חזון הנביאים

למה לא מאספאהן

חי נפשי שחשבתי שנגמלתי מציתותים לשיחות של אחרי מעריב בשכונת בית וגן. אבל מתברר שבעיתות חירום המחסומים יורדים ואנחנו חוזרים להרגלים הישנים והרעים.

וכך, בעיצומה של המלחמה, בין שניים ממאה שלבי ההכנה שהנפיק פיקוד העורף, מצאתי את עצמי עומד בקרן זווית ונחשף לעולם שלם שאין ספק שאילו חמינאי היה מודע לקיומו, הוא לא היה נשאר כל כך שאנן.

הם עמדו שם, כמה מבוגרים וצעירים יקרים, ונתנו את המיטב שלהם. לא, הם לא צריכים לפניהם את מפת איראן בשביל לגלגל על שפתותיהם את שמות אתרי הגרעין המרכזיים: אראק, אספהאן, בושהר, נתנז, פורדו וסמנאן. הם דיברו עליהם בביטחון משל אלו היו נתוני הרישום של פוניבז', חברון, וולפסון ולנדא.

ובעוד בחיים עצמם אנחנו נפגשים עם הרבה מאוד התלבטויות, כאן הכל היה ברור מאוד. עם המון סימני קריאה. על פי התוכנית שנפרשה במלואה קרוב לחצות לילה בשטיבלאך המקומיים, הצבא הישראלי אומנם ראוי לכמה תשבחות, אבל יש הרבה מה לשפר.

"למעיישה", אמר אחד מהם, צעיר – שלפי החולצות המגוהצות נראה כי נישא ממש בחודשיים האחרונים, "היה צריך להתחיל מאספהאן, מה שהיה מאפשר כניסה קרקעית של כוחות עילית לפורדו והפצצה של הכורים בטכנולוגיות מסווגות, שעליהן 'עדיף לא לדבר בפורום הזה'. לא צריך להיות כזה חכם גדול, פשוט לפתוח מפה ולחשוב מחוץ לקופסה".

"הבעיה המרכזית היא שחושבים שאפשר לעשות הכל מלמעלה. בלי עבודת רגליים – אי אפשר באמת להכריע", הכריז סמוק הלחיים. "מה אתם כל כך מפחדים. רק לנחות בתוך טהראן ולעשות שם סדר. כל התקיפות מלמעלה מראות קצת על פחדנות אם נודה על האמת".

מנגד, היו שחלקו שבחים זהירים לפעולות הצבא. "אם אתה שואל אותי", הוסיף אחד המבוגרים שבחבורה, "האמת היא שאני סומך עליהם. הם חבר'ה טובים. יש כמה מהם בעלי תשובה שפעם סיפרו לי מה הם עושים שם, תאמין לי הם יודעים את העבודה". ואז הוא התקרב ועבר ללחישה. "שמעתי שערב התקיפה הגיע בחשאיות המזכיר הצבאי לשניים מגדולי ישראל וביקש שיתפללו על הטייסים. המזכ"צ (כך במקור) הכניס אותו בסוד העניינים וביקש ממנו בשם חיל האוויר שאחרי חצות יערוך סדר לימוד מיוחד להצלחתם. מי כעמך ישראל".

מה שמדהים בקונספט הזה הוא, שעד לפני שבוע אותם דוברים גידפו את צה"ל ואת המדינה בכל פה. כעת הם פורשׂים חסות מלאה על ההתרחשויות ומשתמשים במונח "אנחנו" כשהם מתארים תקיפות "שלנו" באיראן. יש אגב קורלציה הפוכה ששווה לחקור אותה: ככל שאתה מתנגד יותר לצבא ולציונים הרשעים, כך אתה מתפאר יותר בהישגים שלהם. הלא דבר הוא.

אבל שלא תטעו. ברגע שתקרה הפשלה הראשונה חס וחלילה, הם יהיו הראשונים שילחצו על כפתור כיסא המפלט וייטשו את טייסות הקרב. הם יהיו הראשונים שיסבירו למה מדובר בחבורה של לוזרים שאין להם הבנה בשום דבר ו"אנחנו ידענו כל הזמן שאי אפשר ואסור לסמוך עליהם".

ונהפוך הוא

ואחרי השיחה שסביר להניח שנמשכת עד עכשיו, התמלאתי בקצת חמיצות.

נכון, החדשות מרתקות, העולם כולו עוקב בפה פעור ובעיניים קרועות לרווחה אחרי התעוזה והתחבולה הישראלית. קל מאוד להיגרר לרצף החדשות, לתקיפה הזו, ולציטוט ההוא, ולאבד את העיקר: חזון הנביאים הולך ומתממש לנגד עינינו.

