חיבוק אפקטיבי

יש משהו כמעט תיאטרלי במפגשים שבין בנימין נתניהו לדונלד טראמפ. לא רק בגלל הדמויות עצמן, אלא בעיקר בגלל הפער התהומי שבין המילים שנזרקות לחלל האוויר לבין המכניקה שבאמת פועלת מתחת לשולחן.

כשטראמפ מפליג בסופרלטיבים, נתניהו לא נבהל מהפער בין המילים לעובדות. הוא מבין שטראמפ אינו מדינאי קלאסי אלא איש של "שואו" וכוח. נתניהו מקשיב, מחייך ורושם לעצמו; הוא כבר למד כי הצהרותיו הפומביות של טראמפ הן לעיתים קרובות כלי ליצירת לחץ או אהדה בלבד, והעבודה האמיתית מתחילה כשהמצלמות יוצאות מהחדר.

קל לגחך על האמירות האלו וקל עוד יותר לתפוס שורה שיצאה מהקשרה כדי להוכיח שהעובדות לא תמיד מסתדרות עם המציאות. זהו ספורט ישראלי ותיק. אבל מי שעוקב אחרי היחסים בין ירושלים לוושינגטון לאורך שנים מבין: ההיסטוריה לא נכתבת בפרוטוקולים מעונבים, אלא בדינמיקה הגולמית שבין אנשים. ובדינמיקה הזאת החיבור בין טראמפ לנתניהו הוא עובדה קיימת: עיקשת, אפקטיבית, ולפעמים גם מפתיעה.

טראמפ אינו נשיא רגיל, ובוודאי לא מדינאי קלאסי מהסוג שמחבבים במחלקת המדינה בוושינגטון. טראמפ פועל מתוך אינסטינקט והערכה עמוקה למנהיגים שלא מבקשים רשות, ונתניהו מדבר בדיוק בשפה הזאת. זהו חיבור אידאולוגי שמַבנה תפיסת עולם הגורסת כי הסדר העולמי נקבע על ידי עוצמה ולא על ידי צדק מופשט. המסר של נתניהו לנשיא ארה"ב חד כתער: מדינות חזקות צריכות לפעול כחזקות, וישראל צריכה להפסיק להתנצל על עוצמתה ולהשתמש בה ככלי להרתעה – בדיוק כפי שטראמפ רואה את תפקידה של ארה"ב.

החיבור בין השניים נשען על הערכתו של טראמפ לכוח. הוא בז למנהיגים חלשים שתלויים בהחלטות האו"ם או בבירוקרטיה בין לאומית. נתניהו, במיוחד במהלכים כמו התקיפות באיראן או המבצעים המיוחדים, משדר בדיוק את מה שטראמפ מעריך: ביטחון עצמי של מנהיג שפועל לפי האינטרס הלאומי שלו בלי לחכות לאישור מהעולם.

מבחן ההישגים

בעולם הערבי עוקבים בדריכות אחר ההצהרות מפלורידה ומעדיפים לראות בהן רטוריקה מחושבת ולא אמירות מקריות. בסעודיה סבורים כי טראמפ מנסה לאזן בין ריאד לירושלים, מתוך שמירה על מרחב תמרון מדיני רחב, בעיקר בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית.

אך גם במשפחת המלוכה הסעודית יודעים שטראמפ אינו יכול להציב בפומבי את דרישותיה של ריאד, ובראשן הקמת מדינה פלסטינית, בלי לאבד נקודות בזירה האמריקנית שמורכבת גם מגורמים פוליטיים רבי השפעה מהקהילה היהודית. הנשיא האמריקני מנסה לנהל את המהלך בשני כיוונים במקביל, בלי לכפות עמדות ובלי לאבד קהלים מרכזיים התומכים בו כמי שמחויב לביטחון ישראל.

גם כלפי ההנהגה החדשה בסוריה, טראמפ נותר ריאליסט: הוא מקווה שישראל תגיע להבנות עם דמשק ומוסיף בחיוך שאין לצפות שמדינה כזו תונהג על ידי "נער מקהלה", בלי להמעיט בערכו של אחמד א–שרע, נשיא סוריה, שאליו מתייחס טראמפ כאל שחקן משמעותי בזירה.

