פקידה שמולי תקעה מבט בצג המחשב והמהמה. "אהה נכון, אי אפשר לקבוע תור ליום חמישי כי זה אמור להיות ט"ו בשבט".
"תשעה באב", תיקנתי אותה.
"ט"ו בשבט, תשעה באב, לא משנה. אתם צמים בשניהם".
הסתכלתי עליה, אישה בשנות הארבעים, והתחשק לי לבכות. נזכרתי בערב יום הכיפורים השנה, כשאישה רחוקה אחרת הציעה לי לערוך איתה פגישה. הסברתי שאני לא יכולה, שהיום הזה הוא מתנה, כל דקה בו עמוסה מאוד וזה לא יום מתאים לפגישות. "נקיים את הפגישה בזום", היא חשבה שמצאה את הפתרון המנצח.
"בערב יום הכיפורים בשתיים בצהריים אני לא פותחת מחשב". תיארתי לה איך בשעה זו אנחנו חוזרים מתפילת מנחה גדולה מיוחדת ומתכוננים לסעודה.
"אז בשתים עשרה".
נשמתי עמוק. ניסיתי לתאר במילים עבריות פשוטות מה זה ט' בתשרי. איך אנחנו מנסים להספיק בו עוד הרהור של תשובה, עוד פרק תהילים, עוד מעשה טוב, עוד שיחת טלפון של סליחה וברכה, עוד סיר ותבנית לכבוד מצוות היום. סיפרתי על שולחן האוכל שנערך שוב ושוב.
היא ניסתה להבין, אבל לא באמת הבינה למה אני לא יכולה לשבת עם צלחת מול המחשב ולדבר איתה. "לבריאות. באהבה. מה הבעיה שלך?"
אנחנו מתאבלים על כך שהגלות הרחיקה אותנו מבית המלכות. שאיבדנו קשר ישיר עם הבורא. מצטערים על קוצר הדעה וההשגה של מה איבדנו בכלל. ואם אנחנו כך, מה עם אלה שרחוקים עוד יותר?
מדי פעם אנחנו עדים לסיפורי חורבן מהסוג הזה, וזה כואב וצורב. לא מזמן פגשתי אישה שהציגה את עצמה בשם 'דורית כהן', רק השם הפרטי שלה בדוי. היא סיפרה על שלושה בנים מוצלחים, שעושים חיל בלימודיהם ומן הסתם עוד נשמע בעתיד על פרופ' ועו"ד כהן הכי הכי בתחום.
אמרתי לה בחיוך שיש להם ייחוס ראשון שהם כהנים, מהשבט הנבחר. היא הניפה יד בתנועה מזלזלת. פתאום המבטא שלה הפך למודגש יותר: "שיהיה לך ברור שאני בכלל לא התגיירתי. אבל הם כולם ישראלים טובים וכהנים. כן, אני כבר יודעת שמשפחת כהן היא הכי הכי. האח המסורתי של בעלי מקבל הרבה כבוד כשהוא הולך לבית הכנסת…"
וזו הייתה דוגמית מוחשית כואבת למציאות שקורית גם בארץ. לא רק בארה"ב, ששליש מיהודיה בסכנת הכחדה…
אולי אם ניתן לליבנו את גלות הרוח, את הריחוק הכואב – המצב של עם ישראל עשוי להיות טוב יותר. אולי אם נחשוב מה אנחנו יכולים לעשות למען אחים תועים שלא יידרדרו עוד יותר לתהומות של לא נודע – נצליח לקרב ולהאהיב את היהדות, ואולי נעשה משהו למען השכינה שבגלות.
בכל מקום שנהיה נזכור שאנחנו השגרירות שבהתנהגותנו יכולות לזרוע יהדות בלבבות הצחיחים ואין לנו מושג איפה ינבטו הגידולים ויצמחו.
שנזכה כבר ל"עזרנו אלוקים על דבר כבוד שמך" ולגאולה השלמה ברחמים גדולים.
חנה
