חסרי אחריות, נמאסתם

1.
תופסים טרמפ
שובה של המחאה נראה השבוע כמו פגישת מחזור. אותם אנשים, אותם דגלים, אותם לפידים. רק התפאורה התחלפה: בשנה שעברה זעקות השבר הושמעו כלפי הרפורמה המשפטית, עכשיו משפחות חטופים צועדות בראש.
הרבה קריאות נכונות, צודקות, הושמעו בהפגנות. מה יותר צודק מזעקות בת שמתחננת לראות את אביה חוזר מהשבי; מה יותר הוגן מאמא שכבר אינה יכולה עוד להמתין לבן שישוב הביתה.
אף על פי כן, התחושה היא שמישהו עושה עליהם סיבוב. הניצבים זעקו כאב, זעקו אמת, המארגנים שידרו זיוף. השימוש בהם נראה ציני, טרמפיסטי, לא הוגן.
מטה החטופים לא הוקם כדי להפיל או לרומם ממשלות. קריאה פוליטית להחלפת שלטון עושה נזק למשפחות.
אמת. יותר מדי אינדיקציות מעלות חשד לשיקולים זרים המעורבים בקבלת החלטות. למרות זאת, שום דבר טוב לא יֵצא מהחרפת צעדי המחאה ברחובות. זה לא הוגן לערב פוליטיקה בסוגיה כל כך רגישה; זה גם לא תורם דבר. ההפך. סנוואר רואה זאת ומקשיח עמדות.
הציבור הישראלי, שמרביתו ככולו אמפתי לסבל הנורא שעוברים החטופים, עוסק עכשיו באלימות קומץ מפגינים ובפריצת מחסומים למבצרם הירושלמי של משפחת נתניהו – במקום לדבר על המהות הנפשעת.
זאת ועוד: האם נראה לכם הגיוני שראש שירות הביטחון הכללי יצטרך לנטוש דיון לילי על המתרחש ברצועת עזה ולמהר לרחוב עזה כדי להדוף אנרכיסטים שפרצו את הגדרות מסביב למעון רה"מ? לא, זה לא הגיוני.
יש הרבה סיבות לדרוש מראש הממשלה להניח מפתחות. לא כך. ההפגנות אולי מכוונות נגדו, אבל בראש ובראשונה הן מזיקות למשפחות החטופים ומזיקות לנו האזרחים.
היה עצוב ומקומם לראות השבוע את נתניהו מזהיר מפני בחירות. "רגע לפני ניצחון (מוחלט)", אמר, "אסור לנו לשתק את המדינה לשמונה חודשים". זה היה מופע מנותק, מצד אדם שיודע היטב שאם רק יבחר לקחת אחריות ולהבין שנוכחותו גורמת – בין אם בצדק ובין אם שלא בצדק – לקרע הפנימי בתוכנו, ומתכוון להמשיך כאילו דבר לא קרה.
נניח שאתה אינך הראש ואינך אשם ואינך אחראי ואינך כלום. רק הזכויות שמורות לך ואילו החובות לכפופים אליך. נניח. אם יש מיליוני אזרחים שמשוכנעים שהכל בגללך ומשוכנעים שהם מסתכנים ביטחונית רק בגלל שאתה מכהן כראש ממשלה – וכדי להזיז אותך הם מתכוונים להיאבק בך ולפגוע בשותפיך, כולל בחרדים ובבני הישיבות – האם גם כאן האחריות איננה עליך?
בסדר, הם שטופי מוח, מוסתים מהתקשורת, מהאחים לנשק, מהדגלים השחורים, הירוקים והכתומים. אבל הם שטופי מוח. ולכן, הם מתכוונים לא להניח לך. אז בשם העוול שנגרם לך המדינה כולה צריכה להיות משותקת?
זאת ועוד: רואים זאת האויבים שלנו. בדיוק כפי שראו זאת לפני שבעה באוקטובר. הם מזהים את החולשה הפנימית ומזהים שהקרע חזר לרחובות. האם לא הגיע הזמן להסיק מסקנות? האם נזק המלך שווה את הצר? שילמנו עבורך מחירים כבדים. בחמש מערכות בחירות, באי העברת תקציב, בקיטוב נוראי. אולי די כבר?
ואליכם פרובוקטורים חסרי אחריות: נכון, אתם אינכם נבחרי ציבור. אתם אזרחים במדינה דמוקרטית ויש לכם זכות להביע מחאה במגבלות החוק. אבל לא למדתם לקח? לא ראיתם שהמחאה מעודדת את אויבינו לפגוע בנו?
האם מצפונכם נקי כשאתם שוב מחזירים למרחב הציבורי את שיח המחנאות והאיבה הבין־שבטית?
אתם הרי יודעים שלא קוראים לכם מוטי אשכנזי ובראש ממשלת ישראל לא יושבת גולדה מאיר ובוודאי שלא מנחם בגין. יושב אדם שלא מתכוון ללכת הביתה רק בגלל שמאות אלפים מפגינים נגדו. זה הזמן להילחם בו? עכשיו? רגע לפני עימות מסוכן עם חיזבאללה ואיראן? עוד בטרם חיסלנו את חמאס ונכנסנו לרפיח?
אל תנסו לייפות זאת: אתם חסרי אחריות. אין קמצוץ של יושרה באופן שבו אתם מקיימים את המחאה. אם הייתה לכם כזאת, לא הייתם מסיתים ציבור ענק – שמתנגד התנגדות אותנטית ואמיתית לראש הממשלה – ומתסיסים אותו לצאת למלחמה פנימית בעיתוי רגיש ביותר. חוזר שוב: רגיש ביותר.
לא מתקנים עוול בעוול. הפוליטיקה הנחותה שמנהלת את סדר יומו של פוליטיקאי חסר מודעות, שלא הפנים את גודל האסון שהתרחש במשמרת שלו – לא מצדיקה מעשים חסרי אחריות שגוררים לתוכם משפחות יקרות שמודאגות דאגה אמיתית ועמוקה לגורל יקיריהן.
שישה חודשים למלחמה. 600 חיילים שילמו בחייהם על הרפתקת השסע הפנימי. בהם, רבים מאוד הנמנים עם הציונות הדתית. אפשר להניח שמרביתם לא השתתפו במחאות נגד הרפורמה בשנה שעברה. חלקם, מן הסתם, בחרו בממשלה הזאת. איזו זכות יש לכם, אחים לנשק, לדבר בשמם ולהצית מדורות שבטיות?
ואליכם, מתנגדי הממשלה היושבים בשקט בצד וחושקים שפתיים בכאב, אך מתוך אחריות: עוד יגיע היום ותגיע השעה שהציבור הישראלי כולו יבין ממה דאגתם כל כך. אלו שקוראים לכם שמאלנים, למרות שאתם אנשי ימין מובהקים המתנגדים פרסונלית להנהגת המחנה – עוד יודו שצדקתם.