ואחרי הכל, המבחן היחיד שנתניהו באמת סופר הוא מבחן התוצאה: הקדנציה הקודמת של טראמפ והשנה החולפת של נשיאותו היו תור הזהב המדיני של ישראל. ירושלים הוכרה כבירה, הגולן סופח דה־פקטו, איראן נדחקה לפינה והוטבע שינוי עומק בתפיסה האמריקנית כלפי הסכסוך. גם עכשיו, עם פרסום הפנטגון – בעיתוי מושלם עבור ישראל בעיצומה של פסגת מאר–א–לאגו – על זכייתה של חברת בואינג בחוזה עתק בהיקף 8.5 מיליארד דולר לייצור ואספקת 25 מטוסי F-15IA חדשים, עם אופציה ל־25 נוספים, המסר ברור. הקשר האישי מתורגם לעליונות צבאית בשטח.

נתניהו יודע שטראמפ מעריך נאמנות ומחוות אישיות הרבה יותר מפרוטוקולים יבשים, והענקת פרס ישראל לשלום לנשיא האמריקני בפסגה הייתה הביטוי המזוקק ביותר לכך. כשנתניהו העלה את השר יואב קיש לשיחת טלפון שבישרה לטראמפ על זכייתו בפרס היוקרתי, הוא עשה זאת לא רק כדי לחלוק לו כבוד. המהלך, שדרש תיקון תקנוני תקדימי ביולי האחרון כדי לאפשר הענקת פרס ישראל לאזרח זר, הוא מטבע עובר לסוחר עבור נתניהו.

האות שיוענק לטראמפ ביום העצמאות הקרוב על הכרה בירושלים ועל מאבקו באנטישמיות, שאף עשוי להביא את הנשיא לביקור בישראל כדי לקבלו, אינו גינון ריק; זוהי השקעה אסטרטגית שתהפוך לאשראי מדיני שנתניהו יוכל לפרוע מאוחר יותר, כשיהיו חילוקי דעות על עזה, לבנון, סוריה או איראן.

אפשר להתווכח על הטעם והסגנון אך קשה להתווכח עם ההיגיון המדיני: נתניהו רותם את הסמלים הלאומיים כדי להבטיח גב אמריקני בחדר הסגלגל. להיות צודק וחסר השפעה ב־2026 זה לוקסוס שישראל לא יכולה להרשות לעצמה. נתניהו בוחר להיות אפקטיבי, גם אם זה אומר לשחק במגרש שבו הכללים נכתבים תוך כדי תנועה.

קווים אדומים

הביקור בפלורידה אולי הסתיים בלי דרמות פומביות, אבל עם מסר שהדהד הרבה מעבר לחיוכים המנומסים: הקשר בין נתניהו לטראמפ נותר עמוד השדרה של המהלך האזורי כולו. שיהיה ברור: טראמפ רוצה הישג מדיני מהיר בעזה. הוא מדבר בנחרצות על "שלב ב'", על שיקום במודל אמריקני באזור רפיח ועל כוח בין לאומי שבו מוכנות להשתתף עשרות מדינות כדי להביא לפירוז הרצועה. אם חמאס יסרב להתפרק מנשקו, הזהיר הנשיא, יהיו לכך השלכות קשות מאוד. נתניהו, מצידו, מבין שהנשיא האמריקני לא מחפש סיסמאות אלא תוצאות בשטח.

כשהמצלמות נעלמות והאורות כבים, בחדרים הסגורים החיבוק החם של טראמפ מתורגם לדרישות. החלת שלב ב' ברצועה, פתיחת מעבר רפיח ודיון נוקב על גורלו של החטוף רן גואילי הי"ד, החלל האחרון שנותר במנהרות. אלה הן הנקודות שבהן האינטרס המדיני האמריקני פוגש את העצבים החשופים של החברה הישראלית.

