זמן קתרזיס

איך משיגים 'נחמה מדומה'?

בדיחה יהודית עתיקה ומפורסמת, מספרת על יהודי אחד 'כיליי' (-ככה קראו בימים ההם לקמצנים חולניים שברוב המקרים גם היו עשירים מופלגים) שמאוד לא אהב לתת צדקה. לא משנה כמה אומלל היה המקרה שבא לפניו.
'ויהי היום', ואותו יום ראשון בשבת היה. על דלת 'חווילתו' (כך קראו פעם לווילות) של הקמצן דפק עני לבוש קרעים. הוא ממש בכה וביקש משהו להכניס לפה. ופתאום משהו השתנה. העשיר נשבר. משהו באומללות של ה'הלך' נגע לליבו. הוא הורה לו להמתין רגע, רץ והביא לו 'משהו לאכול'.
ה'משהו' היה דגים שנותרו משבת, והעני האומלל חיסל אותם עד העצם האחרונה. הוא הלך אל ביתו ובירך את העשיר שיזכה למצוות.
העשיר חשש לענות אמן, אבל הברכה התקיימה עוד באותו יום. התברר שהדגים כבר היו במצב מאוד לא טוב. העני נמצא בבית הכנסת בעיירה מתפתל מייסורי מעיים. הוא אושפז בבית החולים והעשיר שלנו מיהר לבקרו. אלא שכמה דקות לאחר מכן העני נפח את נשמתו. הקהילה כולה ליוותה אותו בדרכו האחרונה.
חזר העשיר הביתה שמח וטוב לב. הביט ב'פלונית' (-גם זה מפעם) ואמר לה: "כל כך הרבה שנים אני מתקמצן לחינם. הנה תראי כמה זכויות אפשר לקנות בצלחת אחת של דגים מקולקלים. אפשר לזכות גם בהכנסת אורחים, גם בביקור חולים וגם בהלוויית המת".
ובכן, כמו שוודאי שמתם לב: בדיחה יהודית אמיתית אינה מצחיקה. היא גוררת חיוך כואב ולפעמים גם מחלצת קרעכץ מתוך הקרביים. הבדיחה, על חשבוננו.
תשאלו מה הקשר לפרשה שלנו? אז ככה, השבוע היו כמה רגעים מחרידים לאלפי יהודים חרדים. בלי להיכנס לשמות, בעיר אחת שכל תושביה חרדים מופלגים (יש בה כמובן ועדת קבלה קשוחה, עירוב שבת וגנרטורים למהדרין, וכמובן אפשרות בנייה ללא חשש מסירה וכו' וכו') החליטה העירייה – שנבחרה פה אחד בלי שום התמודדות של שום מתחרה – להוקיר את בחורי הישיבה הצעירים ב'בין הזמנים'.
הוקדשה המון מחשבה, שהרי ידוע כי הבחורים שלנו כולם שחיינים מובהקים בים התלמוד. אך טבעי לקחת את כל הלגיון הענק הזה ולהוליך את הנאתם לים המלח (כלשון המשנה). העניין הוא, שאם להשתמש במילים של חז"ל, באותה עיר יש מצב משמח של 'איתרבו ספסלי'. כלומר יש המון המון בחורים ומעט מדי חוף.
וכמובן האירוע כולו תוכנן על טהרת הקודש, בלי שיהיה בצוות המארגנים מישהו שלמד ליב"ה וסופר עד אלף חמש מאות. מה גם, שמישהו אמר שיש כאן בעיה של 'מספר בני ישראל'.

