מה יש בשכונת הפחונים שלמרגלות כביש 1 שכל כך מסעיר את הציבוריות הישראלית? · במקום לשער, יצאנו לשטחו של חאן אל אחמר וגילינו את מבצע גזלות האדמה שמתחולל בחסות שתיקה ישראלית ותמיכה אירופית · וגם, הנתונים המפתיעים על התמודדות האוכלוסייה החרדית עם המשבר הכלכלי · ועוד דרישת שלום רבנית ממדינות המפרץ
1.
השקט אותו שקט
שבט הג'האלין אינו יוצא דופן משבטים בדואים אחרים. מדרום ועד צפון; בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. כבר יותר ממאה שנים הם נודדים במרחבי הארץ. זו תרבותם; כזה הוא אורח חייהם.
לכן, כשבתחילת המילניום תקע יתד בשוליו של כביש 1, באזור שבין כפר אדומים למישור אדומים, נדרכו הסנסורים של ראשי ההתיישבות: מה פתאום מוצאת לה קבוצת הבדואים הפלסטינית עניין דווקא במקום הזה? איזו סיבה גורמת לעצור מסורת נדודים, עתיקת יומין, רק כדי לדשדש באותן ביצות?
בשלב מסוים, נכנסה המדינה לתמונה. רשות הבדואים, היושבת במשרד החקלאות, הציעה לפולשים חלופות ראויות יותר: קרקעות חינם, פלוס סיוע בסך מאות אלפי שקלים לבנייה. המיקום: אזור אבו דיס, הנחשב בקרב הפלסטינים לאטרקטיבי במיוחד. למרבה ההפתעה, ההתנגדות הייתה גורפת. אף לא אחד התפתה לקחת את הכסף ולערוק.
התברר שמי שעמד מאחורי המהלך הוא סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני. דמות מוערכת בקרב הקהילה הבין-לאומית; מסוכנת עבור מדינת ישראל. את השיטה הוא למד דווקא מהחלוצים היהודים: במקום לנהל שיח עקר ולהסתפק בהחלטת האו"ם, עדיף לקבוע עובדות בשטח.
הבדואים, האוכלוסייה הניצבת בתחתית שרשרת המזון הפלסטינית, שוגרו לבסס את האחיזה במרחב. המטרה: לחצוץ בין הכפר למישור, לחנוק את היישובים בתווך, והכי חשוב: ליצור רצף טריטוריאלי לפלסטינים. ירושלים, עם הפרוזדור לכיוון מערב, תקועה להם כמו עצם בגרון. הדרך היחידה להשיג רצף היא לייצר מעין קשת; מאזור בית לחם, אל עזרייה ואבו דיס לכיוון יריחו, רמאללה והכפרים ממזרח לה בצפון.
פיאד הבין, שאם יצליחו להשיג שליטה רציפה בשטח, מעלה אדומים – שבכל הסדר עתידה להיות תחת ריבונות ישראלית – תהפוך ליישוב מבודד. כביש הבקעה ינותק מירושלים הלכה למעשה ויקטע את המסדרון המזרחי המחבר בין בירת ישראל לדרומה ולצפונה.
חאן אל אחמר הוא המשל. אחרי השתקעותו בשטח, שיגרו הפלסטינים לכל אורך הכביש עוד ועוד שבטים, שהקימו עוד ועוד מאחזים. 'התיישבות' גרסת הפלסטינים.
אלפי הרכבים השועטים בכביש מעיפים מבט חטוף בפזורות הבדואיות וממשיכים אל יעדם. מרוץ החיים לא מאפשר להם לעצור ולעשות את האבחנה בין שבט נודד לזה שתוקע יתד בקרקע. המבנים העלובים, זהים לרבים אחרים שפזורים במדבריות הנגב; השקט אותו שקט. לכאורה.
2.