וכאן בדיוק מתחיל התמרון המורכב. לעומת הציפייה של טראמפ להתקדמות מהירה, נתניהו מעדיף את המשחק הארוך. הוא לא מתנגד חזיתית, אלא מציג את מגבלות המציאות בשטח ואת הסכנה שבהותרת חמאס כגורם שלטוני חמוש. נתניהו פועל בדפוס מוכר: לתת למהלכים להבשיל, לבדוק אותם בפינצטה ולבלום אותם אם הם מתבררים כבלתי ישימים. הוא לא בא להתעמת, אלא לנהל את הציפיות של הנשיא.

המורכבות הזו מקבלת שֵם ופנים בסיפורו הכאוב של רן גואילי הי"ד. עבור נתניהו זהו מרחב פעולה צר מנשוא: לפעול בתוך הריק שבין הלחץ האמריקני לבין האחריות המוסרית העליונה להשבת החטוף האחרון לקבר ישראל.

מתחת לרדאר נרקמות הבנות חשאיות על התקדמות אזרחית באזורים שצה"ל כבר ניקה בתוך הקו הצהוב, והתחלת שיקום במודל אמריקני ברפיח. יועציו של טראמפ לוחצים על פתיחת מעבר רפיח לשני הכיוונים. נתניהו, שיצא לארה"ב תחת מסר התנגדות חריף משורות הקואליציה פנימה למחווה כזו, מבין שבסופו של דבר הוא ייאלץ להתגבר על הקושי הפוליטי מבית כדי להיענות לדרישה האמריקנית.

בכל מה שנוגע לשליטה האמריקנית ולכוח הייצוב הבין לאומי בשטח, נתניהו מוביל מהלך של ניהול סיכונים–הזדמנויות. הוא מבין שהפיקוח, שמתמקד כיום בסיוע, לא יסתכם רק בהיבט ההומניטרי, אלא ישמש כלי להרחבת השליטה. אך בד בבד כל מהלך בשטח חייב להיעשות בתיאום מלא עם ארה"ב, כדי למנוע מצב שבו האמריקנים יפעלו מעל לראשה של ישראל ויפקיעו את ריבונותה בשטח.

עד כה, באמצעות שיתוף פעולה הדוק בצינורות הסיוע, נתניהו מצליח למנוע כפייה בין לאומית, ובמקביל מרוויח זמן ומרחב תמרון יקרים להמשך הלחימה. זה אולי לא נראה הרואי בשיח הציבורי, אך לעיתים דווקא הניהול הסבלני הוא המחסום המונע קריסה מדינית ומבטיח יציבות אסטרטגית.

מסומלילנד ועד אנקרה

בעוד עזה דורשת ניהול כירורגי, בזירה האזורית נתניהו פותח מבערים. שם, הרחק מהבוץ העזתי, ישראל משחקת שחמט גאופוליטי עם השאיפות של ארדואן בקרן אפריקה ונגד האיום האיראני המשתנה, בבריתות שנמתחות מירושלים ועד לסומלילנד.

נתניהו נמצא עמוק בתוך מהלך שמותח את גבולות ההשפעה הישראלית עד לקצה הים האדום. המהלך שביצע נתניהו עם גדעון סער בהכרה הראשונה בעולם בריבונותה של סומלילנד, הוא נדבך קריטי בבלימת האימפריאליזם העות'מאני של ארדואן. טורקיה, שביססה את עצמה בסומליה כשער לאוקיינוס ההודי, ובטקס חגיגי באנקרה אף חתמה לאחרונה על שיתוף פעולה בין קרן הפנסיה של הצבא הטורקי לסומליה, מוצאת מולה ציר נגדי, שמורכב מישראל, וגם מהאמירויות שמושקעות בכספים גדולים בחופי סומלילנד.

