חיים לאחר הייאוש

שנה אחרי שזוג הורים מגיעים למשבר ומתחננים לעורך דין מפרק, מתקבלת הודעה מעניינת

הם היו זוג מהשמיים. החתן מבכירי הישיבה והכלה אף היא משפחה מיוחסת ששמה הולך לפניה. החיים שלהם התחילו באהבה, אחווה, שלום ורעות. כולל נחשב לבעל, עבודה טובה לאישה וילדים קטנים וחמודים. אבל אז השטן התקנא בבית החמים, נטל את אותיות שם השם מהאיש והאישה, והשאיר להם רק אותיות אש שורפת של מחלוקת ואיבה.

יש מחלוקות שמקורן באישיות ומידות רעות, מה שהופך את הריב לחסר תקנה; במקרה הזה הבעיה לא הייתה בבני הזוג שהיו באמת טובים – אלא בתקשורת קטסטרופלית נוסח מגדל בבל. כשאחד אמר 'שלום' – השני שמע 'מלחמה', וכשהשני החמיא – הראשון שמע ביקורת. כל שטות וכל ויכוח הפכו לפיצוץ בלתי מבוקר.

ולמרות הכל הם הציגו בצורה מעולה. בחוץ הם שדרו עסקים כרגיל, נזהרו שאיש לא ידע ויעלה בדעתו שהחיים בבית הזה הפכו בלתי נסבלים. מי שכן חוו את הסיוט, היו כמובן הילדים שגדלו בינתיים, וראו שהקירות שעליהם הם אמורים להישען לא בטוחים בעליל. אלו הלכו ונשרו כל אחד בתורו.

רגע השבירה היה כשקיבלו באמצע הלילה הודעה מהמשטרה, שהבן הגדול שלהם עצור.

ההורים הדואגים מיהרו להגיע לתחנה, כדי לשמוע שהילד נתפס מבריח כמות גדולה של חומר ממכר. בסוף העדכון מבקש מהם החוקר לשבת עוד רגע, כדי להחליף עוד מילה. "תראו, אני חוקר ולא מחנך, אבל אני לא יכול להתאפק. הייתי עם הבן שלכם לילה שלם. הוא בחור צעיר שאיבד כל גבול וכל פחד. לא אכפת לו מכלום ואין לו מה להפסיד. כשניסיתי להבין איך הוא הגיע לאן שהגיע, הבנתי שהוא גדל במקום  שלא היו לא בית ולא הורים. אז סליחה שאני מתערב, אבל כדאי שתפסיקו לריב. זה מסוכן לילדים שלכם".

רק בשלב הזה הם פנו לעזרה וכך נפגשנו. לפני הכל ביקשו לוודא שאיש לא יודע ולא רואה. קבענו להיפגש במקום נידח בשום מקום. התחלנו לדבר ומהר מאוד השיחה עברה מילדים בסיכון להורים בסיכון. במשך שעתיים הם סיפרו על כמעט שלושים שנה של כאב ומחלוקת שהרסו את הבית. "אני שומע. אבל אתם מבינים שאין שום יכולת לתת לכם הדרכה להשלטת סמכות וגבולות, כשאין הורים שיעשו את זה? במצב הזה הילדים רואים בכם אחרונים שיכולים ללמד אותם איך מתנהגים".

"אז מה עושים?" הם שואלים בייאוש.

אמרתי שלדעתי יש רק שתי  דרכים: או לשבור חזק ימינה וללכת ברצינות לטיפול שלום בית; או לשבור חזק שמאלה ולפרק את המסגרת. להמשיך ככה, זה עוול לכם ובעיקר לילדיכם. הם שתקו חשבו ובסוף אמרו: "מוכנים לנסות".

אני מציע להם ללכת למומחים, אבל הזוג מתעקש – הם לא מסוגלים להיחשף מחדש לעוד אדם. "בקושי איתך הסכמנו".

ביקשתי זמן להתייעץ ולחשוב. ואז הגענו לפגישה השנייה, הפעם עם תוכנית עבודה שכללה הרבה כללי עשה ולא תעשה ותמרורי הזהרה איך להימנע מפיצוץ, וזה עוד לפני שלומדים לדבר ולתקשר בצורה תקינה.