מי שמסתכל על המפה ורואה את הגודל של איראן, מבין שמתרחש כאן נס חסר תקדים. איראן היא מדינה משופעת במשאבי טבע. נפט, גז, מחצבים – מה לא, מעצמה אזורית בעלת שלוחות, פרוקסיז, בכל האזור.

ישראל רק קצת יותר גדולה ממחוז טהראן, חפה ממשאבים. אין לה נפט, גז יש במשורה. מדינה שנמצאת כבר שנה וחצי במלחמה רצופה, קרועה מבפנים ממלחמות פנימיות. הסיכוי שלנו לנצח במלחמה ישירה איתם – נראה אפסי.

והנה, ישראל הקטנה מכה אותם בעוצמה שהעולם עוד לא ראה, השמיים שם פתוחים משל היה מדובר בשמי מודיעין עילית. אין בהיסטוריה המודרנית אח ורע לזה שמדינה ריבונית תוקפת בצורה חופשית כל כך מעצמה אזורית שאין לה איך להתגונן, ומורידה אותה על הברכיים בתוך כמה ימים. וזה אף על פי שהם התכוננו לכאורה שנים למתקפה. יד השם בחוש. אין הסבר אחר.

ומה שאולי מדהים עוד יותר הוא "היפוך הפירמידה" שאנחנו רואים. במשך שנים גדלנו על כך שהאיום הגדול ביותר הוא איראן, אחר כך חיזבאללה, ואחר כך עזה. כל גופי המודיעין בנו על הפירמידה הזו את התוכניות שלהן. על הרקע הזה נולדה הקונספציה של נתניהו להמשיך ולטפח את חמאס, שבו הוא ראה חתלתול שובב, ולא נמר בעל יכולות.

בפועל, הכל התהפך. איראן העצומה, הדמונית והמפחידה התגלתה כנמר של נייר; חיזבאללה שהיה נחשב לכוח איראני רק שני בעוצמתו, נעלם לגמרי; ודווקא את חמאס, מי שכולם זלזלו בכוחו, ישראל לא מצליחה להכריע. ואולי דווקא בזה יש מסר שמיימי: אתם לא מנצחים את החלש כי אתם חזקים ממנו, ולא מפסידים לחזק כי אתם חלשים ממנו.

"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ – כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר הַשֵּׁם".

רק לחשוב מול מה עמדנו עד לפני פחות משנתיים. טבעת חנק מאורגנת מכלל הזירות. איראן בשיא כוחה, עם זרועות פעילות בכל המזרח התיכון. חיזבאללה חמוש עד הצוואר, עם כוח רדואן שמוכן על הגדרות, מאות אלפי טילים מדויקים, עשרות אלפי לוחמים מיומנים, צה"ל מפורק ומערכות הגנה לא מוכנות.

היינו בנקודה הקרובה ביותר לאבדון. הם רק היו צריכים להתארגן ביחד למכה משולבת. חיזבאללה מהצפון פושט על בסיסי חיל האוויר ומשבית את המטוסים ושורף את הבסיסים, חמאס מהדרום עושה אותו דבר בגזרה שלו, איראן תוקפת את המרכז בשיתוף עם תימן ותאי חמאס הרדומים באיו"ש פולשים למרכז קרקעית. אילו כל זה היה קורה במקביל, בלי שישראל מוכנה, עם ממשל אמריקאי רופס – היינו הכי קרובים לסופה של המדינה.

את האמת צריך לומר. מעבר להיקפי ההרוגים רח"ל, זו הייתה מכה שהייתה מורידה את ישראל לברכיים. מכה שאי אפשר לקום ממנה. אלא שאידיוט אחד מעזה, שנכנסה בו רוח שטות, שרף את הכל, השמיד את עצמו ואת כל חבריו הטובים, והוריד לטמיון מאמץ שנבנה במשך עשרים שנה בהשקעה של מאות מיליארדי דולרים.

ומי שלומד את דברי הנביאים, יודע שזו הדרך המובילה לביאת המשיח. תכף ייכנסו המעצמות לסיפור, ותהליך הבירור בין טוב לרע, בין העם הנבחר לרודפיו ומשטיניו – נמצא ממש מעבר לפתח.

ובמקום לחיות בתודעה של השגחה – לחדד אצלנו שמה שנראה כמו האסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה, השבעה באוקטובר, היה למעשה לוח הדומינו הראשון בתוך שרשרת של ניסים שהובילו למחיקת כל אויביה של ישראל, בזה אחר זה – אנחנו עסוקים בהבלים.

במקום להבין שאנחנו זוכים לכל הטוב הזה בימינו – מה שלא זכו כל הדורות שלפנינו – אנחנו במיקרו של המיקרו. בהתקפה האחרונה, בסוגי הטילים, ובניסיון למפות את אתרי הגרעין.