כך, בעוד טראמפ מתגאה ביחסיו המצוינים עם ארדואן ומבטיח "לעשות איתו דברים שאף אחד אחר לא יכול", נתניהו מציב בשטח עובדות שנועדו להבטיח שחופש השיט הישראלי שמניע את הכלכלה יישמר, למורת רוחה של טורקיה. במקביל, הצעד המדיני הרחב הזה מאפשר לפעולות ביטחוניות מהותיות נגד החות'ים, הסמוכים לסומלילנד, לצאת לדרך, בלי כל תלות במצב רוחו של הסולטן מאנקרה.

נתניהו וטראמפ זנחו, כך נראה, את החלומות על "שלום עולמי" ועל "מזרח תיכון חדש" בסגנון הישן. השניים מעדיפים ניהול סכסוך יעיל על פני פתרונות אוטופיים. ההיסטוריה הקצרה מלמדת שההכרה בירושלים והסכמי אברהם נולדו מהבנה שאי אפשר לפתור הכל, אך ניתן ליצור מציאות חדשה בשטח שמשרתת את האינטרסים של המדינות החזקות באזור.

השפעה במקום נימוסים

עיבוי יחסי החוץ של ישראל היה רק הפתיח לדבר האמיתי: איראן. בחדר הסגור, מאחורי הכותרות הצבעוניות, נשארה שאלת המפתח: מהי האלטרנטיבה? ירושלים זקוקה למקבל החלטות בבית הלבן שלא יסתפק בגינויים מאוזנים אלא יפעיל מנופים כבדים. נתניהו מאמין שרק שחקן כמו טראמפ, שמוכן לשבור את הכלים ולאיים בשימוש ב־B-2, יכול לבלום את מאמצי השיקום של טהרן. עבורו עדיף שותף 'לא מנומס' שמפעיל כוח, גם אם זה לא מספיק אלגנטי בעיני השותפים האירופאים, על פני ידיד מנומס שדואג ליציבות במחיר של התקפלות.

בירושלים מזהים את ההזדמנויות הנוספות בתוך הכאוס האיראני. גל המחאות, ששוטף את הרפובליקה האסלאמית בעקבות המשבר הכלכלי ומצוקת המים, מתפשט הרבה מעבר לטהרן. חוץ מהאזורים המדבריים, המחאה מקיפה את כל איראן. החשש במערכת הביטחון הישראלית הוא שהמשטר, כמוצא אחרון, ישלוף את הקלף הישראלי ויתקוף כדי לייצא את המשבר. מסיבה זו נתניהו דוחק בטראמפ לאמץ קו ברור של הרתעה.

הסיפור של סומלילנד והתיק המודיעיני על איראן הם שני צדדים של אותו מטבע: מדיניות חוץ אפקטיבית שמעדיפה עוצמה וקשרים אישיים על פני נימוסים או סגנון אלגנטי.

טראמפ ונתניהו אינם מחזיקים בקווי אופי תואמים, אך יש להם הבנה משותפת: הפוליטיקה היא זירה של כוח ואינטרסים. וכאן בדיוק נתניהו ממשיך לשחק במגרש של הגדולים, בעקביות ובידיעה ברורה איפה מתקבלות ההחלטות שבאמת משנות את המציאות.

נתניהו מודע היטב לכך שהחיבוק המוגזם לטראמפ גורר לעג וביקורת תקשורתית חריפה, בארץ ובעולם. אך חוסר הנוחות הזה הוא חלק מהתפקיד. הוא מוכן להצטלם בסיטואציות שנראות ככניעה לסגנון של טראמפ, בידיעה שבקצה המנהרה מחכה עסקת נשק של 8.5 מיליארד דולר או גיבוי אמריקני חסר תקדים באו"ם.

מבחן המנהיגות הוא לא מדד הפופולריות בבירות אירופה שיותיר את נתניהו חסר יכולת לבלום את הגרעין האיראני או להכריע את חמאס, אלא מידת ההשפעה על מוקדי הכוח האמיתיים. במזרח התיכון של 2026 עדיף להיות משפיע ו'לא מנומס', מאשר להיות צודק מאוד – אך חסר השפעה לחלוטין.

