ישראל יוסקוביץ
א' סיון התשפ"ג
1
עוד יגיע הרגע ותגיע השעה שבהם יוגש החשבון לשר המשפטים. הזמן שיחלוף יתרום את תרומתו להבנת היקף הנזק ועומק השבר שחולל יריב לוין למחנה הלאומי והאמוני.
הסתערות האמוק, מסע הצלב האובססיבי, הדווקנות עם האצבע בעין, הובילו לתגלית סוציולוגית מהפכנית: אם ניצחת משמע שהובסת.
האצבעות דוהרות על המקלדת, אבל הראש מתקשה להבין: סקרים ומחקרי עומק מעלים קונסיסטנטית תמונה דמוגרפית עקבית: ישראל נעשית מסורתית יותר, דתית יותר, ימנית יותר, אמונית יותר. אבל דווקא בתקופה שבה מחצית משרי ממשלת ישראל הם שומרי מצוות, מתפרצת הרוח הפרוגרסיבית לרחובות הארץ וסוחפת אחריה רבים מהציבור המסורתי.
גם פוליטית, מחנה השמאל בישראל מונה, ביום טוב, עשרה מנדטים; אין שמאל במדינת ישראל. התיקו הבין־גושי, שתקע את המדינה ארבעה סבבים והוכרע בסבב החמישי, נגע לדמות השעה ולהתנגדות לה. הוא לא שיקף את השקפת העולם הבסיסית של אזרחי ישראל היהודים.
ואז בא לוין. ברגע רגיש עבור הציבור שנע על המקשתת המסורתית-חילונית-ליברלית, הגיעה הרפורמה והקריסה ארצה את הלסתות השמוטות נוכח מה שבעיניהם הצטיירה הממשלה כקיצונית ולאומנית. שוב: בעיניהם.
המבצע המוצלח בעזה אמור היה, לכאורה, לאושש דרמטית את עמודת הליכוד בסקרים. זה לא קרה. לא מפני שמישהו כופר באופן המוצלח שבו נוהל. ההפך. שימו לב, למשל, לעמודת ההתאמה לראשות הממשלה: בתוך שבוע ימים בנימין נתניהו ביצע מהפך מפואר וחזר להוביל על פני יריביו. הסתירה הזאת איננה סתירה: הציבור חדל לעסוק באיש והחל לעסוק באישיו.
ויכוח פרסונלי מסתיים, לרוב, בנקודות. ניצחון בעד מועמד פלוני או אלמוני. לחלופין, תיקו מתסכל. שונים הם חיי המדף של אסופת רעיונות ערכיים. הם נפש הבוחר, מהותו והווייתו.
לוין למד מהטובים ביותר. שמעון פרס היה הרבה דברים. איש חזון, אוונגרד, תחמן לא קטן ולטענת יריבו מבית יצחק רבין המנוח, גם חתרן בלתי נלאה. ולצד עושר זכויותיו ומגרעותיו נזקף לחובתו הגדול שבמחדליו: הסכמי אוסלו.
הם הביאו לשפיכות דמים נוראית וחיסלו פוליטית את המפלגה שייסדה את המדינה (1.8% בסקר האחרון). דור שלם, שגדל על התקווה ליונה ועלה של זית, איבד את אמונו ברעיון האוטופי למזרח תיכון חדש. הרוגי אוסלו, "קורבנות השלום" בפיו של רה"מ רבין, הבהירו לרבים מי אלו הפרטנרים שאיתם ישראל מבקשת לכונן ברית־שכנים.
האינתיפאדה (השנייה) בגדה, ההתנתקות וסבבי הלחימה בעזה, הוציאו להורג את ההזיות על הפרטנר שממתין לנו מצידו השני של הגדר.
מאז, הציבור הישראלי נטש בהמוניו את מחנה השמאל, חנה לזמן־מה במרכז, והלך כברת דרך ארוכה בעומק מחנה הימין. מי יותר ומי יותר.
לוין הוא תלמידם המובהק והצייתן של פרס, ברק, שרון ואולמרט. כמותם, הוא מבריח עכשיו את הציבור הישראלי ממחנה הימין החוצה; לחיקו של בני גנץ. אין לדעת אם, מי וכמה יסתפקו בכך. חלקם אולי עצרו להפוגה קלה וימשיכו הלאה.
