חיים שיש בהם

במקום שנגמרות המילים, מתחילים החיים

א.

עשרים לבבות צעירים פעמו שם בעוז. פגשתי אותם בסלון ירושלמי רחב ידיים, אפוף ריח חריף של יין יבש. הם ישבו סביב לשולחן שתויים כחובת היום. מקולפים מכל המחלצות והגינונים.

זה כבר היה לעת ערב. רעווא דרעווין. אחרי יום שלם של התרוצצויות מעייפות ואיסוף כספים. הם התכנסו כאן לנעילת החג. לאכול משהו, ולאסוף קצת כוח רוחני מחג הפורים הזה. לשים קצת משלוחי מנות רוחניים שיישארו לכל השנה.

בחור אחד, עטוי קפוטה מוזהבת ותרבוש מרוקאי, טיפס על הספסל הארוך. בקושי רב הצליח להיעמד, כולו משדר סחרחורת של שכרות. אבל אחרי שהיין נכנס, סודות הנפש התחילו להישפך. כל כך הרבה עוצמה הייתה בנער הצנום הזה. כף ידו מושטת כלפי מעלה, כבן המתחטא לפני אביו. הוא קורא לחברים בנעימה הברסלבאית ההיא שחורכת את הנשמה:

"אוי להודיע, להודיע, להודיע, שכוווול קוויך לא יבושו, אוי ולאאאאא ייכלמו". עוצרים לרגע, ואז בבת אחת מתפרצים במעגל סוער: "לא ייכלמו לנצח, כל החוסים בך".

מבחוץ, מכיוון הרחוב ההומה, נשמעת כבר צפירת השבת. בעוד דקות לא רבות היא תפרוס את כנפיה על עיר הקודש. שמחת הפורים תתפנה למנוחת מרגוע. החברים כבר מתחילים לשורר 'לכו נרננה' של קרליבך, ואז נפתחת הדלת. מישהו חיוור מטיל את הבשורה המרה.

יין קשה, אומרת גרסה בגמרא, פחד מפיגו. והפחד הזה, מצמית מתמיד.

לפורים-כיפורים של תשפ"ב יש את ה'נעילה' הכי מצמררת שאפשר היה רק לדמיין. עשרים לבבות צעירים צונחים בהלם ומתחילים ליילל. פשוט ליילל. במקום "ברוך מרדכי היהודי", זועקים "ברוך דיין האמת". איזה עד דלא ידע נגזר עלינו.

אחרי כמה רגעים של הלם ופרצי בכי, אותו בחור עם הקפוטה והתרבוש שוב מטפס על הכיסא. שוב מושיט את היד כלפי מעלה. הפעם עיניו אדומות. ולא מיין. "אם הקדוש ברוך הוא רוצה שנשמיע לו 'נעילה'", הוא מכריז כלפי מעלה, "ניתן לו 'נעילה'".

קולו הזך חוזר אל פיוט הסליחות של "זכור ברית אברהם ועקדת יצחק". פסוקים שדורות של יהודים חתמו בהם את היום הקדוש. היללות חונקות את הגרונות, ופתאום כל מילה מקבלת משמעות כפולה ומצמררת. הפיוט הזה שחיבר רבנו גרשום מאור הגולה באשכנז שלפני אלף שנה, מרגיש כמו נכתב על ידי יהודי של מוצאי פורים תשפ"ב.

סיפורה של עיר הקודש והמחוזות שהיו לחרפה ולבזות. התחינה על התורה שחוגרת בשעות אלו שק ומתעטפת באבל. "גואל חזק למענך פדנו", מיילל שליח הציבור על הספסל, "ראה כי־אוזלת ידנו. שוּר כי אבדו חסידינו, מפגיע אין בעדנו, והשב שבות אהלי יעקב, והושיענו למען שמך".

ויהי רצון מלפניך שומע קול בכיות; שתשים דמעותינו בנאדך להיות; ותצילנו מכל גזירות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות.

ב

מופת כזה, רק יהודים של שולחן ערוך מסוגלים לחולל. אחרי עשר דקות של בכיות מדכאות על סילוקו של צדיק, הפנים נשטפות. בעלת הבית מדליקה נרות. ובבת אחת הכל משתנה.

"במקום להתאבל על ר' חיים", זועק שוב אותו בחור מיוחד. "בואו נחשוב מה הוא היה אומר לנו לעשות עכשיו. שבת נכנסת. חייבים לשמוח, אסור להתאבל".

שוב נאחזות הידיים זה בזה. הלבבות שרק לפני דקות אחדות נהפכו ממחול לאבל, מתנערים וקמים, יוצאים מתוך ההפכה ויוצאים בריקוד לכבוד השבת. כזו קבלת שבת כבר מזמן לא הייתה לי. הכאב שמודחק פנימה, הופך להתעוררות עצומה.