עצב שמוביל לנחמה. עטיפת האלבום של ביאלוסטוצקי

כך או כך, בשעות הלילה התברר, שהפעילות הזו קצת מסוכנת. בתוך כל חדוות הצלילה והשחייה במים אדירים, התברר שנעלמה קבוצה של שבעה בחורים. ואז החלה דרמה מטלטלת. משפחות שלמות נכנסו לטראומה, יחידות חילוץ הוקפצו (שיהיו בריאים, כל הראש שלהם נמצא עכשיו בעזה).
בחסדי שמיים, ברגע האחרון, אי שם באישון לילה, נקרעו שערי שמיים. פרקי התהילים מפה, המחלצים משם – וכל הבחורים חולצו חיים ושלמים. הפעילות נגדעה. הבחורים חזרו אל בתיהם בלי נעליים. וליהודים הייתה אורה ושמחה.
והנה אנחנו מגיעים לעיקר: יומיים חולפים – וכלל ישראל מקבל תמונות מרגשות ומרטיטות ממעמד הודאה שנערך כמובן בחסות אותה עירייה ובהשתתפות אותם מארגנים מופלאים. חגיגה גדולה של אמירת 'נשמת' להודות על ה'נס' הגדול שאירע לבחורינו על הים. וכמובן, אותם יח"צנים שרק לילה קודם התפארו בפעילות שלהם ב'ים', מיהרו לדווח לכולם על המשך ה'פעילות' ביבשה.
הבטתי בתמונתו של ראש העיר הנרגש שמתנדנד ברגש ושפתותיו שבח כמרחבי רקיע ועיניו מאירות כשמש, ולא יכולתי שלא לחשוב איזו חכמה עצומה טמונה כאן. במחיר של פעילות אחת מסוכנת, אתה מקבל גם 'מעמדי תפילה' וגם 'מעמדי הודאה'.
לא רוצה להרוס את הבדיחה, אבל עם קצת פחות מזל, הסיפור יכול לסדר עוד כמה וכמה דברים נהדרים: מסע הלוויות כואבות, מעמדי הספדים, וכמובן כינוסי התעוררות והתחזקות "בשל האסונות שפקדו את עירנו" והכל בחסות האגף לתרבות תורנית.
איך אמרו בפולין, אם זה לא היה שלנו, זה באמת היה מצחיק.

ואחרי שהתלוצצנו מעט, הגיע הזמן למחשבות.
כבר מזמן לא קשקשתי כאן מילים ביוונית. אז עכשיו קבלו שתיים. 'מימזיס' ו'קתרזיס'. מי שחתום על ההמצאות הוא הטיפוס ההוא שכבר דיברנו עליו כמה וכמה פעמים. אריסטו.
במקום לקמט את המצח ולפתוח מילונים, תנסו לחשוב על משהו שרווח מאוד בימים אלו. איך אתם יכולים להסביר לעצמכם את הנטייה שלנו, בני האדם, ליהנות מדברים שגורמים לנו סבל? תחשבו רגע על כל ספרי המתח וסיפורי השואה שאנחנו צורכים. לכאורה, אדם בריא בנפשו אמור לברוח מהסיפורים הללו כמטחווי קשת.
מה מושך אותנו לקחת ספר, או לצפות במחזה, ופשוט להפחיד את עצמנו עד אימה, לבכות, להרגיש מועקה, ועוד לשלם על כל זה?! איך אפשר להבין את העובדה שלפחות 50 אחוזים מתושבי העולם אוהבים להקשיב מעת לעת למוזיקה עצובה?! אנחנו עד כדי כך אוהבים לסבול?!
אם כבר עצבות, בואו קחו עוד קצת: פרופסור אמריקאי בשם דיוויד יורון (אני מקווה שהוא לא מפגין נגדנו בימים אלו) גילה שחובבי המוזיקה העצובה הם בדרך כלל אנשים שמזוהים עם פתיחות מחשבתית וליברליות.
מתברר שכבר לפני יותר מאלפיים שנה השאלה הזו הטרידה את אריסטו. בספרו 'פואטיקה' הוא מנסה להסביר שבעצם כתיבה טובה, סיפור טוב, הם 'מימזיס' – חיקוי עמוק של המציאות. ספר טוב מצליח להעביר אותנו לעולם אחר, אמיתי לגמרי.
למשך כמה שעות של קריאה או צפייה בטרגדיה, אנחנו חווים עצבות מדומה. וזה שווה לנו, משום שאחרי עצב, יש תהליך של 'קתרזיס' – הזדככות. עצב, דחק, מעביר את הנפש שלנו מהלך. אנחנו חשים סוג של גאולה, אף על פי שהסיפור לא התרחש באמת.
מאות שנים אחרי שהרעיון הזה נהגה בצורה פילוסופית, חוקרי המוח מצאו את הסיבה ההורמונלית. מתברר שכשאנחנו עצובים באמת, בגלל משהו רע שקרה לנו, הגוף מפריש הורמון בשם פרולקטין, שיוצר תחושה של נחמה. בורא העולם יצר בנו מנגנון ששומר אותנו שלא נשקע חזק מדי בעצב. "זו הדרך של הטבע לחבק אותנו ולהגיד 'משתתף בצערך'", מנסח זאת פרופ' יורון.
כל התהליך הזה מתרחש גם כשאנחנו צורכים סיפורים עצובים. כשאנחנו מכניסים את עצמנו למצב של 'עצב מדומה', חומרי הנחמה מופרשים ומעניקים לנו 'נחמה מדומה'. וכך, באמצעות מניפולציה אנחנו זוכים בתחושה טובה.
[באופן דרשני, זה נראה לי הסבר אפשרי לאחד היסודות שאמרו צדיקי החסידות: אדם שמשתתף בצערו של מישהו אחר, מביא על עצמו נחמה גדולה. וכך גם אדם שלומד לעומק את ענייני הגלות, פוטר את עצמו ממנה. זה כמובן לא הפשט, אבל מעניין לחשוב על ההסבר המדעי. אדם כזה, בעצם מרוויח 'נחמה' על צרה שלא הייתה לו.]

