חיינו, מלווים ורוויים באמונה – או שלא. אין אמצע. אין בחירה למחצה. אין אמונה לשליש ולרביע. או שיודעים שיש בורא לעולם והחיים יהיו מלאי תקווה ואמונה, או שחלילה לא
אחד הדברים הכי מרתקים בתורה הקדושה הוא שאין בה שום עניין 'טפל'. כל מילה וכל קוץ-אות הם עיקר גדול. כשרק זוכים להכיר מעט את ארון הספרים היהודי, אפשר לראות הררים של קולמוסים המשתברים כדי ללבן מושג, שככל שמתבוננים בו מגלים עוד ועוד עושר גדול.
כזהו למשל 'מעשה הדודאים', המופיע בשלושה פסוקים בתוך הפרשה. ראובן, בנו הבכור של יעקב, הולך אל השדה בימי קציר חיטים, מוצא דודאים ומביא אותם ללאה אימו. בהמשך מבקשת אחות אימו – רחל – מהאם המאושרת: "תני נא לי מדודאי בנך". וכך הדברים מתגלגלים.
אין זו פעם יחידה שמוצאים אנו את אותו עשב מסתורי, 'דודאים'. בספר שיר השירים אנו לומדים שזהו צמח שמפיץ ריח נעים: "הדודאים נתנו ריח". נראה שגם כאשר הוא בוסר יש לפרי ריח טוב מאוד.
ואכן, רבנו הרמב"ן כותב ש"יתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו". אמר הילד הצעיר שלנו.
מאז ימי קדם עסקו חכמי ישראל בניסיון לברר מה הוא אותו צמח. תמיד הילכו סביבו אגדות ונתלו בו סגולות רפואיות.
²
הגמרא במסכת סנהדרין (דף צט ע"ב) שואלת: "מאי דודאים?" ומתברר שהדבר שנוי במחלוקת בין שלושה גדולי עולם. "אמר רב: יברוחי. לוי אמר: סיגלי. ר' יונתן אמר: סביסקי".
ועדיין לא סיימנו לספור את כל השיטות. במדרש מובא: "ר' חייא בר אבא אמר: יברוחין. ר' יצחק אמר: סעדין. ר' יהודה בר' סימון אמר: מיישין".
איזו שיטה עלינו לנקוט? תלוי. רש"י בפירושו לתורה קובע ומזהה את הדודא כ'סיגלי' והוא היסמין הריחני. לעומת זאת, הרמב"ן כותב שאלו הן היברוחין (שהוא שורש הדודא).
דבר פלא כותבים רבותינו הראשונים – אבן עזרא, רמב"ן ומאוחר יותר גם הרד"ק – שמדובר בצמח ייחודי שיש לו 'צורת אדם', כי יש להם דמות ראש וידיים, "ויש אומרים כי יועילו לבנים".
הרד"ק (ב'ספר השורשים' ערך 'דוד') מרחיב מעט יותר וכותב ש"הם שורש עשב שהוא כדמות אדם זכר ונקבה", והבעל הטורים כבר מוצא לכך רמז: 'דודאים' בגימטרייה 'כאדם'.
²
כשמנסים להבין את כוונתם נראה שמדובר על השורש, שהוא עבה וארוך, ולפעמים הוא מפותל או מתפצל, כך שלפעמים מזכיר דמות אדם.
ועוד דבר גדול לימדונו רבותינו, שיש בעשב הזה סגולה גדולה לחשוכי בנים. ומובא הדבר כבר בספר הזוהר הקדוש, שעשב הדודאים כוחו לסייע בכך, אבל דווקא לנשים שהמזל העליון שלהן מורה שיולידו, אלא שאיזו סיבה גורמת להן עיכוב. בעוד שלנשים עקרות ממש, שמזלן הוא לא להוליד ח"ו, להן העשב לא יכול להועיל.
זו הסיבה, אפוא, שרחל התחננה ללאה שתביא לה את העשב הזה, שיש בו סגולת בנים. וזו גם הסיבה שלא ראינו שזה הועיל לה, כי רחל הייתה עקרה ורק הקב"ה בעצמו הושיע אותה.
לעומת זאת, רבנו ה'אבן עזרא' כותב הערה: "ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון בעבור שתולדותם קרה". כלומר, מדובר בעשב שלפחות מבחינה רפואית אינו יכול להועיל לבנים.
