חיים שהיה בהם

פרטיטורה לחיים של יהדות שמחה ובלתי מתפשרת

א

יש שעות שבהן צלצול טלפון הוא דבר מלחיץ. שתים עשרה בלילה למשל. לפני הכל אתה משתיק את הצלצול, שלא יתעוררו התינוקות, ואז מתבונן בצג בלב הולם. ברוב המקרים אפשר לנחש לפי המספר במה, בערך, מדובר.

בליל רביעי האחרון כשהמספר הבהב – הלחץ התחלף בחיוך גדול.

כמו רוב השיחות בעולם, גם זו נפתחת ב"מה נשמע?" אבל אחר לגמרי. ה"מה נשמע?" הזה – מתפרץ בעליזות עמוקה, מתוך לב של מישהו שבאמת אוהב אותך. לא, הוא לא צריך שום דבר, רק לדעת מה באמת נשמע בחיים שלך ואולי לגעור בך על שכבר חודשיים לא דיברת איתו.

לפעמים הוא לא ממשיך. רק קורא את שמך בעליזות שוב ושוב. "אחח… שרוליק… שרוליק…" אומר ולועס את המילה בהתמוגגות, "אתה לא מבין כמה אני מתגעגע". ולפעמים גם יש משהו, שרק אדם שבאמת אוהב מסוגל לעשות לך בטלפון – שתיקה. אתה שומע אותו מהעבר השני, נושם מעט עשן אל תוך הריאות, ומרגיש את הלב שלך מתרחב.

סוג השיחות הללו, ממש לא מתאים לעידן הקופצני והתכליתי שלנו. "נו", אתה קוטע בלחץ. מבקש ממנו להגיע לנקודה. אבל הוא מצידו ממש לא ממהר. הוא כבר עמוק בנקודה. הוא איתך, מתגעגע ולוחש באהבה גדולה. לא ממהר לשום מקום.

אבל הפער בין הדורות מנצח. בסוף הוא נכנע ומתחיל לדבר ובעיקר להקשיב. יש למילים שלו קסם מאלחש. כל שיחה איתו מורכבת משלושה אלמנטים שאדם צריך לחיים: חכמה חריפה, חוש הומור חד כתער ולב שמתפוצץ מרוב אהבה ושמחה.

כשאתה מבקש ממנו 'ווארט' – אתה מקבל 'טור' שלם (לא פעם, אתה מתקשר אליו בליל שלישי, כדי לקבל השראה לכתיבה.) השילובים שלו, הם הדבר הכי מרתק שיש בסביבה. הוא יכול להסביר לך קטע מוזיקלי של מוצארט, לפי קבלה. הוא ינתח לך את הפוליטיקה באמרה קוצקאית חריפה. הידע והנטיה להתפלספות. לא מתחשבים בשעון. אם אתה לא תעצור, השיחה הזו תימשך עד הבוקר ועד בכלל.

לא יודע אם זה קשור לפער הבין-דורי, אבל משהו בעובדה שאדם כל כך חכם משבח ומקלס אותך במשך שעה שלמה – ולשם שינוי, אתה יודע שהוא עושה זאת בלי שום כוונת תועלת – גורם למבוכה קלה. באיזשהו שלב, אתה קוטע את השיחה. מבטיח בשפה רפה "לעמוד בקשר", וחוזר לחיים המהירים ו'הרציניים'.

ואז חולפים יומיים. ושוב מצלצל הטלפון. שעתיים וחצי לפני כניסת השבת והחג, קרוב משפחה שואל: "אתה יושב?" בולע רוק ואומר: "ברוך דיין האמת". הלב הגדול של הדוד האהוב והגאון, נדם. מכאן ואילך הכל ייכנס לסחרור.

תוך שעתיים, כבר ייסתם גולל בבית העלמין בבני ברק, וינעץ בו שלט קטן בכתב יד שחרחר שיכריז: "הרה"ח ר' ישראל מרדכי ב"ר יצחק אלטר גרובייס ז"ל". בקושי שלוש עשרה דקות, ישבו 'שבעה' על האיש שכל שיחה איתו יכלה להימשך שבוע.

וכמה סמלי יהיה כאשר בפנים ינסו לדמוע ובחוץ, מן החלונות, כבר תישמע צפירת השבת בשיר צוהל של 'ובאו כולם בברית יחד'.

איזה סיכום לס"ח שנות חיים.