התעוררתי לחקור את העניין דווקא בימים אלו, שבהם אנחנו ממעטים לשמוע מוזיקה משמחת. אנחנו מרבים לצרוך סיפורי שואה ושכול. מעניין לחשוב שהדבר מביא לנו גם לא מעט נחמה.
ועוד משהו אישי. השבוע, ביום השואה, קיבלתי הודעה מרגשת מיהודי שמתגורר באמריקה. הוא הציג את עצמו וביקש לספר על "אירוע שזכית ליטול בו חלק בלא ידיעתך". לפני שנתיים פרסמתי את סיפורו של הגרי"מ לאו. סיפור מצמרר שאירע בבוכנוואלד. כבר כמה שנים שאני זוכה לכתוב את סיפוריו של הרב לאו, אבל את אותו סיפור אני זוכר בעיקר, בגלל שהרב המפורסם סיפר לי אותו כשהוא נשנק מבכי.
העיתון הגיע לאמריקה. יהודי יקר בשם ר' חיים יוסף ביאלוסטוצקי קרא אותו והתרגש. במוצאי שבת הוא התקשר לבנו, בעל מנגן אמריקאי מפורסם – יידי ביאלוסטוצקי.
בקיצור, בשבוע האחרון הוציא אותו בן אלבום חדש, ויש בו שיר ביידיש 'פיג'מאלך'. האב המאושר כותב לי: "האזן, התרגש ורווה נחת".
האזנתי. מעניין להקשיב למוזיקה החסידית שנוצרת בימים אלו באמריקה. הניסיון מלמד שעוד כמה שנים היא עושה עלייה. בעצם, אין כמעט מלודיה, אלא רק מנגינה דרמטית, שלתוכה הזמר מקריא את הסיפור, בהטמעה מצמררת.
אחרי שנים של שירים עם מילים מהמקורות, נראה שמגיע עידן חדש. יותר מילים כתובות ומדוברות. יידיש, אנגלית וגם עברית.
בעיניי יש כאן גם בשורה אומנותית. אנסה להסביר: בשנים האחרונות האומנות החרדית סובלת מעט מקיטש. הציורים דביקים ומתקתקים. כל הילדים חינניים, כל ההורים עם שטריימלך מבהיקים. חסרה אותנטיות. גם המוזיקה סבלה מעודף של צלילים דקיקים ומלאכותיים. אין חספוס, וחסרה פה ושם צרידות טבעית.
כשזה מגיע לאזורי הכתיבה, ברבים מהמקרים השמאלציות נשפכת ומעיקה. כמו לשתות כוס תה עם 18 כפות סוכר. השואה מצוירת בקווים מחרידים וגלויים מדי (הדוגמה הכי מטורפת: השיר 'א מצה און אויבן אריין' של שניצלר). אפשר להשיג לא פחות עוצמה, בצורה יותר מרומזת ואינטליגנטית.
הגיע הזמן להתבגר.

בימים האחרונים, התעוררה סערה מעניינת בציבוריות הישראלית – בעקבות דמותו המסתורית של 'מר שושני' האגדי. כבר הזכרתי את הדמות הזו בעבר. מדובר באדם אלמוני, שכל מי שפגש אותו – ומדובר באינטלקטואלים הכי גדולים בדור – חש שעומד בפניו גאון חד-פעמי. הוא פשוט ידע הכל. תורה, מדעים, שפות. הכל. (סמכו על 'משפחה' שעוד תקראו עליו בצורה מסודרת…)
בתקופה האחרונה, מישהו שחקר את כתביו העלה השערה חדשה על זהותו, והדבר עורר פולמוס בקהילת המחקר הישראלית. אחרי שנים שכל הוויכוחים כאן נעים סביב טיפוס שנקרא 'מר ביבי', הוויכוח הזה דווקא מרגש.
וכן, גם כאן ישנו אלמנט המימזיס. מסתבר שכולנו משוועים לאיזו 'גאונות' מסתורית גדולה מהחיים. איזו חידה גדולה שאיש לא רוצה לפתור.