מסך המבדיל

זה קורה פתאום. רגע לפני שאנו חותמים את פסוקי דזמרה ב"ישתבח", או בעיצומה של חזרת הש"ץ כשכל הקהל אמור לעמוד באימה, ולפעמים אפילו מול ארון הקודש הפתוח. המסך נדלק והאצבע גוללת מאליה בין ידיעות העולם הזה.

זהו הרגל שהשתרש בשנים האחרונות אצל רבים מאיתנו והפך לחלק בלתי מדובר בנוף בית הכנסת. אין כאן מעשה בוטה של פריצת גדר, גם לא חטא גלוי המרעיש עולמות; זוהי כביכול רק תנועה קטנה, אגבית, של יד הנשלחת לכיס: שליפת הטלפון.

הכל נעשה בשקט גמור, ללא דיבור בתפילה, חלילה, ובלי כל כוונה להכעיס. אך דווקא בשל כך הדבר מטריד כל כך. כי כשהתדר החיצוני חודר אל תוך דממת התפילה בלי שנרגיש, אות הוא כי המחיצות בנפש, בין חול לקודש, קרסו.

הפער הבלתי נתפס בין גודל המעמד לבין המעשה, האגבי לכאורה, צורם מנשוא: יהודי עומד עטוף בטלית, תפילין של יד כנגד ליבו ותפילין של ראש מונחים על מוחו ככתר כדי לשעבד את כל תאוות ומחשבות ליבו לבוראו, שליח הציבור ניצב לפני העמוד ומבקש רחמים ותחנונים בשם הציבור – ובאותו רגע ממש אנו בודקים כותרת חולפת או הודעה מהעולם החיצון.

לא נטיל דופי באיש. ברור שהדבר אינו נעשה מתוך זלזול מוצהר או חוסר אמונה, אלא מתוך כוחו של הרגל שהפך לטבע שני. להרגלים, כפי שלימדונו רבותינו, יש משמעות אדירה: הם המראה האמיתית של הנפש. הם חושפים מה באמת בוער בנו ומה נחשב אצלנו ל"עיקר".

קשה להעלות על הדעת הנהגה חסרה וכפוית טובה יותר מאשר ישיבה בתוך ארבע אמות של תפילה, בתוך היכל המלך, בשעה ששליח הציבור עומד ונושא את תחנונינו לפני ריבונו של עולם, ואנו בוחרים לגלול את חדשות השעה.

לא צריך להיות רבי לוי יצחק מברדיטשוב כדי להמליץ טוב ולקבוע בוודאות כי ההנהגה הזו אינה נובעת מיצר הרע בוער. אך למרות זאת עלינו לחשב מסלול מחדש ולתהות: האם לא פשה בנו נגע האדישות? האם אין אנו מכריזים ללא מילים: "ריבונו של עולם, תודה על ההזמנה להתייחד איתך, אבל יש כרגע בעולם דברים דחופים יותר"?

מתנה שמימית

בעולם האנושי התנהגות כזו כלפי ידיד, ובוודאי כלפי אישיות רמת דרג, הייתה נחשבת לחוסר דרך ארץ משווע. בעולם של עבודת השם – זוהי החמצה טרגית של רגעי חסד שלא ישובו.

התפילה אינה סתם עוד חובה שיש לפרוק מהצוואר או משימה לסמן עליה 'וי'. היא עת רצון. כך מסרו לנו רבותינו מדור לדור: זהו זמן שבו שערי שמיים נפתחים לרווחה, זמן שבו כל יהודי, בלי צורך במתווכים ובלי להציג רזומה רוחני מפואר, רשאי לגשת ולדבר. בידו ניתנה הרשות לבקש, לפרוק באותה עת את מצוקות הלב, להודות על כל מה שזכה בו ולשפוך שיח כעני בפתח.

זוהי שעה יקרה ונדירה שאין לה תמורה, שבה האדם מוזמן להתייצב לפני אור האין סוף ולומר מילה אחת: "הינני". נכון, אינני מושלם, דעתי מוסחת לעיתים, אבל אני כאן. אני נוכח ומנסה להיות כל כולי בתוך המפגש הזה.