גם פיוטו של רבי שלמה אלקבץ, 'לכה דודי', מרגיש כאילו נכתב במיוחד לשבת קשה כמו זו. הלחן הוויז'ניצאי המתרפק משלים את ההמייה. "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא, אוי ריבונו שלום, והוא יחמול עלייך חמלה".

במבט לאחור, השבת הזו, שבה אסור היה להתאבל אך אי אפשר היה להפסיק לחשוב, הייתה ההכנה הכי מעמיקה לפרדה מהדמות החד-פעמית הזאת.

הבעיה הכי גדולה של כל מספידי ר' חיים, היא שאי אפשר לדבר עליו מבלי להגיע לקלישאות. בימינו, כשכל המילים מבוזבזות וחסרות תוקף, כשכל יהודי שיודע לקרוא מקבל את התואר 'גאון', וכשכל שומר הלכה הוא 'צדיק' – אין שום אפשרות לדבר על ר' חיים. מה תכתוב עליו "גאון?" זו הרי אפילו לא התחלה של ההגדרה. אולי "מתמיד"? אולי "צדיק"?

ובמקום שבו נגמרות המילים, מתחילות ההפלגות. שרף, מלאך ועוד תיאורים שלא רבים יודעים מה באמת הם מכילים.

וזהו אולי השיעור הראשון והיסודי ביותר שאנו, אנשי המילים ניקח מר' חיים. את סוד השתיקה והתמצות. כמה מסר עוצמתי יש במילה הזו שהוא המציא: "בו"ה". אפשר להתבונן שעות במסר שנעוץ בהברה חסרת הפשר שאותה זכו לשמוע מיליוני יהודים.

תספרו לנכדים. בדור שלנו, זה ששופך כל כך הרבה מילים ללא שום כוונה, ישב לו יהודי אחד ודיבר בראשי תיבות. ממש לא היה אכפת לו שנצחק. העיקר שנפנים את המסר. מילים הן משאב יקר. נדיר. אפשר לנצל אותן לעשות טוב.

רוצים לדעת מה זה אדם של מילים? ובכן, תקראו בבקשה קטע שהראה לי תלמיד חכם אחד. קטע מתוך הספר 'טעמא דקרא' שכתב ר' חיים בשנת תשכ"ט, כשהמושג 'מחשב' היה קיים רק במכון וייצמן ברחובות.

הוא מצטט את דברי הגר"א מווילנא שאומר שלכן קוראים לשטר הכריתות 'גט', משום שבכל התנ"ך, אין אף פעם אחת שבה מופיעות שתי האותיות גימ"ל וטי"ת זו לצד זו. לכן הצירוף שלהן יחד מהווה סמל להרחקה ופירוד. נכון יפה?

ובכן, ר' חיים קניבסקי בן ה-40 סרק בראשו את התנ"ך על מיליוני הפסוקים שלו. והופ, משהו לא הסתדר. הוא רק מוסיף שורה קצרה: "וצ"ע (-וצריך עיון) דגם אותיות ג"ק ז"ט ז"ץ ז"ס ס"ץ לא מצאתי סמוכים בפסוקים?" הבנתם, ר' חיים סרק את התנ"ך במוחו וגילה שיש עוד כמה אופציות של אותיות נפרדות, והוא גם מוסיף בסוגרים: "השאר נמצאים או ישר או הפוך".

עכשיו, בואו נחשוב מחדש על המילה 'גאון'.

ג.

בשבוע שבו כל יהודי דיבר על ה'מנוח ואני', ניסיתי גם אני לחשוב לכתוב משהו בסגנון הזה. אלא שככל שהפכתי בדבר, הרגשתי יותר ויותר את המרחק העצום בין ה'מנוח' ל'אני'. מרחק הרבה יותר ענק מהגימ"ל והטי"ת של התנ"ך.

נכון, גם אני זכיתי להיות שם בחדר כמה פעמים. גם לי יש כמה תמונות ועוד כמה בו"ה. וכן, גם אני, כמו עוד רבבות בני ישיבות צעירים, שלחתי מכתב של שאלות בלימוד ל'קניבסקי רשב"ם 23' וקיבלתי אחרי יומיים מכתב קטן שבו היו בערך חמש מילים שהשיבו על שלוש שאלות הכי מסובכות שמצאתי.

"א. כן. ב. טעות. ג. כשתהיה בבני ברק תבוא".