דוקטרינת פיאד
ביום ראשון השבוע שמתי פעמיי למקום. מלווה ביונתן גרנית, קצין הביטחון האזורי, ביקשתי לבחון מקרוב על מה הסער. בתחילה, מחשש שבואנו יצית מהומה, ביקש הקב"ט שאתצפת ממרחק בטוח, מהגבעה הסמוכה. בשלב מסוים, ביקשתי לרדת אל תוך המחנה פנימה; לראות מקרוב את האנשים. אולי לדבר עם חלקם. אחרי היסוס קל, גרנית נעתר.
ככל שצללנו אל עומק הוואדי, הלכה התמונה והתבהרה: בין הסלעים והגֵיאָיוֹת נחשף לפנינו כביש ארוך ומפותל, ששימש את תושבי הארץ בתקופה המנדטורית. אחרי נטישת הבריטים, עם השתלטות הירדנים על המרחב, הפך לעורק ראשי שמחבר בין ירושלים לרבת עמון.
מלחמת ששת הימים וניצחונה האדיר של ישראל על מדינות ערב, הוציאו אותו מכלל שימוש. הירדנים נסוגו לאחור, וממשלות ישראל סללו לצידו נתיב גישה חדש ומודרני. הנוסעים שעושים את דרכם לפוש במלונות ים-המלח לא נותנים דעתם למה שמתחולל מתחת – או במקרה הזה מעל – לאפם.
הבדואים במקום מאוימים. אין להם עניין בכיבוש מחדש של השטח. עד שנות האלפיים הם היו מגיעים בתקופת החורף, בעיקר למטרות מרעה, ובהגיע הקיץ היו מתקפלים וממשיכים למקום הבא. בתחילת המילניום, וביתר שאת בעשור השני שלו, הם נעצרו. בכל חודש נוספים עוד ועוד אוהלים, עוד ועוד מבנים יבילים. הרש"פ מזהירה אותם שלא יתפתו לעזוב. מנגד, גופים אירופים מסייעים להם בהקמת בתי ספר, מרפאות ומרכזים קהילתיים, לצד אספקה שוטפת של כסף, מזון ומספוא לבהמות.
האירופים התאהבו בתוכנית של פיאד: במקום להתקוטט עם ישראל על בנייה בלתי חוקית ולנסות לכפות עליה משא ומתן על גבולות 67, המציאות בשטח עדיפה עשרת מונים: היא קובעת מסמרות בשטח. גרנית, הקב"ט, מוליך אותי לכיוון אחד המבנים היבילים. הוא בולט בנוף: הדור, מאובזר, ממוזג. על יד הדלת מוצב שלט באנגלית. הלוגו בצידו, לא משקר: האיחוד האירופי פרשׂ את חסותו על בית הספר האזורי.
"כשנגיע, אם נגיע, למשא ומתן", אומר יונתן גרנית, "לא תישאר לישראל נדוניה להציע. הם כבר ייקחו את הכל. מה, עכשיו תפנה אותם מהמאחזים שבנו?"
הוא מתקשה להבין גם את אלו שרוצים הסדר: "זה לא צריך להיות הכאב ראש של המתיישבים", הוא אומר. "גם אלו שחושבים שצריך לנהל משא ומתן עם הפלסטינים צריכים להבין שאם לא נתעשת לא יהיה לנו מה להציע".
בספטמבר 2018 קבע בג"צ, בפעם החמישית, שהמדינה צריכה לפנות את חאן אל אחמר. לכאורה, ימות המשיח. בית המשפט העליון, שזכויות אדם נר לרגליו, מורה לממשלת הימין לפנות את המאחז ומאמץ את הטענה שהוא בלתי חוקי. ולמרות זאת, רה"מ נתניהו, משיקולים לא כל כך ברורים וחרף הבטחות חוזרות ונשנות, עד עכשיו, יותר משנתיים אחרי, לא ביצע את הפינוי. "החלטת בג"צ לא ניתנה בתקופת הנשיא אובמה", מדגיש גרנית. "זה קרה לא מזמן, כשהנשיא הכי ידידותי לישראל, דונלד טראמפ, היה בבית הלבן".