דבר אחד ברור: אם השבר הביטחוני, בשלהי שנות ה־90' ובראשית שנות ה־2000, העצים את הגוש הלאומי, הרפורמה המשפטית ותחושת האיום, שבמרביתה מזויפת, שקרית ומגמתית על הערכים הליברליים, עושות את הפעולה ההפוכה.
2
אין להקל ראש באחריות שתרבוץ לפתחו של שר המשפטים. בשונה מהמטוטלת הפרסונלית שנטרקת מצד לצד ברוח מצויה, זאת ההשקפתית נעקרת ממקומה רק מפאת אירועים מטלטלים.
לוין ביקש למשול. בפועל, הוא משתק את עבודת הממשלה.
זאת איננה פרשנות מהיציע. נתניהו רואה בשר המשפטים את האשם המרכזי לסטגנציה שנכפתה על ממשלתו. "יש לי ממשלה", אמר לאחרונה בשיחה סגורה, "אבל איבדתי את המדינה".
הוא סבור שהרפורמה, במיוחד באופן שהוצגה, העירה שדים רדומים. "אני מקווה שהמהלך הזה לא חרץ את גורל המדינה לשנים הבאות", הוסיף.
את הדברים האלו אמר נתניהו לפני כשבועיים. השבוע הוא העלה את הרף: "כל הזמן הוא (יריב לוין. י"י) מאיים", אמר, "יש דיווחים בתקשורת 'יריב לוין מאיים'. אז שיאיים, מה אני אגיד לכם. זה לא עושה רושם".
בינתיים העובדות מדברות: חוק הגיוס נדחה למועד בלתי ידוע; חוק דרעי (2.0) לא מקודם; תקציבי מערכת החינוך נתונים למתקפה פרועה; חוק המעונות ירד מסדר היום ואפילו קרן הארנונה, שאמורה להיטיב עם הפריפריה הגיאוגרפית שבה שוכנים מעוזי הליכוד, הפכה למלחמת דת שגוררת לתוכה גם ראשי ערים ליכודיים וגם מצביעי ימין.
בחסות הרפורמה אלו הן פניה של ממשלת השישים וארבעה שהבטיחה "משילות" על "ימין מלא-מלא".
הסקרים מדברים בעד עצמם: הציבור הישראלי נטש ומרביתו לא ישוב עוד. מהלכים קרדינליים עבור בוחרי מפלגות הקואליציה נאלצים להיזרק לבוידעם בגלל רפורמה חסרת תוחלת שכלל לא עמדה על סדר יומו של הבוחר.
3
התעקשותם של ראשי המחאה להמשיך ולהפגין, גם כשברור שהמערכה על הרפורמה הוכרעה לטובתם, מקוממת.
אחריתם מלמדת על ראשיתם: הם חפצים בהפלת הממשלה. זאת ורק זאת.
הבעיה היא שהמחאה הנוכחית הצליחה לטעת בליבות משתתפיה את הדבר החשוב מכל: אמון. הייתי משוכנע שנוכח הנסיגה לאחור יקופלו הדגלים מקפלן. מאכזב לראות שמוביליה מנצלים ניצול ציני את פחדם האותנטי של האזרחים וממנפים זאת לטובת שיתוק טוטלי של עבודת הממשלה, שנבחרה ברוב דמוקרטי.
כאמור, מניותיו של לוין במקומן עומדות. במו ידיו לקח קואליציה הומוגנית, בעלת רוב יציב, שבאה לעבוד ולתקן עוולות, ומחק לבוחריה את היכולת למשול. במחי נאום מתלהם אחד חיסל את יכולת המשילות של הקואליציה שבה הוא חבר.
השבוע, בהתחפרות בלתי מובנית, עוד איים להתפטר מהממשלה אם ליבת תוכניתו לא תקודם.
האיום הזה משמעותי, מכיוון שיחד איתו אמורים לעזוב עוד כמה חברי כנסת שנאמנים לו. את זה הוא משמיע בשבוע מאתגר, כשהקואליציה מקדמת תקציב מדינה חברתי מאוד, שאמור לסייע לשכבות החלשות הנאנקות תחת יוקר המחיה.