המפגש האחרון של העם היהודי עם האויב האיראני היה בתקופת מרדכי ואסתר. סיפור המגילה שזור ברצף של אירועים שלא קשורים לכאורה זה לזה. ההוצאה להורג של ושתי, המלכת אסתר, עליית קרנו של מרדכי היהודי, הדרמות עם המן וכו'. האירועים הללו לא קרו בשבועיים, הם נפרשו על פני תשע שנים ארוכות. אבל בסוף, כשהכל התהפך לטובה, הסיפור כולו התקשר ונכרך למגילה אחת.

אין ספק שאנחנו בעיצומם של ימים גורליים, כבר אפשר לראות את החוטים המקשרים את כל העלילה לגאולה השלמה. אבל אנחנו צריכים להיות מודעים לזה, להיות מוכנים, ולא פחות מזה – דווקא בימים כאלו אנחנו חייבים לזכור יותר מתמיד את השליחות המוטלת עלינו. את הסיבה שבגללה העולם כולו נושא עיניים למדינה פצפונת, כמעט חסרת משמעות גאוגרפית, והיא לתקן עולם במלכות ש–די. עלינו מוטלת החובה והזכות להפיץ ערכים של טוב בעולם.

ואם זו שליחות שמוטלת על כל יהודי, ודאי וודאי שעלינו, הציבור החרדי בני התורה, היהלום שבכתר שהעולם כולו אמור ללמוד ממנו איך נראה האדם השלם.

אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות.

אויבר חכם במקלט

הימים האלו מציפים שוב תופעה פחות נעימה: המנהג החרדי המפורסם לצפצף על כל הנחיה שמגיעה מהמערכת ולהיות אויבר חכם.

משום מה, יש לא מעט שומרי מצוות שמרגישים שלא לכבודם ולמעמדם לרדת למקלט או להיכנס לממ"ד. יש המהדרין שיוצאים למרפסות לראות את היירוטים. ולא רק זה: בשולי הציבור נערכות התכנסויות גדולות, הרבה מעבר להנחיות פיקוד העורף, באזורים ללא מרחבים מוגנים, ובצורה חסרת אחריות.

לא ברור ממה כל זה מתחיל, אבל זה עלול להסתיים באסונות נוראיים.

אני לא נכנס לשאלות המתחכמות שנשלחות לרבנים ועל החכמים עוד יותר שטורחים לפרסם את התשובות בראש חוצות. בואו נתייחס רגע לתקשורת החילונית, שנהנית להציג אותנו במערומינו – בכותרות ענק: רבני בני ברק הורו להיכנס למקלטים. הו, מי היה מאמין. ויש לא מעט מי שעושים סיבוב על הלעג הזה, ובבחינת "אין פרסום רע" מתדלקים את כלי התקשורת בעוד חומר שמשמש ללעג ולבוז לבני התורה.

אבל בצד כל האשמים מסביב, גם אנחנו צריכים לערוך חשבון נפש קטן.

נראה שהזלזול החרדי בהנחיות הנוגעות לפיקוח נפש, מצריך התבוננות וכנות מצידנו. התרגלנו לחשוב שהבעיות של הביטחון במדינת ישראל הן בעיות של 'מזרוחניקים'. מה אנחנו קשורים. שיתכבדו הם ויטפלו בהן. לא שהם מבינים בזה, אבל זו העבודה 'שלהם'.

ואם מישהו מעז להגיד לנו מילה הוא כמובן 'נאצי' ו'רשע' ורודף הדת. וכך אנחנו מגיעים למצב שאנשים לא מסוגלים לקבל אחריות אפילו לעצמם. הם מרגישים שהם עושים טובה למישהו שהם נכנסים למרחב מוגן. מצפים לקבל ממדינת ישראל זר פרחים הביתה על זה שהואילו בטובם להקפיד על ההנחיות.

יש כאלה שבכל פעם שנכנסים לממ"ד או יורדים למקלט, מרגישים הקרבה, כאילו יצאו עכשיו לשליחות קרבית בטבורה של טהראן.

והגישה הזו לא נולדה היום.

ראינו את זה בהפקרות שהולידה את אסון מירון, בחתונות המוניות כשאנשים נדחסים בלי בקרה על קשישים ועל ילדים, במלחמת 'חרבות ברזל' ובימי הקורונה. הצד השווה של כל אלו היה: כל הנחיה שנועדה להציל חיים – נתפסת באזורים מסוימים כאילו היא מזימה ציונית להעביר אותנו על דתנו.

זו גישה ילדותית, פרימיטיבית, מרושעת ומסכנת חיים, והגיע הזמן להפסיק להצדיק אותה ולחפש לה תירוצים.

מותר להגיד לרשויות המדינה: החרדים דוברים עברית מצוין. לא צריך לתרגם להם את ההוראות. צריך לדאוג שההנחיות יגיעו לכל עין, ומי שמעדיף להפקיר את חייו – שיבושם לו.