אנחנו חולפים על יד עדרים של צאן ובקר. נערים צעירים צועדים בראש, ואנחנו מנופפים להם לשלום. המבוגרים יותר מקבלים אותנו בחשדנות. בינתיים, רעייתי מתקשרת. חני בתנו יצאה כעת ללימודי אנגלית מתקדמים, והיא מבקשת לדעת אם בשובי אוכל להחזירה. אני מסיים את השיחה ומתבונן בצעירים; חלקם נראים בני גילה. במקום לימודי אנגלית או סתם משחק בפארק השכונתי, הם מקפצים יחפים על סלעים ואבנים. כמה אימהות יוצאות מתוך מתחם האוהלים, נושאות בידיהן כדי חרס ריקים, בדרכן לשאוב מים מהבאר הסמוך.
"הם חיים כאן – ואני אומר את זה בכאב – בדלות נוראה", אומר לי יונתן גרנית. "על כביש ראשי ומגדלים את הילדים שלהם בעוני מחפיר עם כל הפיח והרעש. הקצו להם קרקעות בעשרות מיליוני שקלים, באזור אבו דיס. רצו לבנות להם בניינים יפים בחינם, ללא תשלום, ובכל זאת הם לא הסכימו להתפנות. זאת אחת הסיבות שבג"צ פסק שיש לפנותם: הוא השתכנע שקיימות עבורם חלופות טובות הרבה יותר".
מה בכל זאת מונע מממשלת ישראל לממש את פסיקת בג"צ?
"כשמדובר בפינוי של יישובים יהודיים, כמו עמונה או נתיב האבות, הממשלה יודעת יפה מאוד לפנות אותם, כי הם לא יעשו בעיות. כנראה אין לה כוח להתמודד עם כאב הראש של מה יגידו האירופים ו'מה יאמרו הגויים'. לכן היא מעדיפה לטמון את הראש בחול. בינתיים, המפעל הציוני, שההתיישבות היא חלק ממנו, מאבד את היכולת בעתיד להחיל ריבונות על יהודה ושומרון".
אתם לא חפים מאשמה, אמרתי. במקום לנצל את עידן טראמפ ולקחת בשתי ידיים את החלת הריבונות, עלה לכם לראש: התחלתם בפנקסנות מול נתניהו והחמצתם הזדמנות היסטורית.
"באופן אישי", הודה, "אני מסכים שלא ניצלנו את התקופה הזאת להרחבת יישובים. אבל את הטענה צריך להפנות לנתניהו. הוא דיבר גבוהה גבוהה על ריבונות, בזמן שאפילו היתרי בנייה בתוך יישובים קיימים סירב לשחרר לנו".
אנחנו נכנסים לרכב השטח. מפרססים ועולים בחזרה לכיוון הכביש. המאמץ לא קל. ערפל סמיך, בוצי, נוצר במקום. רגע אחרי אנחנו משתלבים בתנועה; ממשיכים ליעד הבא.
בשבוע הבא, טור חדש, נושא חדש. הבדואים יישארו באותו מקום.
3.
נתונים מדאיגים
בכל הנוגע למצבה הכלכלי-חברתי של אוכלוסיית המדינה, ניצה (קלינר) קסיר נחשבת לאוטוריטה. אחרי שמילאה תפקידים בכירים בבנק ישראל ובמכון החרדי למחקרי מדיניות, מונתה לאחרונה לסמנכ"לית מחקר ותכנון בביטוח הלאומי.
