חדש אסור מן התורה

…

אזור הנוחות

לכל אחד מאיתנו יש חולשות משלו. לחלק יש חולשה למתוק, אחרים מתקשים לקום בבוקר, ויש מי שמתמודדים עם מידותיהם הלא מתוקנות.

אבל אם יש חולשה לאומית אחת שמאחדת את כולנו בכל מצב ובכל מקום היא ההתמכרות למֻכָּר, או אולי יותר נכון: הפחד משינויים. אנשים אוהבים את מה שהם רגילים לו, לא משנה כמה זה רע, ההרגל הוא הדבר שנאחזים בו בכל הכוח.

יכול הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים, להראות להם את כל הניסים שבעולם, לעטוף אותם בענני כבוד, להאכיל אותם באוכל אלוקי ולכבס להם את הבגדים – אבל בקושי הראשון, בהתמודדות הכי קטנה, הם מייד מבקשים לחזור למצרים.

כל קושי הכי קטן בתוך ההארה האלוקית הכי גדולה בהיסטוריה האנושית, הוא הזדמנות להוציא מהלב את השאיפה הכמוסה לחזור מצריימה. לְעַבְדוּת, לקשיים, לפיתום ורעמסס, לנוגשים ולמכים.

הם מֻכָּרִים לנו יותר ממסע בלתי ידוע בלב המדבר.

זו תופעה לא ייחודית. היא לא קיימת רק אצל יוצאי מצרים. כל אחד מאיתנו מכור למה שהוא רגיל אליו. אם גדלת ביום כיפור בהיכלה של ישיבה ליטאית אתה תתענג על כל קוועץ' של החזן ב'ויאתיו', ותשע שעות ברצף שבהן נמשכת התפילה יעברו עליך במהירות ובתענוג שאין שני לו. האמינו לי, אם ייכנס השכן בן עדות המזרח להיכל הישיבה הוא ישלח את כל העם להסתכלות. לא יבין לעולם את מצמוצי העונג שנשמעים בקול שעה שהחזן נותן את הקטע שלו ב'הבן יקיר לי אפרים'.

וזה יכול להיות – להבדיל כל ההבדלים שבעולם – בכל מערכת. אישה יכולה לסבול בביתה, אבל לא תעז לעשות את הצעד שירפא אותה. אדם יכול לסבול ממעביד מתעמר, אבל להילפת בחרדה רק מהאופציה לעזוב את העבודה. נכון רע לו, אבל זה רע שהוא מכיר. רע שהוא למד איך להתמודד איתו – וזה מה יש.

וזה גם ב"עשה טוב".

אתה יכול לשלם 400 אירו ללילה במלון, ובשעה 4 לפנות בוקר תמצא את עצמך נאבק בכרית, בשמיכה ובמזרן, ובחרך הקטן בין הווילונות שמכניס קרן אור קטנה וארורה שלא נותנת לך להירדם.

יש לך שלוש כריות, מזרן ברוחב של סמטה ירושלמית, שטיחים על הרצפה ווילונות על הקירות. על הנייר יש לך הכל. אבל זה לא עובד. באותם רגעים תשאף לדבר אחד: למיטה הצנועה שלך, עם המזרן ברוחב 90, וכרית אחת מרופטת שעושה את העבודה כבר עשרים שנה.

לכולנו יש רפלקס עמוק שמושך אותנו לאזור שאנחנו מכירים היטב. הכל יכול להיות נפלא על הנייר, אבל בתוכנו מפעמת חרדה מהשינוי ומהדברים שהוא טומן בחובו.

…

יותר מדי הרפתקאות

ואת כל ההקדמה הארוכה הזו אני כותב על רקע הדיון הער שמתקיים בשבועות האחרונים בציבוריות החרדית על בתי הספר שמלמדים לימודי ליב"ה.

זהו נושא רגיש, וצריך לכתוב עליו במלוא הזהירות. אבל אם יש דבר אחד ברור, זה שעוד לא נולד מי שהצליח לעשות שינוי בציבור החרדי תוך כדי הכרזה שהוא בא לחולל שינוי. החרדיות נוסדה כתנועת נגד לחדשנות ולשינויים, וברפלקסים הכי עמוקים שלנו טמון הפחד משינוי.

הסלוגן של הציבור החרדי שקם והתאגד בהנהגת החתם סופר זיע"א היה 'חדש אסור מן התורה'. עד היום, הדבר שהכי מפחיד את הציבור החרדי גם כמגזר וגם כפרטים זה שינויים וחדשנות.

