חמצן של אימהות

פורץ גונב את אוסף השעונים היקר בעולם אך חי כהומלס. מה היה חסר לו?

שיחת הטלפון שהגיעה מסוחר אומנות להנהלת המוזיאון לאומנות האסלאם שבירושלים, הייתה מפתיעה. השנה הייתה תשס"ו (2006), והדובר מעבר לקו היה סוחר אומנות ועתיקות מתל אביב. הוא הציע למנהלת האומנותית של המוזיאון כארבעים שעונים שנגנבו בשנת תשמ"ג (1983) מהמוזיאון, אותם 'מצא', לדבריו. התברר שעורכת דין פלילית פנתה אליו כדי שיעריך שעונים השייכים ללקוחה שלה, שכמובן נותרה אנונימית.
כדי להבין מה התרחש כאן, נפליג רגע 23 שנים לאחור. בעיצומה של שבת אביבית החנו שלושה פורצים משאית לצד קיר המוזיאון, כופפו באמצעות ג'ק את סורגי החלון – בחסות המשאית שהסתירה את מעשיהם, ובאמצעות סולם חבלים ומזרנים טיפסו אל תוך המוזיאון. האזעקה, טוב ששאלתם, הייתה מקולקלת. והשומר? אולי ישן, או ששהה בקומה אחרת.
הפורצים ניגשו ליעדם: אוסף בן 191 שעונים של דייוויד סלומונס, שנחשב לאוסף השעונים הנדירים השלישי בחשיבותו בעולם. הם גם ידעו היטב מה הם מחפשים. הם בחרו בנחת את 106 השעונים שהיו היקרים ביותר באוסף והסתלקו מהמקום, לא לפני שעצרו לארוחה קלה.
רק למחרת גילה שומר המוזיאון את הנעשה. שוויה הכספי של הגנבה היה הגבוה ביותר בארץ באותה עת. רבע מיליארד דולר בערכים של הימים ההם – המון ביחס לערך הכספי של הסכום הזה כיום.
למרות שכל קצות החוט ופרטי השעונים היקרים שנגנבו הועברו לכל סוחר אומנות בארץ ובעולם, ועל אף שהאינטרפול עורב בפרשה ועיתונאים ביצעו תחקירים – שום דבר לא התקדם בחקירה. גם פרסים כספיים שהובטחו על כל פיסת מידע לא קידמו את פתרון הפרשה, שנותרה בגדר תעלומה.
כששיחת הטלפון מסוחר האומנות הגיעה למוזיאון, הם זינקו למשרדה של עורכת הדין, הציגו בפניה קטלוג של השעונים הגנובים, וזו זיהתה חלק מהם אך טענה: השעונים שייכים ללקוחה שלה. לא פחות ולא יותר, היא ירשה אותם מבעלה המנוח. למחרת הציגה עורכת הדין בפניהם שלושה ארגזי קרטון שבהם היו ארוזים בנייר עיתון ארבעים שעונים. אחד מהם היה שעון 'המלכה', שהוזמן עבור המלכה מארי אנטואנט, מלכת צרפת בעת המהפכה הצרפתית.
בתום מו"מ קצר הוחזרו השעונים למוזיאון תמורת פיצוי סמלי של 35,000 דולר ללקוחה, שזהותה, כך סוכם, לא תיחשף.
באופן מפתיע לא דיווחה הנהלת המוזיאון למשטרה על החזרת השעונים, והחלה לתקן ולשפץ אותם. רק שנה לאחר מכן נודע למשטרה על החזרת חלק מהשעונים וזו פתחה שוב את החקירה, וממנה עלה כי 'בעלת האוסף' ירשה את ה'סחורה' מבעלה, נעמן דילר.
דילר ציווה את כל רכושו לאשתו, ופירט בפניה היכן הוא מאוחסן. בין היתר, הנחה את אלמנתו שלא לנסות למכור בעצמה את השעונים, אלא באמצעות עו"ד פלילי, וכך אכן עשתה. כשהמשטרה התוודעה למקרה, הלקוחה נחקרה, טענה שלא ידעה מה מקור השעונים ולא שמעה מימיה על המוזיאון.
המשטרה לא הייתה זקוקה ליותר מנקודות הציון שהוצגו בצוואתו של נעמן דילר. האינטרפול שיגר כוחות משטרה לאתרי המסתור השונים שברחבי העולם, ובין היתר נמצאו גם מרבית השעונים שנגנבו בפריצה למוזיאון.