בחודש שעבר הספיקה, יחד עם עמיתיה מירי אנדבלד, אורן הלר ולהב כראדי, לפרסם את 'דו"ח ממדי העוני והפערים החברתיים'. הנתונים מדאיגים; שיעור האבטלה במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר בתולדות המדינה. "כתוצאה מכך", אומרת לי השבוע קסיר, "אנחנו רואים ירידה תלולה ברמת החיים. בדרך כלל, היא עולה משנה לשנה. הפעם האחרונה שחווינו ירידה בשיעור דומה הייתה לפני כעשרים שנה. במשבר הנוכחי, הגענו למצב שכמעט כל האוכלוסיות נפגעו".
הפגיעה החריפה ביותר נרשמה בקרב מעמד הביניים ובקרב העצמאים. "ההכנסות שלהם ירדו באופן דרסטי", היא אומרת. מספרית, אוכלוסיות חלשות הנמצאות בשוק העבודה נפגעו בצורה משמעותית. חלקם הוצאו לחל"ת, אחרים פוטרו, ואלו שנותרו – רמת הכנסתם ירדה. "שיעור האבטלה השנה בתקופת הקורונה עומד על כשמונה עשר אחוזים", אומרת ניצה קסיר. "זה דבר שלא היה בישראל. אפילו בתקופת העלייה מברית המועצות, האבטלה הייתה פחותה מזו. לפי החישובים שערכנו, לולא התערבות הממשלה רמת החיים במשק הייתה יורדת בכ-23%. זה משהו בלתי נתפס".
הניסיון ממשברים קודמים, כמו משבר האינתיפאדה השנייה והדוט קום, מלמד שאורכות כמה שנים עד שהמשק חוזר למצבו הקודם. זה כולל גם אוכלוסיות עם הון אנושי רב המותאם לשוק העבודה. "בשנות ה-90", היא אומרת "ארכו כ-3 שנים עד ששיעור האבטלה בקרב אלו ששוק העבודה זקוק להם חזר למצב שהיה לפני המשבר. לאוכלוסיות שהשכלתן נמוכה ארכו כ-8 שנים להתאושש".
קרן האור מבחינתה היא הסיוע הממשלתי. "בהשוואה בין-לאומית, הוצאות הרווחה בישראל נמוכות. השנה, בצל המשבר, זה השתנה. היקף הסיוע שניתן להתמודדות עם המשבר דומה בהיקפו לממוצע המדינות המפותחות.
"הסיוע שהוענק השנה בא לידי ביטוי גם בפרמטרים של עוני: למרות המשבר, הוא נותר פחות או יותר כפי שהיה. ואפילו נרשמה ירידה קלה. כמו כן, גם עומק העוני ירד. כשמסתכלים על העשירון התחתון, שבו קיים שיעור נמוך של אנשים עובדים, אפשר לראות שמצבם הכלכלי של חלקם נעשה אפילו טוב יותר, וזאת כתוצאה מהמענקים שניתנו".
ומה באשר לאוכלוסייה החרדית? שם הנתונים מתעתעים. אלו שעובדים לפרנסתם נפגעו משמעותית; בעיקר גברים. וזאת מכיוון שההשכלה של רבים מהם אינה מכוונת לשוק העבודה ומשכך, רבים מהם מצאו עצמם נפלטים ממנו, או נפגעים ברמת הכנסתם. "ההכנסה המשפחתית מעבודה של משפחה חרדית ירדה בחמישה-עשר אחוזים, לעומת אחד-עשר אחוזים בכלל האוכלוסייה", אומרת קסיר.
"מצד שני, מכיוון שהתמיכות, בחלקן, נקבעו לפי מספר הילדים וללא קשר להיקף הפגיעה מהכנסה, חרדים רבים נפגעו פחות בשנה האחרונה; חלקם אף סיימו אותה במצב טוב יותר משנים עברו".
איך לדעתך נצליח להיחלץ מהמשבר הזה?