ב

אז 'שבעה' אין, אבל זיכרונות יש, כמו נהר.

למחרת יום טוב אני נוסע במיוחד לבני ברק. נכנס לסלון הבית שממנו הוא כמעט לא יצא. בכתלים אני עוד יכול לחוש את ריח עשן המקטרת שהיתמר כאן בחלל, כמו ארובה של בית זיקוק למחשבות עמוקות.

כאן בחדר הוא ישב עשרות שנים. למד, התפלל, כתב, שר, ניגן, הלחין, צייר, הקשיב ובעיקר חינך. בארונות הספרים הגדושים שמסביב, מתגוללות מזכרות שכרוכות בתוך מחברות גדושות. איזה כתב היה לו. כל אות יצירה קליגרפית מיוחדת.

לא צריך להיות גרפולוג גדול כדי להבין, שמדובר בכותב לא קונבנציונלי. השי"ן מסולסלת בהדר, הפ"א מלופפת בתוך עצמה והצד"י-סופית נראית כמו 'מפתח סול' של תווים מוזיקליים.

מחברת אחת שלמה מלאה ברצף תמוה של אותיות. ולפתע אני נזכר. הייתה תקופה שהגאון הזה החליט ללמד את עצמו את ששת סדרי המשנה בעל פה. לצורך כך הוא כתב לעצמו רק את ראשי התיבות של כל מילה – מהזיכרון. והנה, אני אוחז בידי רצף של אותיות שרק זכרן כמוהו יוכל לקרוא בהן את המשניות לעילוי הנשמה.

אני מתיישב לי בקרן זווית, ומנסה לרשום כמה מילים על האיש שלימד כיצד מעבירים תחושות דקות ומעורפלות באמצעות עיפרון מחודד ונייר מחברת.

"משום מה, בציבור שלנו, אנשים מבינים רק אמנות עתיקה. ציורים ברורים של רמברנדט או הכטקופף. אנשים אצלנו לא סובלים 'ספקות', הם רוצים להבין את הכל מייד על ההתחלה. שהצייר גם ירגיש בשבילם. אבל האמנות נמצאת דווקא בציורים מופשטים, של פיקאסו וחבריו. הם לא מתחנפים, לא מתעסקים בקישוטים, הם יורדים ישר לעיקר – ואנשים כנראה אוהבים את הטפל".

אז איך מציירים את דמותו האגדית של הדוד ר' שרול מרדכי ז"ל?

איך מתארים דמות שנראה כאילו יצאה לעולמנו מתוך התיאורים הקוצקאיים של אליהו כי-טוב (אני מקווה מאד שקראתם את הספר 'כחודו של מחט').

נראה שאין ברירה אלא להתחיל בעיניים. שתי הנקודות השחורות והיוקדות, שמי שנתקל בהן פעם אחת – התקשה לשכוח אותן. העיניים היו כלי הנשק הראשון ששירת אותו כבר בכניסה לחדר. המבט החריף, הכריזמטי, שסחף אחריו המונים עוד לפני שיצאה מילה מפיו (הראשון שזיהה את המנהיגות המולדת הזו, היה הרבי ה'בית ישראל' שמינה אותו כבחור צעיר, למנהיג, 'קומדאנט', של מאות בחורים.)

ואחרי העיניים, נפתח הפה. פה המתגבר בתורה, בחכמה, במוסר ובחסידות. פה שיכול לעמוד ב'מצווה טאנץ' ולסחוף אחריו קהל המונים. רגע אחד אולם שלם יתגלגל מצחוק, וברגע הבא אנשים יזילו דמעות התרגשות. כחומר ביד היוצר.

אבל איך מציירים את הלב הענק?

ג

את כל אוסף הכישורים הנדירים, רתם ר' שרול מרדכי – כדי להעביר לעולם מסר חשוב: יהדות היא הדבר הכי שמח בעולם.

למען העיקרון הזה, הוא היה מוכן לעשות הכל. לשיר, לחרוז, לרקוד, להצחיק ולגעור. העיקר שיהודים ירימו קצת את האף, יעזבו את הענווה הפסולה, יחדלו מ'נערווין' מיותרים ויתחילו לחיות. "אבל כמו שצריך".