זו אולי הסיבה שהרמב"ן כותב מפורשות שלא מדובר בעניין רפואי, אלא בסגולה על-טבעית: "והשורש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל (-לבנים) ואם הדבר אמת, הוא בסגולה בהם, לא בטבעם". גם הרמב"ן מאשר ש"לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם".
ומסיים הרמב"ן ומסביר את ההקשר: "והנכון כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן, כי בתפילה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות, וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי, והוא כדמות תפוחים ולהם ריח טוב, אבל השורש, והוא העשוי בצורת ראש וידים, לא הביא".
והנה עוד מידע מופלא שמצאנו בספרות אודות הצמח המסתורי הזה. בספר יוסיפון נאמר שיש סכנה לעקור את הדודאים מן האדמה, ולכן נהוג לקשור כלב לשורש, וכשהכלב בורח עוקר השורש, אך הכלב מת מיד. ומצינו רמז לסכנה בעת עקירת הדודאים שהובא בירושלמי (מסכת שבת ועירובין).
בספר 'צרור המור' להגאון המקובל רבי אברהם סבע זי"ע, אחד ממגורשי ספרד, הביא את דברי המדרש שלפיהם ראובן יצא לרעות את חמורו של אביו, ובאמצע הדרך התיישב לנוח וקשר את החמור לשורש אחד של הדודאים והלך לו, וכאשר חזר למקום מצא את החמור מת, שעקר שורש הדודאים. לקח אפוא את הדודאים והביאם לאימו.
וגם בדורות האחרונים יש לנו עדות מדהימה מאת רבי שלמה כהן (בספרו 'בנין שלמה' ח"ב עמוד תקס"ו):
"ראיתי בעצמי אותן הדודאים שהביא איש אחד מיפו לפה ווילנא", מעיד רבי שלמה, "וראיתי שהם כתמונת ראש ממש, בפה ומצח וחוטם ופרצוף, פנים ממש וידיים ורגליים מחוברין לו, וגם ירכים ומאחוריהם יש להם כתף… כמו אדם ממש, ועל הלב מלפניו גדל עוד פרצוף פנים עם החוטם וידים ורגלים ואותו פרצוף פנים, הוא קטן כדמות צורה של תינוק, והוא מנפלאות הבורא שנתן טבע בארץ לגדל צמחים כאלו, שיש להם דמות אדם ממש".
ובהקדמת הספר 'שער הגלגולים' כתב רבי חיים ויטאל ש"עשב הדודאים, והם בלשון תרגום יברוחין, וכן בלשון ערבי יברו"ח, ומוציאים פירות הנקראים תפוחים שוטים. הנה אחיזתם למעלה בלהט החרב המתהפכת, ולכן נקראים תפוחים שוטים, ולכן גורמים שטות לאדם האוכלם כנודע".
ומוסיף רבי חיים ויטאל סגולה: "שאם יכרכום תוך קלף צבי, ויתלום בצוואר האדם יועילו, שאם ירימו חרב על האדם הנושא אותם להרגו, תהפך החרב על האדם ותהרוג בעליו. גם קליפת התפוחים האלה יבשה וכתישה לאבק דק, יועיל מאד לכחול העינים רעות".
ואולי לפי דברי ר"ח ויטאל נוכל להבין מדוע בחר ראובן להביא לאימו לאה את אותם עשבים: מאחר ש'עיני לאה רכות' – ועשבים אלו מועילים לרפואת העיניים.
ונציין עוד בהקשר למה שכתב ר"ח ויטאל שמדובר ב'תפוחים שוטים', שגם בספרי המחקר הובא שריחם נפלא ונודף למרחקים, ובערבית נקרא תופח אל מג'הנין – תפוח המשוגעים – על שם ריחו המשכר.
ואי אפשר לסיים את העיסוק בדודאים, בלי להזכיר את דברי המדרש המרגשים: "'הדודאים נתנו ריח' – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא – שעתידים ליתן ריח טוב כלבנון".
ועשבים אלו מועילים לרפואת העיניים.
הצמח המסתורי הזה. בספר יוסיפון נאמר שיש סכנה לעקור את הדודאים מן האדמה, ולכן נהוג
