה שהתחולל פה באזור ממש בימים אלו לפני אלפי שנים, ימי ערב החורבן. כל האלמנטים כאן. הוויכוחים הפוליטיים, הסיקריקים ששורפים ברחובות, הקמצא והבר קמצא, החכמים ששותקים, הבן-אבקולסים שמתענווים, והרבן'ים שמשיגים את יבנה וחכמיה בתרגיל חרדי מסעיר.
בשבועיים הקרובים יינשאו יותר מדי נאומים בסגנון הזה. כמו תמיד, כל אחד יזהה את עצמו עם הטובים, ואת הזולת עם אלו שבגללם הכל חרב. אך מכיוון שלא זכיתי להימנות על צוות הכותבים החדש של מתן כהנא או נפתלי בנט (אני מודה שכששמעתי כמה מרוויחים הכותבים של האחרון, בהחלט חשתי את צער החורבן האישי), נדלג היישר לשלב המחשבות:
קצת פסיכולוגיה. לפני כמה שנים נתקלתי בספר שרק בגלל שמו טרחתי לפתוח אותו. "הפילוסופיה של השיגעון" קראו לו. עלעלתי בו קצרות, בעיקר מחשש שאשתכנע לאמץ את הפילוסופיה הזאת לדרך חיים. וכמו שקורה לעיתים רחוקות, כבר בפרק הראשון המתינה תובנה מרתקת ודי משוגעת:
מסתבר שזו תופעה נפוצה בקליניקות. מגיע מטופל שחווה מצוקה נפשית. הפסיכולוג יוצא איתו לדרך טיפולית חדשה, הכל מתקדם וההצלחה נראית באופק, ופתאום המטופל נסגר. מאחר לפגישות, מתנגד לשיתוף פעולה וברוב המקרים פשוט נעלם. למה זה קורה?!
ההסבר מדהים: נחשוב על אדם שננעץ לו קוץ בבשר היד. הוא יעשה הכל כדי להסיר את הקוץ ולהציל את היד. לעומת זאת כשאדם מתלונן על מצוקה נפשית, לפעמים הוא מזהה את הבעיה כחלק מאישיותו שלו. כשמתחילים להוציא לו את ה'קוץ' (המצוקה) הוא מרגיש שבעצם עוקרים לו את האצבע (האישיות) עצמה. זה הרגע שבו הוא בוחר לברוח מהטיפול. כדי להגן על אישיותו שלו.
אז מה עושים? קוראים ספר פילוסופי ארוך שבבסיסו שיטה להפריד בין האישיות לבין ה'קוץ' שנכנס בה. נניח את זה למומחים. אבל התובנה עצומה. כמה פעמים בחיים אנחנו מבקשים לעשות שינויים, להוציא קוצים, אלא שפתאום אנחנו נחרדים לגלות שעוד קצת שינוי והנפש עלולה להסתבך.
בשבועות האחרונים אני נזכר שוב ושוב בתאוריה הזאת. עד לפני פחות מחודש, היו במדינה מספר לא מבוטל של אנשים שחשבו שלקוץ של חייהם קוראים ביבי. והם עשו הכל כדי להוציא אותו. רקדו לו מול הבית, התלבשו והתחפשו, בכו וצעקו, נופפו דגלים ושטפו כל מוח באזור.
ואז קרה האסון. הטיפול הצליח. הקוץ נשלף, ופתאום אלפי משוגעים בארץ מוצאים את עצמם בלי אצבע. ההפגנות בבלפור הפכו חלק מהאישיות, ופתאום גזלו להם אותה. התוצאה מביכה. מהר מאוד נמצא קוץ חדש. איזה דובר של בית הנשיא. והצבע חוזר ללחיי הנפש, ושוב חוזר הנידנוד.
וזה לא רק הם. יש גם מאות עיתונאים ופרקליטים, שפתאום נותרו חסרי משמעות. אם אין ביבי שחובב גלידות של פיסטוקים, מה הם אשמים. גם כאן נמצא הפתרון: אם אין שמפניות אפשר לשתות ג'קוזי. איפה אתה דוקטור פרויד, בדיוק כשצריך אותך?
ובעלי המוסר ייקחו מכל ההתרחשות לקח לעבוד את השם. כי ה'הרגל נעשה טבע' עם קצת עצלות, עלול האדם למצוא שכל שדה הנפש שלו הצמיח קוץ ודרדר שהפכו לספיחי אישיות ואין מי שיֵדע להפריד ביניהם.
ג.
ובחזרה אל מליאת הכנסת. זה היה אי שם לפני עשור. קשה לזכור מדוע, אבל החלטתי שזהו, אני חייב פעם אחת ולתמיד להיכנס אל אותה מליאה שעד אז רק קראתי וכתבתי עליה ב'המודיע'. ההשתלשלות הייתה קצת מפותלת, בסופה הצלחתי להשיג הזמנה רשמית (וייזכר לטוב יואל חסון, ממפלגת 'קדימה' המנוחה).