"גם כאן", היא אומרת, "בהשוואה למדינות אחרות לאורך השנים השקענו פחות בהקצאת תקציבים לעידוד תעסוקה ולהכשרות מקצועיות במטרה לסייע לאנשים להשתלב בצורה מיטבית בשוק העבודה. עכשיו, יותר מתמיד, צריך להגדיל את המשאבים בתחום; לעשות כמה שיותר כדי לשלב מחדש את האנשים.
"המשבר הזה לא יעבור מחר", היא מסכמת. "הלוואי שאתבדה, אבל מניסיון העבר אנו למדים שלכלכלה לוקח זמן להשתקם".
בדרך כלל דו"ח העוני של הביטוח הלאומי נשען על סמך נתונים המועברים לו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). השנה, בגלל סיבות לוגיסטיות, הסקר שעליו מתבסס בדרך כלל דו"ח העוני טרם פורסם. בביטוח הלאומי נקטו בשיטה חדשנית, ושלא לומר מהפכנית: במקום סקר הם בנו את הדו"ח על נתוני אמת שנמצאים ברשותם.
"בשנה רגילה", מציינת סמנכ"לית המחקר והתכנון בביטוח הלאומי, "היינו מפרסמים את דו"ח העוני רק לשנת 2019. אבל אנחנו לא בשנה רגילה וחשוב לדעת איך השפיע המשבר והצעדים שננקטו על המצב החברתי-כלכלי, לכן, בנינו אומדן שבאמצעותו ניתן להבין את הפגיעה בשנת 2020".
איך זה נעשה?
"אנחנו מקבלים נתוני שכר ממעסיקים, דיווחים על עבודה עצמאית, נתוני פנסיה לצד נתונים על קצבאות הביטוח הלאומי. בניגוד לנתוני הלמ"ס, המבוססים על סקר, לנו יש נתוני אמת של כלל האוכלוסייה במדינת ישראל".
4.
בשורת המפרץ
הרב ד"ר אלי עבאדי הוא רופא, היסטוריון ותלמיד חכם. נולד בביירות, דובר ערבית שוטפת ונצר לשושלת רבנית מכובדת – שראשיתה בספרד ובצרפת מהמאה ה-15. אחרי שעבר עם משפחתו להתגורר במנהטן, ייסד במקום את 'קהילת ספרא' ועד לאחרונה עמד בראשה.
לפני כמה שנים, הציעו לו מכרים באמירויות לבוא ולמסד את שירותי הדת במדינה. הרב נענה בחפץ לב. מאז, חלק את זמנו בין ארצות הברית לדובאי. בשנה שעברה, על רקע הסכמי השלום עם ישראל ובואם של אלפי מבקרים יהודים, הלחץ עליו גבר: בני הקהילה האמירותית ביקשו שיעביר את משכנו הקבוע אליהם, והרב עבאדי נעתר. ראו זאת היהודים המתגוררים במפרציות השכנות וביקשו גם; השבוע, אחרי שיחות ממושכות, הכריז הרב על הקמת ארגון גג שמטרתו לאגד תחתיו את יהדות המפרץ כולה ולהנגיש עבורה את שירותי הדת.
על היוזמה הזאת שמענו כבר לפני תקופה, אולם בשל הרגישות המדינית מול הממשלות התבקשנו שלא לפרסמה. השבוע בישר לנו הרב שקיבל את האישור הרשמי להשלמת המהלך.
כבוד הרב, באילו מדינות מדובר?
"אנחנו מדברים על סעודיה, קטאר, עומאן, בחריין והאמירויות. המטרה שלנו היא לתת שירות ליהודים בכל התחומים: ברית מילה, שבת, כשרות, מקוואות, מוסדות חינוך, והיד עוד נטויה. נדאג לשחיטה כשרה, לחיי דת מלאים ונהפוך את החיים במפרץ לידידותיים עבור יהודים". גם לתיירים מישראל ומדינות העולם יש לו בשורה: "בקרוב נתחיל להעניק תעודת כשרות לבתי המלון", אמר.