ההתנגשות הטבעית בין קואליציה לאופוזיציה מקבלת בימים אלו רוח גבית מהרחוב. כל ויכוח פרלמנטרי שמוכרע, כנהוג בדמוקרטיה מתפקדת, בכוח הרוב, הופך לדרמה שלמה שמגויסת לסדר יומה של המחאה.
כתבנו כאן בעבר ונחזור על זה ביתר שאת עכשיו: בית שמש, המיקרוקוסמוס של ישראל השנייה, הייתה בשעתה דוגמית למה שמתחולל כיום: אלו שדרשו את חלוקת העיר – הרמה לחרדים, העיר הוותיקה לחילונים – אלו ילדיהם ונכדיהם של משליכי העגבניות על שמעון פרס בבחירות 81'. הם סמל הפריפריה המזרחית־מסורתית.
בחסות לוין הרחובות נשטפים בימים אלו בהם ובשכמותם.
זה קורה בכל רחבי הארץ וגם בעיר מגוריי, בית שמש: במוצאי שבתות ניצבים זה מול זה מפגינים בעד ונגד. מדי שבוע היחס הולך ונפער לטובת המתנגדים. אלו שצעקו חמישה סבבים 'רק ביבי' עוברים צד. נגעו להם בבטן הרכה והצליחו לשכנע אותם, בחסות הסתה שקרית, כי הם מאוימים.
4
בכל מקום שבו נלך, להיכן שרק נפנה, ישאלו אותנו על תקציבי הישיבות. ואלו לא התל־אביבים של ישראל הראשונה. אלו מצביעי ליכוד, תומכי ימין מובהקים, שכמו חבריהם הצפונבונים אינם מבדילים בין כותרת לאמת.
הציבור החרדי נאנק מיוקר המחיה. אין בשורות גדולות בתחום הדיור, אין מענה אמיתי למערכת החינוך החרדי המשוועת לתקן אפליה בת עשורים. וכשיוצאת בשורה להורי הגיל הרך, רבים מהמגזר נותרים בחוץ. למה? כי ללוין היה חשוב לקדם רפורמה.
אז רפורמה לא קודמה וכנראה לא תקודם אבל בעקבותיה ממשלת ישראל משותקת.
השבוע, בישיבת הממשלה, התקומם על כך יועצו של שר השיכון, מוטי בבצ'יק. בשלב מסוים פנה לשר האוצר סמוטריץ' והטיח בו: "לא נתת כסף לשיכון כי אמרת שצריך לחינוך, אבל גם לחינוך בסוף לא נתת. אתה לא עומד בהבטחות".
סמוטריץ' הנבוך ביקש מרה"מ למנוע מבבצ'יק לדבר בתואנה שאיננו חבר ממשלה. נתניהו סירב וגיבה אותו: "יש לו מסמך של סיכום ולא עומדים בו", אמר לשר האוצר.
הייתי מציע לבבצ'יק וגולדקנופף לפנות בעניין ליריב לוין. הוא הכתובת ושאיש לא יספר לכם סיפורים. יש כאן ממשלה שבאה לעבוד, שרים מנוסים שרוצים לתרגם הבטחות בחירות, אבל הרפורמה…
מי דיבר עליה? מי הזכיר אותה במערכת הבחירות? גם אלפי דמגוגים לא יכולים להביס ארכיון אחד.
בימים האחרונים הפכתי בו מצד לצד. הממצאים מעלים את ההפך: דוברות הליכוד התנערה מכל אמירה או רמז של ח"כ פלוני או שר אלמוני על כוונה לשנות משהו במערכת המשפט. ה'ציונות הדתית' היא סיפור אחר: סמוטריץ' ורוטמן אכן הציגו את רפורמת "חוק וצדק"; הליכוד, מפלגת השלטון, לא.
אז אנא ממך, אדוני שר המשפטים, הנח לנו! תן לציבור שלנו לחיות את החיים עצמם. לגדל משפחות, לכלכל אותן בשפיות ולאפשר לילדינו את הדברים הבסיסיים שהם צריכים.