ודווקא כאן זועק האבסורד: אנו מקבלים במתנה זמן שהוא מתנה שמימית, רגעים של נצח שבהם אפשר לפעול ישועות, ומחליפים אותם בהבל. ממירים את זיו השכינה בכותרת שתישכח בעוד רגע, בהתראה שאינה דחופה באמת, ובגלילה שאין לה סוף ואין בה ממש. יש משהו בלתי נתפס בוויתור העצמי הזה: להשליך רגע של עומק נפשי עבור שבריר של הסחת דעת חיצונית וזולה.

כיוון התדר

אם נרד לשורשיה, הבעיה חמורה פי כמה וחורגת הרבה מעבר לגבולות בית הכנסת. אחת הרעות החולות של דורנו היא אותה התמכרות למכשיר, ולְמה שהוא מחולל בנפש פנימה: פירוק כוח הקשב, פיצול התודעה לרסיסים ואובדן היכולת להיות במקום אחד במידה מלאה. אנחנו חיים במצב תמידי של "כמעט": כמעט מקשיבים לזולת, כמעט נוכחים בביתנו וכמעט מתפללים לקוננו. הגוף כאן, אך הדעת מפוזרת בחוץ.

גם אם טרם נמצא הפתרון לשעות היממה האחרות, הרי שיש זמנים של השבתה מרצון שעלינו לנקוט בה. עבודת התפילה דורשת מאיתנו את ההפך המוחלט מפיזור הדעת. היא מבקשת כוונה, מלשון כיוון ויישור התדר הפנימי. היא דורשת ניסיון, גם אם חלקי ומגומגם, להתחבר למלך מלכי המלכים ולהתייחד איתו בהיכלו.

אלו לא רק מילים יפות; זו היא העמדה הנפשית, נקודת המוצא הנדרשת מכל עובד השם. הטלפון, במהותו, חותר תחת היסוד הזה. הוא מושך את האדם כלפי מטה, אל רעשי הרקע החיצוניים, אל תחושת דחיפות מדומה, ויוצר את פיזור הלב.

הגיעה השעה לומר זאת בפשטות, בלי להתנצל או להסתתר מאחורי ניסוחים רכים: אין מקומו של הטלפון בבית הכנסת. ואם כבר נכנסנו והמכשיר איתנו – חובתנו לכבותו כליל. לא די בהעברה ל"מצב טיסה" או ל"רטט" המסיח את הדעת, כי התוצאה תהיה שנשלוף אותו "רק לבדוק". כיבוי גמור, מוחלט. זו אמורה להיות ההנהגה העצמית של כל ירא שמיים. לא כגזרה או תקנה, אלא מתוך בחירה מודעת המבקשת לשמור על מרחב קדוש ונקי של תפילה זכה עבור נשמתנו.

זו אינה חומרה יתרה, אלא דרך ארץ בסיסית. לא קיצוניות, אלא כבוד פשוט שהמקום והזמן מחייבים. ההחלטה על כיבוי הטלפון מצהירה בענוות חן ובקול דממה דקה: הרגע הזה חשוב לי. השיחה הזו, עם בורא כל עולמים, יקרה לי ואני מנסה להכין את ליבי להיות בה במידה מלאה.

בדורנו כולנו מחפשים "תיקונים" וזכויות. כולנו רוצים להוסיף קדושה בעולם שמרגיש לעיתים מנוכר וריק. הנה לנו קבלה מעשית, יום יומית, שאינה דורשת סיגופים – רק את היכולת להתנתק לרגע מהמכונה כדי להתחבר אל הנשמה. קבלה כזו יכולה לשנות לא רק את התפילה האישית שלנו, אלא את כל האווירה בבתי הכנסת שלנו. היא הופכת את התפילה ממעמד טקסי לחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם.

כי בסופו של יום נעמוד לפני כיסא הכבוד ואף אחד לא ישאל אותנו מה הייתה הכותרת האחרונה; יתבעו מאיתנו, חלילה: מדוע בכל ההזדמנויות שקיבלת לדבר עם הקב"ה ולבקש – לא היית שם באמת?!