בחודשים הראשונים זה עבד נפלא. היה אפשר להבחין בשינוי, גם אם קטן מאוד. שמחתי עבורם ובתוכי גם הרגשתי סיפוק ותחושת 'כוחי ועוצם ידי'. הנה, הפכתי מומחה לשלום בית. הידד לי. ואז, משום מקום, בלי הודעה ובלי התרעה הגיע הפיצוץ. אירוע קטן ומטופש הפך לאש וגופרית ומכל הבניין שנבנה בעמל, נותרו רק עיי חורבות.

הרגשתי כישלון וכעס. השקעתי כל כך הרבה זמן והנה הכל קרס. כשהם באו שוב, הודעתי שאני לא מתאים ושמלכתחילה בכלל לא הייתי צריך להיכנס לזה. "אז מה עכשיו?" הם שאלו בייאוש. "היית תמיד אופטימי, אמרת שנצליח".

נכון, אני עדיין מאמין בתיקון ואתם באמת אנשים טובים, אבל כמו שאמרתי, אני לא מתאים. אז או שתנסו לפגוש מטפל מקצועי או שתיפרדו. ככה, אסור להמשיך.

הם שתקו, מכונסים בתוך עצמם. ואז האמא נשברת: "יש לך אולי המלצה על עורך דין טוב, מישהו שיעזור לנו לפחות לסיים טוב?" לא. אין לי! כבר אמרתי לכם, אני באמת לא מבין בתחום. רק מאחל שהשם יצליח את דרככם.

נפרדנו לשלום, מרחוק הבטתי בהם חוזרים לרכב שפופים ועצובים. הייתי עצוב בשבילם, וגם מאוכזב מעצמי.

אגב, זו אולי הזדמנות לדבר על רעיון עמוק ויפה ששמעתי השבוע בשם המשגיח רבי ראובן לויכטר: לרבים מאיתנו יש תשוקה ורצון להיות איש ש'רבים צריכים לו'. כולנו רוצים להשפיע, להועיל ולתקן. כל אחד בדרכו. הבעיה שקורית הרבה היא שבמקום להיות איש ש'רבים צריכים לו', אנחנו הופכים לאיש ש'צריך את הרבים'… שהמניע הפנימי הוא ה'אני', ושהדרך למלאות את 'עצמי' היא באמצעות הרבים.

המבחן האולטימטיבי לבדוק איפה אנחנו עומדים מול ה'אני' הוא כיצד אנו מגיבים כשהצורך של הרבים מתנגש עם אי הנוחות שלנו; איך נגיב כשזה לא הולך; כשלא נקבל כבוד וסיפוק מהפעולה. אם נעצור – כנראה שמהמניע שלנו הוא 'אני' צריך את הרבים; אבל אם נמשיך, אזי בהחלט ה'רבים' הם שמניעים אותנו.

התוצאה האישית שלי, די העציבה אותי. במקרה הזה, לצערי, היה קצת יותר מה'אני'.

אלא שבמקרה הזה לא 'אני' הוא הסיפור. והנה חלפה שנה ואני מקבל הודעה. ההורים שכבר הספקתי לשכוח מהם, מבקשים להיפגש שוב באותו מקום נידח. "מגיע לנו מזל טוב, אנחנו חוגגים יום נישואים ראשון"…

"לפני שנה בדיוק ישבנו כאן, חשבנו שזה הסוף. חזרנו הביתה והבנו שזהו, זה גמור. אף אחד לא יעזור לנו. האמת, שתמיד ידענו שהמצב לא טוב, אבל משום מה האמנו שמחר זה יסתדר. אבל כשיצאנו ממך וידענו שמחר הולכים לעורך דין, משהו בתוכנו התקומם. רוח חדשה של רצון טוב החלה לפעם.

"באותו לילה ישבנו לראשונה ופשוט דיברנו. כשהאיר השחר החלטנו שאנחנו מנסים שוב, אם לא למעננו, אז למען הילדים שלנו. והנה אנחנו כאן".

הרבה תובנות למדתי מהסיפור הזה. על ענווה מול שיכרון כוח; על תקווה ותיקון שתמיד מוכנים לצאת; ובעיקר שאין דבר העומד בפני הרצון, תלוי בהבנה שאין הדבר תלוי אלא בי.