השכנים שלנו צריכים לשלם שכירות בסוף החודש; חברים שלנו לא רוצים יותר לעמוד בקופת הסופר השכונתי ולהחוויר מעלבון; המשכנתא מזנקת, הארנונה מתייקרת, אז ברשותך, פנה את הדרך ותן לנבחרינו לממש את המנדט שהענקנו להם כדי שישיגו כיסוי לצ'קים שנתנו לנו.
רק השבוע נחשף מסמך סודי שעליו חתומה "ממשלת השינוי" ובו היא מציעה לסיעות החרדיות תקציבים נאותים. מה שלהם היה מותר, לפחות מחצית מזה אמור היה להינתן בממשלת הימין. אבל מה אתם מבלבלים את המוח עם זוטות, ללוין חשוב להעביר רפורמה…
נכון, איחרנו את הרכבת; הכאוס יצא משליטה. המחאה עושה ניצול ציני, דוחה, בהמונים שיצאו לרחובות בגלל המהפכה המשפטית וממנפת אותה לטובת מלחמת דת והסתה מופרעת. אבל בבקשה ממך, מר לוין, תפסיק לספק להם חומרי תבערה. אל תתרברב בחוגי בית פרטיים ואל תדרך עיתונאים. תודה בטעותך ותאפסן את האספירציות שלך.
5
את מוסף החדשות אני פותח תמיד בעמוד האחרון. הטור של ר' יצחק נחשוני ז"ל הוא המנה הראשונה שפותחת את התיאבון. יש בו כל הרכיבים הנכונים שמהם נולד מדור משובח: בהירות מחשבתית, יכולת התנסחות, הגשה מיוחדת.
בשנה האחרונה נפלה לידי הזכות לערוך אותו. עבורי זה היה שיעור מאלף במקצוע העיתונות: הכבוד למילה, לשפה, הדיוק בדברים, הניסוח הנכון. בלי עיגולי פינות. כל פסיק לוטש, כל מילה שויפה.
ממנו למדתי את כלל הזהב: קשה בכתיבה, קל בקריאה.
באחת השיחות האחרונות שניהלנו, מפה לשם, הגענו לדבר על הקפדתו היתרה בענייני נוסחאות. אתה רוחש כבוד מיוחד לדקדוק השפה, ציינתי.
"לא לה" השיב, "אלא לקוראים. כשאני מתווך להם חדשות, מעביר להם מסר חשוב, חובתי העיתונאית לעשות זאת באופן המקצועי ביותר. רק כך אוכל לרכוש את אמונם".
ר' יצחק היה הרבה דברים: אבא אוהב, סבא מסור, איש משפחה שביתו היה פתוח לרווחה לכל אדם באשר הוא אדם.
ולצד זאת, הוא גם היה ז'וּרְנָלִיסְט מזן נדיר. החומר שהגיש היה תמיד מקורי. הישגי. ידידותי לקורא.
הזכירו השבוע את היותו גשר בין עולמות; עיתונאי שמינף את קשריו וכישוריו לקירוב לבבות. אם יורשה לי, נוסף לכך הוא גם היה גשר עבור עיתונאים רבים. בפוטנציה או במוטיבציה. כאלו שביקשו לגעת בקוראים וחיפשו יד מכוונת, או אחרים שניצבו על יד מפתן הדלת בתקווה להיכנס פנימה.
הוא, שהיה מחלוצי המקצוע במגזר, ליווה והכווין, יעץ והדריך. בעין טובה ובמאור פנים.
*
לפני כשנה, נוכח דרישה הולכת וגוברת, ביקש למסד את הפעילות: יחד עם קבוצת 'משפחה' ו'המרכז החרדי להכשרה מקצועית' הקים את בית הספר החרדי לתקשורת – 'הקתדרה'.
המהלך הזה פרץ דרך במובנים רבים. לראשונה הוקם בית ייעודי למאות צעירים שרואים את עתידם בתחום העיתונות.