מי היה ה'צבר' שהוריו בחרו לו שם של שר צבא מצורע? נעמן נולד בשנת תרצ"ט לאימו, אשת חינוך שהתגוררה לבדה בקיבוץ עין החורש. בנה הקטן הצטרף אליה רק כעבור ארבע שנים, כפי שהיה נהוג בקיבוצים באותם ימים. למעשה, הילד הזה העביר את שנות ילדותו ללא אמא. הפרט הזה חשוב מאוד להמשך.
נעמן היה ילד גאון ויצירתי עם הפרעת קשב וריכוז שלא הייתה מוכרת אז. כילד בודד הוא הפך ל'עושה הצרות' של הקיבוץ, בייש את משפחתו ואת חברי הקיבוץ במעשיו ובהתנהגותו. הדחייה הזאת גרמה לו לעשות 'דווקא', כדי להוכיח 'אני שווה', גם אם זה קרה באופן השלילי ביותר.
דילר כיוון הכי גבוה שאפשר. הוא התגייס לקורס טיס, אך כשהגה המטוס היה בידו הוא הטיס אותו באופן פיראטי מעל הקיבוץ שלו, תוך שהוא עושה פעלולים אקרובטיים מסוכנים מעל גגות הרעפים של הקיבוץ. דילר היה מאושר: הפעם הוא היה למעלה, מעל כל הפרצופים ההמומים ששנאו אותו כל כך. השכנים כמובן הלשינו עליו, ומפקדיו סילקוהו מקורס הטיס בבושת פנים. תקופה לאחר מכן הוא גורש לצמיתות מהקיבוץ, אחרי שנתפס בגנבות מבתי החברים.
מכאן ואילך הפך נעמן דילר את 'מקצועו' לאומנות של ממש. הוא שדד בנקים, בתים וחנויות, כשהשיא היה בשוד השעונים הגדול. הוא נחשד בשעתו בפריצה למוזיאון, אך בתחכום רב בנה לעצמו אליבי מושלם והסיר מעליו כל חשד.
כשזהותו כפורץ שהניח ידו על השעונים נחשפה, הוא כבר לא היה בין החיים. כערירי נפטר ונקבר, בקושי מניין אנשים מלווים אותו בדרכו האחרונה.
הכי תפסה אותי בסיפור הזה אישיותו. בדרך כלל, גנב הוא איש תאב בצע. אלא שדילר חי כהומלס, בלי שנהנה מפרי עמלו. חוקרי המשטרה מצאו בכספות בכל רחבי אירופה כמעט את רוב האוסף שנגנב. התשוקה שלו לא הייתה לכסף כמו לריגוש שבעצם הגנבה.
למה? כאן מגיע ניתוח פסיכיאטרי מרתק של ד"ר איגור ברוש. אלו דברים שכולנו מכירים, אבל הם מקבלים משנה תוקף. בילדות, הוא מסביר, אדם אמור לקבל משוב של פידבק, אהבה, חום. אם הוא לא מקבל אותם, הוא לא גדל כפי שצריך. הנתק והיחסים העכורים עם אימו, כמו הצימאון לחום ואהבה, השפיעו עליו לרעה.
החסר ליווה אותו כל חייו. ילד ללא חום ואהבה הורית לא מצליח לגבש הערכה עצמית יציבה לאורך שנות חייו, ואז – הוא נאלץ לחפש את המשוב הזה בעצמו.
במקביל לחלב, ילד זקוק למנות גדושות של 'וואו', יחס מתפעל של 'אתה הכי מוצלח', 'הכי צדיק' ו'הכי חכם'. זה לא פוצי-מוצי של אימהות, זהו חמצן קריטי לנפש רכה ובסיס ליציבותה לכל חייה.
בשונה מסתם מחמאה, התפעלות היא הביטוי הגבוה ביותר ל'כמה אתה מיוחד'. אנחנו מכירים את זה מהיחס לילדים צעירים, אבל זה צורך חיוני בכל גיל ובכל מצב.
הזיכרון הטוב ביותר שלי – ושל עוד רבים – מהילדות, הוא הרגע שבו מישהו, הורה או מחנך, אמר לי: 'ואוו, אתה כל כך מיוחד'. כי כשמישהו מתפעל מאיתנו באמת, זה רגע מכונן שמונע מאיתנו לחפש את הייחודיות הטראגית בדרך שבה בחר נעמן דילר.