"'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' (ישעיה א כז),
במשפט תפדה זו הגאולה, ושביה בצדקה אלו הגליות, שבזכות הצדקה הגליות מתכנסות, ומנין אתה אומר שמתן צדקה שנותן שלום בעולם, שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום' (שם לב יז).
אולם היה מלא בנשים וילדים נרגשים. ישבתי עם ילדיי על הכיסאות המדורגים וציפיתי.
"מה קורה שם? למה המקרן לא נדלק?" הגברת שלצידי תופפה בעצבנות ברגליה. "אנחנו נפסיד הכל! זה לא נורמלי, גם פתחו מאוחר, גם לא יודעים להסתדר עם המקרן… חכו לי רגע! אני אכוון אותו".
וכבר קמה לה הגברת הנסערת ורצה למחשב, מנסה ללמד את איש התחזוקה איך לחבר את המקרן כך שהשידור החי יתחיל סוף סוף.
"אמא? מתי החופה?" ריבי משכה את שרוולי חסרת סבלנות.
"היא אמורה להתחיל בשבע וחצי".
"וואו! כבר כל כך מאוחר! אנחנו נפסיד הכל!" היא רקעה ברגליה, מסרבת לקבל את המציאות המעצבנת. אי שם בחוץ לארץ מתקיימת חתונה מרגשת לבן האדמו"ר, ואנחנו כאן הנשים משתתפות מרחוק באמצעות שידור חי, או… אמורות להשתתף.
עסקני החסידות שכרו אולם, ארגנו ציוד, דאגו גם לכיבוד לציבור הרחב והנרגש. התוכנית נראתה מושלמת!
בשעה מוקדמת התארגנתי עם ילדיי, וצעדנו נרגשים לכיוון האולם שקיבל אותנו בפנים חתומות.
"מה קורה שם?" רוחי המתגוררת בשכונתי ניסתה להציץ לאולם החשוך, "לא סיכמו עם בעלי האולם על שעה מדויקת?"
ילדיי רקעו ברגליהם, מוחים על חוסר ההתחשבות בצאן הקדשים. הם ביטאו היטב מה שאנחנו המבוגרים חשנו בליבנו.
"הנה הוא! נזכר להגיע! נס שלא חיכה למחר בבוקר!" רטנה הגברת הבלתי מוכרת והצביעה בלי נימוס לעבר הטכנאי שיצא מהרכב, סוחב את תיק המחשב על כתפיו.
"זוזו, זוזו הצידה", הוא ניסה לפלס דרך בין מאות הילדים שצבאו על הדלתות. "אי אפשר להיכנס עכשיו, קודם אני צריך לחבר הכל".
"אבל כבר מאוחר, ועוד מעט החופה מתחילה ואנחנו נפסיד הכל". זעקות כאלה ואחרות פילסו את דרכן את ליבו של הטכנאי שניאות לפתוח לנו את הדלת ולאפשר לנו להתיישב באנחת רווחה.
"נו, כמה זמן לוקח לו?" ריבי משכה שוב בשרוולי, מגלה אגב את שעוני. וואו! כבר באמת מאוחר!
"איזה חוסר התחשבות! הטכנאי הזה מה הוא יודע מהראש שלו? מה הוא מבין בשמחה שלנו? מה מעניין אותו גראמען לפני החופה, או החופה עצמה?! זו פשוט חוצפה כל ההתנהלות הזאת!" הגברת שלצידי רתחה מכעס, ואני התכווצתי בשתיקה.
גם אני לא רוצה להפסיד! אני רוצה לראות כל פיפס, לעקוב אחר כל תנועה, להתפלל עם המוני החסידים הנמצאים למרגלות החופה ומשתתפים בה פיזית. גם ככה הריחוק קשה לי. בעלי נסע, ואני כאן לבד עם ילדיי, רוצה לחוות את השמחה, ובמקום זאת אני בוהה במסך שחור שנדלק לרגעים, מגלה שאין חיבור ואין תקשורת והסיפור הזה לא עומד להיפתר בקרוב.
"אם בגללו נפסיד, אני… נתבע את החברה!" נאמה צעירונת אחת בלהט. ומשהו דגדג לי בלב. אני יכולה למנוע מעצמי את התסכול, יש לי דרך. אבל אני לא רוצה לממש אותה.
אי שם במשרדי האישי השוכן בביתי בחדר נפרד, עומד לו המחשב שלי. המחשב שקניתי לצורכי פרנסה. הוא מסונן, אין שם כל אפשרות להגיע למראות אסורים, הוא משמש אותי היטב בעבודה. והמחשב הזה, יכול בלחיצת כפתור להוביל אותי בדיוק לשידור החי הזה! בבית יש חיבור, הכל תקין, שום דבר לא ייתקע.
אבל… המחשב הזה נועד לצורכי פרנסה, והחתונה הזו, עם כל ההתרגשות הכרוכה בה, עם כל החשיבות שאני רואה בה, אינה צורך פרנסה.
אני נושמת עמוק, מבקשת שוב מהשם שייתן לי כוח להתמודד עם האכזבה, מזכירה לעצמי שהכל לטובה גם אם אני לא רואה את הטובה בעיניים. גם אם בעיניים הגשמיות שלי אני לא מבינה את הסיבה לתקלה המסתורית, יש מסובב ויש סיבה לכל דבר. ואולי, אני רק מעלה השערה, העיכוב הזה נועד בשבילי, כדי להגביר את ניסיוני ולאפשר לי לגדול על ידי ההתגברות. אני לא מזכירה של ריבונו של עולם, אני משתדלת להכניע את רצוני ולקבל באהבה את מהלכיו גם אם הם גדולים מהשגותיי הקטנות.
ילדים מתרוצצים סביבי, מטפסים על השולחנות, מכרסמים בורקס ומשאירים עקבות על הכיסאות, ואני מחזיקה את עצמי בכוח לא לקום ולצעוד לביתי הקרוב וליהנות מהחופה שלדברי בעלי (בשיחת הטלפון) מתחילה ברגעים אלו…
ואז, כשהאכזבה ממלאה את כל כולי, אני שואלת את עצמי איזו פעולה קטנה אני יכולה לנסות לעשות לזכות האירוע התקין.
"אני מתחייבת בלי נדר, שאם אספיק לראות את החופה כאן באולם!!! אתרום לצדקה חמישה שקלים".
זהו! לא משנה לי איזו קופה, לא משנה לי איזו צדקה זו תהיה ומה המטרה של הגבאים שאוספים. פשוט, חמישה שקלים לצדקה, לשימון הגלגלים, כבר נראה מי יזכה בסכום האגדי…
אחת, שתיים, שלוש. המסך נדלק, ומול עינינו מוביל הרבי את בנו לחופה.