לפני חודשים ספורים הייתה לי הזכות להופיע בפניהם. הרצאתי, שעסקה בסדר יומו של עורך ועיתונאי, התבססה לא מעט על אותן עצות קטנות ויקרות שרכשתי משיחותיי עם ר' יצחק.
הישגיות. מקצוענות. מקוריות. זאת הייתה מורשתו. הוא לא עשה הנחות, לא לקוראים ולא למושאי סיקורו. אף על פי כן, את קריאת מדורו תמיד היו מסיימים בחיוך של מי שלמד משהו חדש והחכים.
*
קשה להפריז בהלם שהוכנו בו השבוע, חבריי ואני, למשמע הידיעה.
לא ידענו דבר על חומרת מצבו. כדרכו, ביקש ממשפחתו להצניע את מחלתו וילדיו המסורים כיבדו זאת.
בשבוע שעבר, שעה קלה לפני הירידה לדפוס, עוד התכתבנו בענייני טורו. לדאבוני, לא ידעתי איזו מסירות נפש נדרשה ממנו כדי להכין את מאמרו האחרון. כרגיל, הוא דייק והוסיף, האיר והעיר. בענוות חן ובעדינות אופיינית.
עכשיו, שבוע אחרי, שעות ספורות לפני ירידת העיתון לדפוס, אני מביט שוב ושוב בנייד, ממתין לטלפון הקבוע, להודעה עם רשימת התיקונים, ומתקשה להאמין שתם ונשלם.
ר' יצחק אהובנו,
אין לנו תמורתך, אבל רוחך, צוואתך המקצועית, חקוקה בליבותינו לעד.
ת.נ.צ.ב.ה
6
בקושי חלפה יממה ושוב הכתה את מערכת העיתון הבשורה המרה: העורך הראשי, הרב משה גרילק, איננו.
הרב גרילק ז"ל ניחן ביכולת כתיבה אקספרסיבית. לקרוא אותו היה תענוג צרוף. האופן שבו ידע להביע עצמו, לשתף את קוראיו בהלך מחשבתו, היה נדיר.
לא קראנו את טורו אלא האזנו לו. כתיבתו דיברה אלינו. שום דבר לא חצץ בינו לבינה. זאת הייתה רמת כתיבה מונומנטלית, כבירה, שרק מעטים זוכים לה.
עטו וליבו היו שווים. מה שחשב זה מה שכתב. הוא לא החניף, לא עיגל פינות. תמיד ישר, רהוט, מנומק.
קוראיו, ואני בהם, שמו לב לרגישות היתרה שהייתה לו כלפי המוחלשים בחברה. הוא היה הראשון לזעוק את זעקתם, והוא עשה זאת כפי שרק הוא יודע: ברגישות ובנחישות.
*
הרב גרילק ז"ל היה אוד מוצל; שריד לדור דעה שהיה ואיננו עוד.
בראשית מלחמת העולם השנייה נמלט לצרפת. בעיצומה, בהיותו בן 6 בלבד, הוברח בגפו לשווייץ.
הוא לא שכח את הימים ההם. בכל הזדמנות הזכיר זאת והפציר בנו, הדור השני, השלישי והרביעי לזכור ולא לשכוח.
לנגד עיניו עמד תמיד המחזה המצמרר של אותם יהודים, שהפליגו יחד איתו ועם בני משפחתו לארץ המובטחת, וכשראו את חופיה של העיר חיפה התנפלו על הסיפון בזעקות אימים ובבכי עצום. "הם לא היו מסוגלים להכיל את גודל הרגע", כתב לאחרונה.
לכל אורך השנים הקפיד לשזור בחן בין הימים ההם לזמן הזה. כל נושא חדשותי נבחן ונותח על ידו בפרספקטיבה היסטורית.
עבורנו הרב גרילק ז"ל היה עמוד הענן, המצפן, שהאיר וכיוון את דרכנו. כל חבר מערכת, בכיר כבכיר פחות, ידע שאפשר לפנות אליו בכל סיטואציה, אישית ומקצועית, ולקבל עצה טובה. הוא תמיד שמר במאגר את המילה הנכונה וידע לשלוף אותה בעיתוי המדויק.
צר לנו עליך כי נעמת לנו עד מאוד!
ת.נ.צ.ב.ה