גם אם החידוש הוא טוב וגם אם הוא מתבקש, האינסטינקט הראשוני הוא התנגדות. היו לנו יותר מדי הרפתקאות שהסתיימו במפח נפש, היו לנו יותר מדי מהפכנים שהגיעו בכוונות טובות לקדש שם שמיים – והסתיימו בהתרסקות רוחנית או גשמית.

הנושא הכי רגיש בציבור החרדי זה החינוך. זה ציפור הנפש. סיבת הקיום. הדבר שאין למעלה הימנו. לא יכולה להיות – בהגדרה – הסכמה למוסדות שחרתו על דגלם באופן פומבי ורשמי לעשות שינוי במגזר החרדי.

הציבור החרדי משלם מחירים כבירים כדי לשמר את העצמאות החינוכית שלו. לצערנו, לא רק מחירים כלכליים וקיפוח נוראי של הילד החרדי ותת-תנאים שמוסדות רבים נמצאים רבים, אלא גם מחירים ערכיים.

יש לצערנו תופעות של אפליה חמורה. יש לא מעט מקרים של הסתאבות מנהלתית, של התנהגות שלא תואמת בלשון המעטה יהודים יראי שמיים. אבל המחיר הזה, למרות הכאב הגדול, משולם בהכרה מלאה ובהבנה שהחלופה גרועה בהרבה, והידיעה הברורה היא שלא יהיה דור המשך לציבור החרדי אם טהרת החינוך לא תישמר.

אין ספק שעל הפרק עומדות שאלות כבדות משקל. אין ספק שהגידול של הציבור החרדי מצריך חשיבה איך מתמודדים עם האתגרים שיונחו על כתפינו בעתיד, ואיך אנחנו כמגזר שעומד להיות רוב במדינת ישראל ממלא את כל הפונקציות הנדרשות  – אבל המחשבות והמעשים שיבואו בעקבותיהן לא יכולים לבוא בהכתבה מבחוץ.

אלו נושאים שיש לטפל בהם בחרדת קודש, בהדרגתיות, מתוך הציבור החרדי, ולא כהנחתה מבחוץ, וכמובן בהכוונה מפורשת של עיני העדה גדולי ישראל.

…

מאמשינוב עד ברכפלד

השבוע התקיימו הבחירות ללשכת עורכי הדין.

המקום היחיד בארץ שידעו להסביר בו איך עובדות הבחירות האלה, שנערכות בלא פחות מארבעה פתקים – זה בשטיבלך של הערים החרדיות.

חי נפשי, שבמעריב של ראש חודש, כאן בשטיבלך של אמשינוב, קיבלתי סקירה מקיפה איך עובדות הבחירות, ועם מי 'אנחנו' בכל מחוז ברחבי הארץ ועם מי אנחנו כמובן במרוץ לראשות. האמינו לי, אפילו אפי נווה לא יודע בדיוק את הכללים כמו שמכירים אותם לתתי-סעיפיהם החבר'ה באמשינוב.

מי שראה את להט הוויכוחים לא יכול היה שלא להרהר בינו לבינו, תוך כמה זמן יגיעו המתמודדים ללשכה לעמודי המגזינים של העולם החרדי והציבור החרדי בשעה הקדושה של ההצבעה למחוז. העובדה שלכל כתב המסקר חצרות קודש יש רשימה מסודרת שבה הוא תומך ורשימה שנגדה הוא כותב בחריפות, היא דוגמה מובהקת למה שנכתב פה לעיל. לתהליכים שמתרחשים בשטח.

תופעת עורכי הדין במגזר היא חדשה יחסית. היו עורכי דין תמיד. כשהיינו ילדים היה תמיד איזה עב"מ, חצי חוצניק חצי פא"יניק עם עניבת פפיון ומבטא זר, שהילדים התלחשו מאחורי גבו שהוא עורך דין.

היום? מי כעמך ישראל.

בתור למכולת, מאחוריך בבית כנסת, לידך במקווה, כולם עורכי דין. ההוא מקרקעין, השני ירושות, השלישי דיני משפחה.

והם גדלו אצלנו. הם לומדים עם הילדים ב'אבות ובנים', נבחנים ב'דרשו' וקונים ב'משנת יוסף', וכולם עם המבטא הישיבתי שאי אפשר לפספס.

