בצאת נפשו של הצדיק מהעולם הזה, מתקנת היא ומעלה עימה ניצוצות רבים. ואם בחייו ראינו מופתים כה רבים – על אחת כמה וכמה בפטירתו מן העולם
אבל גדול.
יתמות זועקת.
קדרות עמוקה.
שבע שנים המתנו לילדים וזכיתי להתברך מפיו של אותו 'גברא רבא', כפי שכינהו ראש הישיבה מרן הגרי"ג אדלשטיין שיבלחט"א.
לכן, ולא רק בשל כך – אלא בשל היותו מנהיג ואב רחימאי לאנשים כה רבים – תחושות רבות התרוצצו בקרבי כבר מערב שבת, עת הגיעה הבשורה הפתאומית על פטירתו של האי גברא רבא, מרן שר התורה, הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל.
ואז הגיעה שבת.
"מת בערב שבת – סימן יפה לו", אמרו חז"ל. ואולי זה לא בכדי: שבת מגיעה, ואסור להתעצב בה. חייבים לשמוח.
זכינו והייתה זו שבת שבין ארבע הפרשיות, הנחשבת 'שבת הפסקה', הנותנת רווח להתבונן בין פרשה לפרשה, ומשכך יכולנו להתבונן בעומקם של דברים.
.
נשאנו את מבטנו לעתיד הקרוב: השבת נקרא את פרשת פרה. הגמרא אומרת (מועד קטן כח.): "אמר רב אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת – אף מיתתן של צדיקים מכפרת".
המהר"ל בספרו 'גור אריה' (על רש"י במדבר כ א) מביא: "…פרה אדומה קרא אותה הכתוב 'חטאת' אף על גב שאינו קרבן ממש, כך מיתת צדיקים, אף על גב שאינו קרבן ממש – מכפרת".
במהלך השבת שעברה לא יכולתי שלא להרהר בכך כי גם כאשר חשכו המאורות, כאשר שילמנו מחיר כבד מאוד ונפרדנו מדמות הפלאים שהגנה בתורתה על דורנו – דור עני, זוכים אנו תוך כדי כך גם לחרך שמימי של תקווה. כפרת עוונות – כעין הַזָּאַת מי החטאת של הפרה האדומה.
במוצאי שבת למדתי עם מישהו את ספר הליקוטים של האר"י הקדוש שמביא בפרשת ויצא (פרק לו) את הדברים הבאים: "…בפטירתו מזה העולם, כשיוצאה נשמת הצדיק מן הגוף, כי אז הנשמה היא בלי לבוש הגוף הגשמי, כי אז אין אחיזה לחיצונים בנשמה, ואז היא נכנסת בתוכם ומשברת הקליפות, ומלקטת כמה ניצוצות, הכל כפי כח הצדיק שמת, ומעלה אז בשעת מותו יותר מכל מה שהעלה בחייו. וזה סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל: 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'".
כך בדיוק מתרחש בהזאת מי החטאת של הפרה האדומה. הכל נהיה מתוקן מן השורש. "כי סילוק החטא הוא כאשר יסולק ענין הראשון אשר היה בו החטא", כותב האריז"ל, וכעין זה מתרחש בעת שהצדיק עולה ומתעלה, ומעלה אותנו מדרגה לדרגה: "ובמיתת הצדיק כפרה לכל העולם".
…
כדי להמחיש את הכוח של צדיקים במיתתם שהוא יותר מבחייהם – נצטט מעשה פלאי שסיפר יבלחט"א רבי יצחק זילברשטיין, שפגש את הנוגעים בדבר ושמע את הדברים מפיהם.
לביתו של מרן הגר"ח זי"ע נכנסה קבוצת בני תורה, שחבריה מתגוררים ביישוב קטן במרכז הארץ. הם שטחו את המצוקה הרוחנית השוררת ביישובם וציינו כי אין להם תלמוד תורה.
מדובר ביהודים שהתקרבו ליהדות וחזרו בתשובה, ועתה ביקשו לגדל את ילדיהם על ברכי התורה, במוסד תורני-חרדי – אך בעירייה איש לא רצה לסייע. אין מגרש פנוי, אמרו בעירייה שוב ושוב, וגם לא כסף למבנה, תקציב הכיתות הסתיים וכדומה.
אחרי שכל האופציות נדחו על ידי הרשות המקומית, אמרו הבאים לגר"ח, נותרה הדרך הבלתי חוקית: להביא קרוון באישון ליל, להנחית אותו במגרש עירוני ריק, ולפתוח מיד למחרת את הלימודים כדי שהקרוון לא יפונה. "נו?" תהה רבי-חיים. "אנחנו חוששים שיפנו לנו את הקרוון ושנקבל קנסות על המעשה".
ומרן הגר"ח רק בירר שוב אם מוצו כל האפשרויות, ולאחר שהללו השיבו בחיוב, אישר להם להציב קרוון באופן הזה.
כשהביעו חשש מפני פינוי הקרוון אמר להם רבי-חיים זצ"ל: הגמרא אומרת שאלמלא יהושע בן גמלא נשתכחה תורה מישראל. הוא תיקן "שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר", ציטט את דברי הגמרא. "ואם הוא תיקן כך, מי יוכל לתקן אחרת?!" קבע.
ואכן, הקרוון 'הונחת' לפנות בוקר במגרש העירוני, וגם השלב השני הגיע: התלמידים והמלמדים קיבלו הוראה לפנות את הקרוון, ופקחי העירייה החלו לחבר מנוף גדול שיעמיס על משאית סמוכה את הקרוון.
אך לפתע, בעוד מנסים אנשי העירייה להפעיל את המנוף, קרסה תחתיה זרוע המנוף ונשמטה כשהיא מדולדלת וחסרת כוח…
הפקחים לא אמרו נואש. בעל משאית מנוף נוסף הוזמן למקום. אלא שגם הוא הופתע לגלות שזרוע ההרמה שלו נשברת אל מול חוסנו הבלתי מובן של הקרוון…
לשמחתנו, גם בעירייה הבין מי שהבין והניח ליהודים הללו להמשיך לתפעל את ה'חיידר', שבהמשך גם זכה לכל האישורים.
…
ה'מופת' הזה, שנדמה כי נלקח מדורות קודמים, משלב בעיניי את דמות הפלאים של רבי-חיים. מצד אחד הוא היה מקפיד שלא למתוח את החבל יותר מדי. בירר אם כל האופציות מוצו. ומאידך, יכול היה לגזור בכוח התורה שאותם בעלי תשובה לא יישארו ללא תלמוד תורה לילדיהם בדרך ניסית לחלוטין.
וכשהוא עולה למעלה, וכה רבות תיקן בחייו, הרי שגם אנו זוכים לכפרה ניסית ועמוקה יותר, לפרט ואף לכלל, וּודאי שחמורו של משיח משמיע את פעמיו והרוכב עליו קרוב מאי-פעם לבוא ולגואלנו.
