לזמן יש זמן משלו, אם הוא לא מוגדר ביחידות של שניות, דקות וכו'
נפגשתי בגינה מרכזית עם מישהי.
היו שם אור ואוויר, ומצהלות ילדים, ואימהות שרצות להציל ילד זה או אחר מהנדנדה, וסנדוויצ'ים שאכלו או לא ומוצצים שאבדו. צהלת חיים אמיתית. ולנו בעיקר היה ספסל קצת בצד, לא בתוך ההמולה, שאִפשר לנו להשקיף, אם רצינו, על עורק חיים משמעותי ושמח.
על הספסל לידנו נפגשו שלוש נשים ועימן תינוק בן שמונה חודשים. לא הקשבנו כי היינו עסוקות בעצמנו, אבל פתאום הייתה תזוזה קלה בספסל ליד. הצעירה מתוך השלוש ניתקה מהספסל והלכה לה לאנשהו. כמעט לא היינו שמות לב, אלא שחצי דקה אחר כך פתח הקטן את פיו והתברר שיש לו עוצמות של חזן! הוא צרח, ולמרות הרעש בגינה אי אפשר היה שלא לשמוע. לאט לאט הפכה מי שהתבררה כסבתא של התינוק הצרחן הקטן למרכז תשומת הלב. זה היה לא נעים, אפילו מביך, אבל אי אפשר היה כמעט להתעלם. אנחנו בספסל הסמוך היינו עדות לניסיונות של הסבתא להרגיע אותו. היא נדנדה, חיבקה, נישקה, הניפה לכאן ושמה כאן, וכל הזמן מלמלה: "חמודי, עוד רגע אמא באה, עוד רגע אמא באה". אבל הוא לא התרשם. בערך חמש דקות עצרה הגינה את נשימתה, ובסוף האמא באמת באה. הקטן רק ראה אותה ונרגע. הגינה חזרה להמולה שלה, הסבתא שטופת זיעה התיישבה להירגע גם היא, ואנחנו על הספסל ליד חזרנו לעצמנו.
ורק אחר כך שאלתי את עצמי מה בעצם היא רצתה שהתינוק יבין ומה הוא יודע מה זה רגע. אפשר להבין שהיא השתמשה בכל דבר שהיה לה כדי להרגיע אותו, בין היתר כל מיני מילים טובות ומרגיעות וגם הבטחה כזו שאמא כבר פה. אבל בינינו, ילדים עד גיל די מאוחר אין להם שום הבנה בענייני זמן.
שרי נכדתי, עוד רגע בת שלוש, מביאה איתה ביום רביעי פתק המודיע שהיא נבחרה להיות אמא של שבת. פסגת השאיפות של כל ילדה בגן. אמא שלה מסבירה לה את סדר העניינים: היום יום רביעי, מחר יום חמישי, אחר כך ביום שישי בבוקר הולכים לגן כדי להיות אמא של שבת.
יום רביעי עובר איכשהו. ביום חמישי בבוקר אמא מזכירה לשרי שעכשיו יום חמישי ולא שישי, כי מבחינתה אפשר כבר ללבוש את שמלת השבת. ביום חמישי היא חוזרת בצהריים מהגן ובפיה שאלה: "אמא, נגמר כבר יום חמישי?" כי לשרי אין משמעות לימים ולאורך שלהם ולכך שהם מורכבים מיום ולילה, משעות ודקות, ושכל יום הוא בעל קצב זהה לקודמו ולא משתנה. אין לה שום תודעה של זמן, לבת השלוש, אבל החיים הם בית ספר מצוין והיא כבר מתחילה לפתח הבנה.
אמא יורדת עם האשפה אל הפח. היא אומרת לבני הארבע והחמש שכבר במיטות שהיא חוזרת עוד רגע. אין להם שמץ של מושג מה זה הרגע הזה, כי פעם כשאמא אמרה 'עוד רגע' זה היה הרבה ופעם אחרת מעט. הם ממתינים. אם הם עייפים ונרדמו או שהם עסוקים הם לא ירגישו בהעדרה, אבל אם הם פחדנים וחששניים ה'עוד רגע' הוא סוף העולם. כי מתי היא באמת תחזור? אין להם מושג.
