"כמה מלחמות סבתא עברה?" שאלו הילדים, ואני מניתי באצבעות: "מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת המפרץ ועכשיו המלחמה הזו של חרבות ברזל".
"טוב, זה מוגזם", פסקה איילת בטון נחרץ. "פשוט מוגזם".
"אני מסכימה איתך", הצטרפתי לדעתה, ותובנה עצובה הזדחלה לי אל הלב כשהבנתי שלנגד עיניי גדל דור נוסף של ילדי מלחמה.
הסבים והסבתות שלי, ניצולי השואה והפרעות, היו ילדי מלחמה, וגם היום, אחרי קרוב למאה שנה, הילדים שלי, הנינים שלהם, עדיין גדלים בשעת מלחמה.
אומנם ברור שיש הבדל, ושאירופה לא דומה לישראל ושהשואה אינה ניתנת להשוואה לשום דבר. אבל מלחמה היא מלחמה היא מלחמה. וההרס, הזעזוע וחוסר הביטחון; המוות, הפצועים והנפשות המיוסרות; הכאב, הפחד והאין אונים; התהייה והבלבול והחלומות שנגדעים באיבם – דומים בכל המלחמות בעולם.
"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר… וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי השם… וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י ט).
"מה קורה?" התעניינה חברה טובה המתגוררת מעבר לים. "איך הילדים עוברים את המלחמה?"
ואני סיפרתי לה על השבת האחרונה שחלפה עלינו, ועל איילת ששיחקה בפליימוביל בשלווה, ובשלב כלשהו, כשהחלקים התפזרו ומילאו כל חלקה פנויה, ביקשתי ממנה לאסוף הכל.
איילת הנהנה בראש כמו ילדה טובה, ריכזה את כל הבובות לערמה גבוהה ואז אמרה באגביות: "תראי אמא, זה ממש קבר אחים".
היא לא הבינה למה הנשימה שלי נעתקה ולמה אבא החוויר והלב של כולנו החסיר פעימה.
"איך היא יודעת מה זה קבר אחים?" נבהלה חברתי, ואני הבטחתי שהביטוי הספציפי הזה לא הגיע ממני. "אבל על ילדים של שנת תשפ"ד לא שואלים שאלות. היא שמעה את הביטוי הנורא הזה מאותו מקום שילדים בגן ובכיתה א' וב' שמעו מה זה ירי טילי נ"ט וממ"ד, חטופים וחללים, הפסקת אש וצבע אדום".
"אמא'לה", לחשה חברתי באימה צרופה. "אני אומרת לך גיטי, זה לא נורמלי איך שאתם מגדלים בישראל את הילדים שלכם".
"נורמלי זה לא", הסכמתי איתה.
"אז למה?" היא ביקשה להבין. "מילא כשהיה רק קושי כלכלי, יכולתי להבין שיש אנשים המסוגלים לוותר על המותרות בשביל הזכות לחיות בארץ הקודש. אבל עכשיו, כשמדובר במצב של סכנה גדלה ומלחמה משתוללת, הייתי מצפה ממך שתדאגי למשפחה הקטנה שלך ותעברי לחו"ל. למה שלא תעשי הכל כדי שאיילת בת השמונה לא תצטרך להכיר מושגים כאלה נוראיים?"
"כי אין לאן לברוח", עניתי באמונה שלמה. "היום, יותר מאי פעם, כשצעדות המוניות נגד יהודים ממלאות את בירות המדינות הדמוקרטיות, אי אפשר שלא לשמוע את הד קולו של מרן ה'חפץ חיים' חוזר על דברי הנביא עובדיה ואומר: 'ובהר ציון תהיה פלטה והיה קודש'".
"'וכי תבואו מלחמה בארצכם' – בין שאתם יוצאים עליהם בין שהם יוצאים עליכם.
'על הצר הצורר אתכם' – במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר. ואם תאמר שהכתוב מדבר על כל מלחמות שבתורה, תלמוד לומר: 'ונושעתם מאויביכם'. צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים בה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג. וכן הוא אומר (זכריה יד) ויצא השם ונלחם בגוים ההם מהו [אומר] והיה השם למלך על כל הארץ.
'והרעותם בחצוצרות' – רבי עקיבא אומר וכי חצוצרות מזכירות? אלא, שאם יכולים להריע ולא הריעו, מעלה עליהם כאלו לא הוזכרו לפני המקום.
'ונזכרתם ונושעתם' – כל זמן שנזכרים ישראל אין נזכרים אלא לתשועות" (מדרש ספרי שם לח לט).
במבט שטחי, אפשר לומר שהתקופה שאנחנו חיים בה קשה, אבל מי שמצליח לראות קצת מעבר, מבין שהמונח 'קושי' הוא לא מדויק ואפילו חוטא להגדרה.
איך כן אפשר להגדיר את התקופה הזו?
נראה לי שהייתי בוחרת במילה 'משמעותית'.
נבחרנו לחיות בזמנים גדולים ומאוד משמעותיים. אירועים עצומים מתרחשים סביבנו, גלגל הגאולה מסתובב במהירות רבה יותר מאי פעם ותהליכים שבעבר נמשכו מאות שנים קורים בן לילה.
בתקופה כל כך מיוחדת, אי אפשר להמשיך ולהתבונן על החיים במבט קטן, שטחי, ממוקד ואגואיסטי. אי אפשר להסתכל על המתרחש ולפתור הכל ב:'אוי, קשה ועצוב ומורכב לי'.
אנחנו חייבים להרחיב את שדה הראייה שלנו ולתפוס את התמונה השלמה. להפסיק לחיות חיים של יחידנים ולעבור למערכת חדשה של חיים היסטוריים. כשחיים כך, כל פעולה, כל תחושה וכל רגש נמדדים על פני סרגל בן אלפי שנים, ותאמינו לי שהתפיסה הזו משנה הכל.
כאב שנמהל באלפיים שנות גלות, מקבל גוון אחר; מאורע שניצב למול התרחשויות כבירות, נתפס באופן שונה; פעולה של יחיד הופכת להיות בעלת אפקט אדיר לעם היהודי ולאומה הישראלית.
לחיות חיים היסטוריים זה אומר להפסיק להגדיר את עצמי רק כאמא לחמישה ילדים שקמה בבוקר ומכינה סנדוויצ'ים וכוסות חלב, ולהבין שאני אמא בדור של גאולה, המעמידה בית בארץ חמדת אבות ומגדלת לגיון של כבוד שיקרא בשם השם בעולם.
לחיות חיים היסטוריים זה אומר שכל מה שקורה מסביב נוגע בי ואלי, והאחריות שלי משמעותית לעם כולו.
לחיות חיים היסטוריים זה להפנים שאני לא רק בִּתָּם של הוריי שיחיו, אלא אני בַּת-עַמִּי, ופעולותיי ותפילותיי משפיעות על כל אחיי ואחיותיי היהודים.
לחיות חיים היסטוריים זה אומר לבחור גם אם לא נוח, קשה ואפילו מסוכן. זה לבחור לגדל כאן את ילדיי ולדעת שהגלות תסתיים ביעד אחד, ברור ומוגדר: בגאולה השלמה.
לחיות חיים היסטוריים זה להבין שעל רגבי האדמה המקודשת הזו ייבנה בית המקדש וישובו כהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם.
לחיות חיים היסטוריים זה ללכת לישון כשתקוות העם כולה עלי – אֲנִי לָהֶם וְהֵם אֵלַי.