גם עכשיו, כשאני כותב את השורות הללו, אני חש את הלמות הלב שתקפו אותי בשער הכניסה. בערך כמו הטיסה הראשונה לחו"ל. כל מה שקראתי על פרלמנטים ובתי מחוקקים מימות רבי יוסלמן השתדלן מרוסהיים ועד לרבי יצחק מאיר לוין, הכל הפך מוחשי. אחרי הבידוק, קיבלתי תג רשמי שהרגיש כמו תעודת מנהיגות יוקרתית. הלב כמעט פרח מהתרגשות.
נעצרתי בצד הרחבה המפורסמת כדי לדגם את עצמי העומד להתייצב בפני מלכים. הברשתי את הכובע, סגרתי את כפתורי החליפה שיסתירו את הטלית-קטן הצמרית, היטבתי את קשירת הנעליים, ורק אז העזתי להיכנס בדחילו ורחימו אל בית המחוקקים הגדול והנורא.
בשעה הקרובה סרקתי את הבניין כאחוז כישוף. עברתי בין הלשכות, ליטפתי שלטי מתכת עם שמות כמו נתן שרנסקי ואפרים סנה. נעצרתי להזמין שתייה ב'מזנון' שבו ניהל ר' מוניה שפירא את כל העסק, וקינחתי בעמידת דום מול לשכת ראה"מ.
ואז זה קרה. דחיפת דלת אחת ואני הקטן והדל, ילוד אישה קרוץ חומר, נכנס למקום להבת שלהבת, אל יציע האורחים שממנו אפשר לראות את כל אשר נעשה במליאה. אין לתאר ולשער.
ואז הגיעה הצניחה. מאיגרא רמה לתהום רבה.
המחזה שהתגלה לנגד עיניי נלקח מבדיחה יהודית עתיקה. על הדוכן ניצב ח"כ חרדי (שמו וכבודו שמורים במערכת) לצידו יו"ר כנסת תורן וזהו. וזה ממש לא מפריע לנואם לזעוק דברי כיבושין ל"חבריי חברי הכנסת". אה כן, בצד האולם ראיתי ח"כ אחד נוסף. אתם מנחשים למה הוא ישב שם? פשוט, הוא הנואם הבא בתור.
עבור האדם הצעיר שהייתי, זה היה שיעור עצום. אפילו אפרים קישון לא יכול היה להוכיח ככה את העליבות והגרוטסקיות של 'כנסת ישראל'. סתם בשביל הפרוטוקול, אותו 'נאום' פורסם במלואו בעמוד הראשון של 'המודיע' למחרת.
נזכרתי בזה כאשר בליל הפיליבסטר הנודע השבוע, התפרץ אחד הנואמים על כמה בחורי ישיבה שישבו באותו יציע וצפו במתרחש. כצפוי, מיד לאחר מכן פרצה זעקת ה'מחנכים' (כלומר, עיתונאים צעירים שהעבירו כאן את רוב שנות בחרותם) על 'חילול השם הנורא' וכל המסתעף.
כמי שמעולם לא זכה לחנך, אין לי עמדה בסוגיה. אבל לא פעם מתחשק לי לגרור כל מיני חברים שמתעסקים בפוליטיקה אל היציע. שישבו שם כמה דקות ויקלטו עד כמה עלובה העיסה שהם לשים במשך שעות ארוכות.
חסוך לנער, כי יזקין יברח ממנה.
ד.
בשעה ששורות אלו יורדות לדפוס, אותה מליאה מארחת את טקס השבעת הנשיא יצחק הרצוג. כבר דיברנו בעבר על הבעייתיות שיש לישראלים עם טקסים מכובדים. ככה זה כשעם הספר הממושקף מנסה לחקות צאצאי נורדים מבריטניה.
אך באוזניים של כל אדם תורני בעולם, יש כבוד מיוחד לשם 'יצחק אייזיק הרצוג'. פחות בגלל הנכד, יותר בגלל הסבא. שילוב חד-פעמי של גאונות ישיבתית, עם פנומנליות אקדמית ומעל הכל לב יהודי בוער ורגיש.
מי שקרא את הספר 'יחיד בדורו' שכתב עליו הרב שמואל אבידור הכהן, יתקשה שלא להתפעל מסיפור החיים המרתק שמתחיל בליטא, עובר ללונדון ופריז ומשם לאירלנד, ממשיך לירושלים ומסתובב בכל מקום שבו יש יהודים בגלובוס. (ויש גם קשר אישי: סבא רבא, הגרש"א שזורי-ובר, היה מזכירו של הרב הראשי.)
חסידי גור אוהבים לספר על שיחת טלפון שקיים הרבי ה'לב שמחה' זי"ע עם הנשיא השישי חיים הרצוג (אגב, בוגר מפורסם של ישיבת 'חברון'). הרבי ביקש ממנו לשחרר שני פעילים שמסרו נפשם למען חומות הדת. הנשיא ניסה לחמוק והרבי לחש: "אבא שלך היה יהודי טוב, מותר לך ללכת בדרכיו".
אף אנו נאחל לבן והנכד: "היה לך סבא גדול, והלכת בדרכיו".