גם עבור הגדולים לזמן יש משמעות שונה לחלוטין שמתקשרת ישירות לסיטואציה שהם נמצאים בה. אם אני עוסקת במשהו שאני נהנית ממנו – הזמן קצר ועף ונעלם; אם אני מאוד עמוסה אין לי בכלל זמן, הוא נבלע; אם אני משועממת הזמן עובר לאט ולא נגמר; אם אני ממתינה לרופא שיניים הזמן הוא ארוך מנשוא; כך גם אם מחכים לבשורה טובה שבוששת מלבוא. לזמן יש זמן משלו, אם הוא לא מוגדר ביחידות של שניות, דקות וכו' שאז האורך שלו מאוד ידוע, מקובע ובלתי משתנה. וכל אחד מפרש אותו אחרת. כשבעל אומר לאשתו הלחוצה והממהרת לאספת הורים 'אני בא עוד רגע', יכול להיות שהוא מתכוון לאחרי שיגמור את תפילת ערבית ויכול להיות שהוא מתכוון אחרי ערבית ואחרי שיסיים את הנייעס מחוץ לבית הכנסת. כשאישה אומרת לבעלה שהיא הולכת לקניות וחוזרת עוד מעט, יכול להיות שזה יהיה רק אחרי שתסיים את הקנייה של הבגדים לכל העונה, בעוד ברור לו שהיא באמת חוזרת אחרי נניח חצי שעה-שעה – דבר שהוא כידוע לכל אישה, כמעט לא אפשרי כשאם לילדים יוצאת לקניות עם כרטיס אשראי.
אי הגדרת זמן עלולה לגרום להרבה אי הבנות וכאבי לב. מוטב לומר לבעל או לאישה זמן כמעט מדויק: 'אחזור בעוד שעה וחצי', כדי למנוע אי הבנות, ולהשתדל להגיע אפילו קודם לכן. חשוב להגדיר לילדים מה זה הרגע / הזמן שאליו מכוונים. למשל 'אחזור בעזרת השם כשהשמש תשקע ויהיה חושך', 'סבתא תבוא אחרי שתחזרו מהגן', ולהעמיד למי מהם שלא יודע שעון את המכשיר עצמו, ולהצביע: 'כשהמחוג הזה יגיע לכאן זה נקרא חמש דקות ואני כבר אהיה בחזרה'.
מישהו חכם אמר: תן לזמן זמן (ויש לזה הרבה משמעויות). וכדאי שתחזרו תמיד דקה או שתיים קודם שהמחוג יגיע לאן שהצבעתם, כדי למנוע דאגה ולחץ ולפעמים אפילו לאבד את האמון הניתן בכם.
כמה מילים
"צריך לזכור שזו שנה מעוברת", אני אומרת בשיחה משפחתית שעסקה, איך לא, בכך שהגענו לחנוכה כמעט בלי גשם. "תמיד כשיש שני אדרים כל החורף מתאחר, הוא עוד יגיע בעזרת השם ומאגרי המים ימולאו. בשנה הקודמת הייתה ברכה גדולה ומקווים שגם השנה".
אצל ישראלים מזג האוויר בכלל וגשם בפרט הוא נושא לשיחה, יהיה או לא וכמה ואיך. אנחנו הישראלים לרוב שמחים בגשם, עוקבים אחריו, מחכים לו, סופרים כמויות ויורדים אפילו לפרטים כמה בכל עיר, אף על פי שלפעמים גם מקטרים עליו. אנחנו בהחלט מסתכלים על המים שיורדים מהשמים כמתנה גמורה. במשפחה שלי כל כך שמחים בו, שרובנו מעדיפים ללכת בלי מטרייה ופשוט להירטב ולהרגיש את המים היטב היטב.
בחנוכה הזה היו שלושה ימי שרב לא נורמליים לחלוטין, ממש כאילו אמצע הקיץ, וכל הבגדים החורפיים שהועברו לקדמת הארון, כי חנוכה בדרך כלל הוא חג חורפי, נותרו מיותמים בארון כי אי אפשר היה ללבוש משהו שהוא מחמם אפילו טיפה כשמזג האוויר אפילו לא אביבי אלא ממש חם.
