זמן אופוזיציה: אחריות ללא כוח

האתגר האמיתי של התקופה אינו מוטל על נציגינו, אלא עלינו

הכניסה לאופוזיציה כואבת. אצלנו החרדים, היא כואבת הרבה. הממשלה החדשה מעלה חששות כבדים בכל הנוגע להסדרי דת ומדינה בישראל, ובסופו של יום היא תיבחן לפי מעשיה: "מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ". מנגד, בכל הנוגע למגזר החרדי הדברים די ברורים כבר היום. היעדר נוכחות חרדית בקואליציה גוזרת אוטומטית את אובדן הכוח, השליטה, וחלק מהתקציבים שאליהם התרגלנו.

מהו אפוא סדר היום לתקופת הישיבה באופוזיציה? כיצד ניתן דווקא לנצל לטובה את 'שנות הרעב'?

ראשית, התקופה הבאה תוכל לשמש לנו בתור 'תקופת גמילה' מהכוח השלטוני שאליו התמכרנו עם השנים. עם ישראל שרד ואף שגשג במשך מאות ואלפי שנים בלי שנהיה שותפים בקואליציה השלטונית, והנה מדי מעגל בחירות נדמה שעתידנו הקיומי – עתיד הציבור החרדי ואף עתיד עם ישראל כולו – תלוי בכניסתנו לקואליציה. חשוב להפנים שאין הדבר כן. יהדות ארה"ב יודעת להסתדר לא רע בלי סיוע מסיבי של המדינה, וכך גם יהדות מדינות רבות בעולם. "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" – גם כשאנחנו מחוץ לקואליציה.

הלקח התודעתי הוא אולי הדבר החשוב ביותר שנוכל להפיק מהתקופה הקרובה. התורה מדגישה כי החיים הטובים מעלים חשש של ניתוק מאת השם, מתוך תחושה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". כך, בהתאמה, ניתן לומר ביחס לשנות השובע של שותפות בממשלה. זמן-מה במדבר יזכיר לנו כי הקב"ה "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", וכי פנייתנו הראשונה היא אליו ולא אל מוקדי הכוח של המדינה.

בנוסף על המסר התודעתי, הסתמכות-יתר על כוח שלטוני היא טעות משלוש סיבות. סיבה אחת היא שהכוח זמני. עלינו לזכור שלא לעולם חוסן, ובמקרה שלנו "לא לעולם לשון מאזניים". במשטר דמוקרטי אתה תמיד יכול למצוא את עצמך מחוץ לממשלה. סיבה שנייה היא שהכוח מסאב. לעיתים הוא גם משחית, בפרט כאשר מניחים שהוא קבוע וקיים. הסיבה השלישית היא שהכוח משתק. אם אפשר להסתמך על השלטון אז בשביל מה לנו, האזרחים, לפעול ולעשות? נרים טלפון ליענקל ליצמן והוא כבר יקבע לנו תור בקופת החולים.

תקופת האופוזיציה מאפשרת לנו לבצע 'כיול מחדש' בתחומים הללו. בחודשים האחרונים הוטחו נגד הפוליטיקה והעסקונה החרדית שלל האשמות שאת עיקרן ניתן לסכם במילים "כוח ללא אחריות". מצופה ממי שנמצא בעמדת כוח לקחת אחריות על העניינים שבתחומי סמכותו, וכאשר אחריות זו אינה ברורה מספיק – אם לבעלי הכוח עצמם, ואם לאזרחים הפשוטים – אזי אין מנוס מנזק בקשר בין המנהיגות לבין האזרחים. זליגת הקולות לסמוטריץ בבחירות האחרונות היא רק סממן אחד לאובדן האמון, ועל הפוליטיקה החרדית לעשות בדק בית משמעותי.

הכניסה לאופוזיציה הופכת את הקערה על פיה. במקום "כוח ללא אחריות", אנו נכנסים בכך למצב חדש של "אחריות ללא כוח". העובדה שאין דחיפות לקבל החלטות המשפיעות מיידית על השטח מעניקה הזדמנות לגבש מדיניות בשלל סוגיות, להבהיר סדרי עדיפויות לקראת הכניסה לקואליציה הבאה, לפרסם ניירות עמדה בנושאים החשובים לכולנו, ולקיים שיח כן וגלוי עם אזרחים שאכפת להם. הסיעות החרדיות נוטות לפנות לאזרחים בתקופת בחירות בלבד – בשאר הזמן הן הרי מדי עסוקות. אז ברוך השם, כעת יש יותר פנאי.

אך האתגר העיקרי של התקופה אינו מוטל על נציגינו, אלא עלינו. בהיעדר כוח שלטוני, האחריות על יוזמות בכל תחום – חינוך פורמלי ובלתי פורמלי, ענייני קהילה, דיור, תעסוקה, מוסדות תורה, מפעלי תרבות, וכך הלאה – עוברת לרשויות המקומיות, לקהילות, ולכל אחד מאיתנו. את האתגרים כולנו מכירים, כל אחד בתחומו, כל אחד במה שקרוב אל ליבו. כעת, כאשר כבר לא נוכל להתקשר לליצמן כדי לקבוע את התור, קיימת הזדמנות ליזום, לפעול, ולהקים מתוך השטח. האחריות היא על כולנו.

הכניסה לקואליציה בשנת 1977 הביאה עימה ברכה, אך בה בעת נדמה שהיא פגעה באנרגיה החלוצית של עשייה אזרחית רחבה שאפיינה את החברה החרדית בעשורים הראשונים של קיום המדינה. במקום תנועת התשובה, הקמת קהילות וחצרות, וחידוש עצום בתחומי החינוך השונים, שנים של פוליטיזציה-על-סטרואידים העבירו את מוקד העשייה לתקצוב וביצור של הקיים.

הנסיבות המשתנות של היום דורשות אף הן עשייה חלוצית, ושמא הכניסה לאופוזיציה תוכל להצית את חידוש ימינו כקדם? התשובה תלויה ביכולת שלנו להפנים את דברי ר' אלעזר בן דורדיא: "אין הדבר תלוי אלא בי".

הכותב הוא רב קהילת 'אור חדש' בירושלים וראש המחלקה החרדית של 'קרן תקווה'

הכניסה לקואליציה בשנת 1977 הביאה עימה ברכה, אך בה בעת נדמה שהיא פגעה באנרגיה החלוצית של עשייה אזרחית רחבה שאפיינה את החברה החרדית