זו אולי הסיבה שדווקא בשבוע הזה אני חש קושי עצום לפרסם תמונה של ר' חיים ו"כותב השורות". פתאום אתה קולט עד כמה זה מופרך. איזה מרחק ופער יש בין ה'רֶבּ' לבין כל כותב שורות אחר.

וכך, בשבוע שבו כל המודעות והשערים מכבירים תארים של 'מרן', 'הגאון', 'הגדול' וכו', ניסיתי לחשוב איך ר' חיים עצמו היה מנסח זאת. את צמד המילים "שר התורה", הוא כנראה היה מוחק עם העט הכחול שלו. ואולי גם מוסיף ב'פונט ר' חיים' המפורסם: 'מסכת כלה רבתי, פ"ח'. כדי להזכיר למי שלא יודע שיש בשמים שר התורה. שמו של אותו שר מופיע גם הוא ב'ילקוט ראובני' פרשת משפטים.

ובכלל, דווקא השבוע הזה לימד אותנו, שלעם ישראל יש תואר כבוד אחד שעולה על הכל. יותר מגאון, יותר מקדוש, יותר ממרן ויותר מרשכבה"ג. תואר – שלמרבה צערם של עורכי העיתונים אי אפשר להעבירו לאף אחד. תואר שרק כלל ישראל בוחר:

ר' חיים.

ד

ר' חיים היה שמו. וככל שחושבים על זה, מבינים שהוא היה רבי שיכול ללמד איך עושים 'חיים'. איך עוברים את הקדנציה ביקום הזה, בצורה הכי מיטבית.

אחד הדברים המורכבים והמרגיזים בשבוע הזה, היה הצורך של רבים מאיתנו לנסות לתרגם ולתווך לאחינו החילונים, את צמד המילים הזה ר' חיים. זו הייתה כנראה הלוויה הכי מתוקשרת שהייתה כאן. לא בטוח שזה קרה בגלל ההצלחה הגדולה של הספר 'דרך אמונה'. יותר בגלל העידן המצולם שלנו.

אבל אתה שומע את חבריך המלומדים יושבים באולפנים ומנסים להסביר לעם ישראל מי היה ר' חיים. כמה צנוע הוא היה ("מעולם לא אכל סטייק") וכמה גאון הוא היה ("כמו פרופסור של תורה") וכמה צדיק ("תראה את הקירות בבית שלו").

בניגוד לרושם הקודר והמסכן הזה, מי שזכה לדרוך ולו פעם אחת בחדר הקטן ההוא, יודע שר' חיים היה כנראה האיש הכי שמח בכדור. ולא, לא מדברים על איזו 'בחינה' מעמיקה של שמחה. אלא על הרובד הכי פשוט. הייתה זו שמחה פנימית של קהלת. של מי שחש בכל נימי בשרו 'שהכל הבל'.

תשעים וארבע שנים הוא כִּיֵיף פה בעולם. היה לו הכל. גמרא פתוחה. ארונות של ספרים. כוס תה חם. ארוחות ובית כנסת סמוך, שמגיעים אליו בגשר. וכן, גם היו לו חברים. מכל העולם. יהודים ששלחו לו מכתבים בלימוד. הוא כל כך אהב אותם.

דווקא ר' חיים, האיש שכל מילה שלו הייתה שקולה ומדודה, ישב במעמדים שבהם נשמעו אודותיו המילים הכי מפוצצות. בחדר הקטן שלו הסתובבו מאות אלפי אנשים. צילמו, שתו 'לחיים', דחפו, גזרו קופוני יח"ץ, בכו וצחקו. והוא ישב ליד ופשוט כייף, עם הגמרא וה'חזון איש' הבלוי משימוש.

תרשו לי לסיים את דבריי המבולבלים, בתיעוד שפירק את כיס הדמעות שלי, צילום ממעמד הספד שנערך בישיבת רמת גן. על הדוכן נעמד יהודי, עם כיפה שעשויה ממרקם קצת שונה מזה של ר' חיים. קוראים לו רבי יהושע שפירא. הוא רק לחש בדמע "תורה חגרי שק", וזהו, יותר הוא כמעט לא הצליח לומר מרוב בכי.

בתוך היבבות הוא ניסה להסביר לתלמידיו ש"תורה" זה לא ספר. "תורה" זה הגברא רבה שלמד את הספר. ועכשיו ה"תורה" חוגרת שק. ואנחנו זוכים להיות חלק מהבכי הזה.

ואז, אחרי רגעים ארוכים של בכייה, יש לרבי יהושע, נחמה אחת: "על התורה", הוא אומר, מתלעלע, "יש לנו הבטחה. כי לא תישכח מפי זרעו. התורה, אנשי התורה, לא ייעלמו".

תמיד יהיו לנו ר' חיים.