ואז הגיע יום רביעי, נר שלישי של חנוכה, ובאמצע הלילה התעוררתי לקול גשם זלעפות. כיוון שכשהלכנו לישון היה ממש חם ופתחנו לרווחה את כל החלונות בבית, הייתה סכנת הצפה… מיהרתי לעשות סיבוב בבית, לעבור מחדר לחדר ולסגור את כל החלונות שהיו פתוחים לרווחה והזמינו את השיטפון להיכנס פנימה. אחר כך חזרתי להתענג מתחת לשמיכה על קולות המים הברוכים שאנחנו מקבלים במתנה גמורה, שנקשו בעוז על החלונות וזרמו במרזבים בקולות תרועה.
בבוקר שוחחתי עם כלתי. אנחנו מדברות על הערב המשפחתי שיתקיים אצלנו למחרת, מסכמות עוד כמה פרטים, ואז עוברות, איך לא, לדבר על מזג האוויר המפתיע. היא אמריקאית והביאה עימה למשפחה שלנו המון דברים יפים, שהפכו מאז שהכרנו אותה לחלק בלתי נפרד מההתנהלות המשפחתית. גם בשיחה זו אני מקבלת ממנה מתכון למרק פטריות מופלא, שאכלנו אצלם כשהתארחנו יומיים קודם בערב משפחתי אינטימי, אבל הנושא עכשיו הוא מזג האוויר והגשם שהפתיע בתוך השרב המפתיע עוד יותר.
היא לא אוהבת את הגשם הישראלי, ואני מגיבה על זה במאה סימני שאלה. איך אפשר לא לאהוב את הגשם? יש לה גם הסבר, אבל כישראלית, עבורי שום דבר לא יכול להפוך את הגשם למשהו שהוא לא פחות מנפלא (אפילו שלפעמים הוא די מפריע כשיש הצפות וכאלה…) היא לגמרי מבינה אותי, ומספרת שהבן שלי יוצא לדרכו בימי גשם הכי לא מצויד שאפשר, הוא אוהב להרגיש את הגשם… אני צוחקת, כי זה בדיוק אני, וממש מתמוגגת לשמוע שגם הנכדות שלי אוהבות את אותו הדבר, הן רוצות להתרטב.
"יופי", אני אומרת בסיפוק, "הנה סימן שלמרות שהן דוברות אנגלית כשפת אם, הן ישראליות לגמרי, הן אוהבות את הגשם". אני מפליגה בזיכרונות ומספרת לכלתי שבכיתה ב' שלי, לפני עשרות שנים, הייתה לנו מחברת גשם מיוחדת, והיא מפתיעה אותי שגם לנכדתי בכיתה ב' יש מחברת דומה. אמנם לא קוראים לה מחברת גשם אלא מחברת מים, והתכנים אולי לא ממש זהים למה שאני למדתי, אבל הנושא הוא אותו נושא והחביבות של המים בארץ ישראל נשארת כזו לאורך הדורות.
שוב אני משתאה לנוכח ההבדלים בין ארץ ישראל לרחבי העולם, איך זה שאצלנו – שברוך השם לא היו שנות רעב ובצורת אמיתיות בדורות האחרונים, לא סבלנו בגלל שנה שחונה יותר וברוכה פחות, לא ממש הרגשנו את קללת האין, כי ברוך השם, גם בשנים פחות טובות לא חסרו מים – עדיין אנחנו רואים כאן בכל גשם ברכה מיוחדת ושמחים בו ומודים עליו. אף פעם לא ידעתי שזו תכונה כל כך ישראלית ומיוחדת לנו דווקא כאן.
המילים הללו יתפרסמו בעוד כמה שבועות, אין לי מושג איזה מזג אוויר יהיה אז, מקווה שיהיה גשום מאוד מאוד, אבל בלי נזקים… שלא יהיו הצפות באזור שלנו כי אז אני קצת פחות שמחה בגשם, כי הכל נתקע, וגם, אני זוכרת את השבע ברכות של הבת שלי, כשהאורחים לא יכלו לחזור לבתיהם אחרי הסעודה בשבת בגלל גשמים עזים במיוחד… בעזרת השם יש לנו באדר חתונה ולא הייתי רוצה שבאותו יום יהיה גשום כל כך. אבל למרות זאת, אני עדיין מספיק מבינה ומכירה בערך המתנה הנהדרת הזו ומודה.
שיהיה לנו חורף גשום ומבורך!