מה קרה?

נהיה צורך. המגזר גדל. נוצר צורך אמיתי לעורכי דין שיעסקו במקרקעין ובתיקי משפחה. לוואקום הזה נכנסו מכללות חרדיות שידעו לספק לימודים במעטפת חרדית, וכך נולדו אלפי עורכי דין חרדים שמטלטלים את הלשכה שהייתה הלשכה הכי רחוקה מהחרדים במשך שנות דור.

נווה הולך לכותל ומתרוצץ בין רבנים. המועמד שרץ מולו, בכר, מותקף על כל לייק שעשה ברשתות החברתיות למי שתמך בהפגנה מתחת לבית הגרי"ג אדלשטיין, והבחירות האלה הפכו מהר מאוד ממשהו אליטיסטי סגור שנע בציר שבין תל אביב לרמת השרון, למשהו שטיבלאי שמסעיר את ביתר עילית ואת ברכפלד.

וזה קרה כי אף אחד לא הגיע עם תוכנית להכשרת משפטנים חרדיים. איש לא פרש יוזמה איך מכשירים דורות של עורכי דין. התהליך פשוט קרה. לא האיצו אותו ולא דחקו אותו, ונתנו לכל אחד הזדמנות ובעיקר פלטפורמה ללמוד בלי לוותר במשהו על הזהות הדתית והרוחנית.

…

לאחוז במעקה

השבוע, השתתפתי במעמד חנוכת-הבית לת"ת חדש של הרב אורלוויק בשכונת רחביה. זה הת"ת הראשון מבית היוצר של 'החינוך העצמאי' שנפתח בעשורים האחרונים לבנים.

זהו תלמוד תורה לכל דבר ועניין, משפחות חרדיות, רבע'ס ירושלמער'ס בדיוק כמו בכל ה'חדרים' האחרים, אבל התכנים שם יהיו של 'החינוך העצמאי', על כל המשתמע מכך.

את האירוע הוביל יו"ר 'דגל התורה' ח"כ הרב משה גפני.

גפני הוא שועל קרבות ותיק. כשעוד לא היו עורכי דין חרדיים, הוא כבר יצא ובא בביתו של הרב שך ולחם את מלחמות היהדות החרדית, ודווקא הוא מי שעומד מאחורי הקמת התלמוד תורה.

הוא דחף למצוא להם מבנה ראוי, הפך את העולם כדי שיקבלו כל סיוע שאפשר, והוא הודיע שיפעל להקמת מוסדות נוספים ברחבי ירושלים לציבור שדורש את המענה הזה.

בניגוד אולי לרושם שיש מי שמנסה ליצור, הנציגות החרדית לא טומנת את הראש בחול. נכון, היא לא יוצאת במסע בתופים ובמחולות, החשש העמוק משינוי פועם בתוכה – וזה טבעי ומתבקש. הרי לכך היא נוסדה. לשמר את המצב, לא לחולל מהפכות.

אבל אם אנחנו מסתכלים בזום-אאוט על החברה החרדית ומסתכלים בקפיצות של עשור אפשר שלא לראות את השינויים המבניים. תסתכלו על כל תחום אפשרי, אקדמיה, יחס לטכנולוגיה, עולם הישיבות, מסלולי לימוד לבנות סמינרים, עולם התעסוקה החרדי. כל תחום.

השינויים האלה נעשים עקב בצד אגודל, תוך בחינה מתמדת שהמהות לא משתנה, שהערכים לא נפגמים. התהליך הוא הדרגתי. עקב בצד אגודל, כשאוחזים במעקה בשתי ידיים כדי לא ליפול, אך עם זאת, עושים צעדים מדודים קדימה.

כל ניסיון לדחוק את הקץ, להוביל הכרזות, הוא לא רק דבר שלא יעבוד בשטח. הוא רק גורם את ההפך בדיוק.

רבים נוטים להשליך את יהבם על הקב"ה רק כשיש פיגועים, כשיש מלחמות קשות. כשיש איום גורלי.

אבל אנחנו יודעים שהקב"ה לא נמצא רק ליד החיילים בסג'עייא, הקב"ה נמצא גם באתגרים הללו, אתגרי החינוך, העבודה, התעסוקה, עולם הישיבות.

התורה כבר צפתה את חלישות הדעת הזו והבטיחה לנו "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אתה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

שנזכה רק לחיות בהרגשה הזו.