"אתה יודע מה מרגיז אותי?", חזר ואמר אין-ספור פעמים, "שבזמנינו נוצרה התניה בין 'צדקות' ו'פרומקייט' לבין עצבנות ובטלנות. יש אנשים שמשוכנעים שחמיצות פנים היא עניין רוחני, ואילו הצחוק הוא קלקול וקלות ראש. ככה מרחיקים אנשים מיהדות!", זעק.

"תבדוק אותי", חזר ואמר, "הכרתי הרבה ענקי עולם. שרפים וגאונים, חסידים, מתנגדים וספרדים. לא ראיתי גדול אחד בישראל – שלא שרתה סביבו אווירה של שמחה ועליצות".

הנה למשל בתוך אחת המחברות, אני מגלה עמוד ריק. אברך צעיר ובעל ייסורים שלח לר' ישראל מרדכי מחברת שירים שהוא כתב. בעמוד אחד, ריק לגמרי, הוא כתב כותרת: "השיר הקצר ביותר שמצאתי". ומתחת נכתב שיר בן שתי מילים בודדות:

"צַר-לִי".

השיר הנוקב הזה, שספוג בעצבות אנוכית, הצליח להקפיץ את ר' שרול מרדכי. הוא מיהר להוסיף לו הערה גאונית ונוקבת: "בְּלִי לִי – הַצַּר יִקְצַר". אחרי שמחה באנוכיות, הוסיף עוד שורה מוחצת על העצבות: "וְעוֹד אָעִיר, לְשׁוּרַת הַקָּצִיר, כִּי הַַ'צַַּר-צַר' אֵינוֹ צִפּוֹר שִׁיר".

ופעם, בחתונה אחת – כשר' שרול-מרדכי עמד – יחד עם אחיו שיבדלח"ט ר' בן-ציון – ושימח את הקהל בכל הכוח, חלף שם הרבי ה'פני מנחם' זי"ע, ובת שחוק נפלה על פניו כשהזכיר את הגמרא המפורסמת שמתארת את רב ברוקא שפגש את אליהו הנביא בשוק. אליהו הצביע על שני אנשים והכריז: "הללו בני עולם הבא". כשבירר רב ברוקא, אמרו לו: "בני אדם שמחים אנו ומשמחים עצובים".

"הללו", הצביע הרבי על שני האחים, "בני עולם הבא".

ד

ומעל הכל ריחפה לה המוזיקה. מאז שהוא ילד, כנער ב'קאפלה' הגוראית – המוח הכביר אגר מאות יצירות. כל תו יצא מגרונו בדיוק מיוחד.

גם במוזיקה, לא סבל שטחיות ומקצבים מרעישים החביבים על בני זמנינו. השמיעה המוזיקלית שלו הייתה מזוקקת. כמה דקות של הקשבה לניגון, והוא כבר מתייצב בצד ורושם את התווים בכתב ידו הציורי. (לא רבים יודעים שבתקופה מסוימת, שימש ר' שרול מרדכי ככותב התווים של האדמו"ר ה'נחלת דן' ממודז'יץ זצ"ל – כאשר הוא מאזין לשירתו של הרבי ומתעד אותה על גבי 'חַמְשָׁה' הדורה.)

גם כאן החיבורים היו מרהיבים. "חסידים קדמונים", היה מסביר, "לקחו ניגונים קלאסיים של גויים, והפכו אותם לתפילות מרוממות". והוא הלך בדרכם. לעולם לא אשכח ליל שבת אחד, כשהוא מוקף חסידים ואנשי מעשה – ולפתע הוא מתחיל לשיר 'סוֹלפֵז׳' (-שירה על פי תווים) את הסימפוניה התשיעית של בטהובן.

המבטים מסביב נפערים, ופתאום הוא נעצר. "מה אתם חושבים לכם?" הוא גוער בחיוך, "שהיהדות לא מכירה תווים?" במקום תשובה, הוא פוצח בדברי תורה נלהבים. "למנצח על השמינית". הוא מצטט את דברי המקובל רבי עמנואל חי ריקי, שמבאר בספרו ש"חוכמת המוזיק"א – חצבה עמודיה שבעה, שהיא בנויה על שבע מדרגות הקול, מנמוך לגבוה ולהפך, ויותר משבע אין".

ופתאום שבעת התווים המוזיקליים של דו רה מי, הופכים לשבע הספירות הקדושות של חסד גבורה תפארת.

ואז בשיא הפריחה, בספירת יסוד-שבמלכות, נקטע הניגון ופרח לו איש האמת.

יהי זכרו ברוך.