הטרוף יפתיע כל פעם מחדש. מחבלי חמאס על טנק צה"לי

תמשיכו לגלות אחריות ואל תתפתו להיסחף למלחמת אחים מיותרת.
אסור לנו לתת את המתנה הזאת לאויבינו.

2.
5 שעות ואיש לא בא
בבוקר שמחת תורה התעוררה משפחת גולדשטיין בביתה בכפר עזה למתקפת טילים פתאומית. האבא נדב, האמא חן והילדים מיהרו לממ"ד שבו ישנה בתם הבכורה, ים.
חמש שעות המתינו לכוחות החילוץ. כמו כולנו, גם הם כבר עודכנו על מה שמתחולל בחוץ. לרגע לא העלו בדעתם שתכף, בתוך זמן קצר, ייחרב עליהם עולמם והשטן יופיע בכבודו ובעצמו בפתח ביתם.
הריצה החפוזה לחדר הממוגן הותירה מאחור את הניידים. רק ים, חיילת בסדיר שהייתה שבועיים לפני שחרור, אחזה במכשיר וניסתה באמצעותו להזעיק עזרה תוך שהיא חוזרת על פסוקי 'שמע ישראל' וקוראת תהילים שהיו דרך קבע בתיקה האישי.
ניסתה, התחננה, אבל איש לא בא. "חווינו פחד מוות, חוסר אונים", אומרת לי חן גולדשטיין, אם המשפחה שנחטפה עם ילדיה לרצועה. "כל הזמן חיכינו שהצבא יסגור את האירוע, אבל עוברת שעה ועוד שעה ושום דבר לא קורה. אני זוכרת שאני שואלת כל הזמן בחוסר הבנה, איך האירוע הזה לא נסגר?"
אחרי חמש שעות שבהן מדינה שלמה עוקבת בחרדה אחר האסון המתגלגל, הופיעו בבית משפחת גולדשטיין מפלצות הרוע.
האב, נדב, שהיה נטול נשק, תלש קרש מאחת המיטות, נעמד בפתח החדר, וניסה לגונן על משפחתו. מול חמישה מחבלים חמושים, לא היה לו סיכוי. כמובן. הוא נורה במקום ונפל ארצה מתבוסס בדמו.
הבנת מייד שהוא נהרג?
"לא הייתי בטוחה. הוא שכב בשקט. הם התחילו לצרוח עלינו בערבית ופקדו עלינו להתלבש. הובילו אותנו בשיירה אל מחוץ לבית כשבדרך אנחנו מדלגים מעל נדב. לא הספקנו אפילו להיפרד ממנו. עוד קיוויתי שהוא בכל זאת חי. חשבתי שאולי פספסנו את הצבא בכמה דקות ותכף הם יגיעו ויגישו לו עזרה".
הילדים יצאו ראשונים, ואחריהם האם חן ושתי הבנות ים ואגם. בשלב מסוים, ים נתקעה במשקוף. "כשהמחבלים נכנסו, הם השתמשו בחומר נפץ שיצר חור בקיר", מסבירה חן גולדשטיין. "מההדף, הדלת והמשקוף נשברו". ההיתקלות, אולי גם החרדה, הביאה לעילפון. הבת הצעירה יותר, אגם, גררה את אחותה לאמבטיה, ניסתה להרטיב את פניה ולהעיר אותה.
בינתיים האמא מיהרה החוצה לראות להיכן המחבלים האחרים סוחבים את ילדיה הקטנים. "הם לקחו אותם לארון הנעליים שנמצא בחוץ ופקדו עליהם לנעול נעליים".
בזמן הזה, בתוך הבית, אחד המחבלים הבחין במדי צה"ל זרוקים בסלון. "הוא נכנס לאמוק והתחיל לשאוג. כנראה חשש שיש גם נשק", אומרת גולדשטיין.
חן רצה פנימה, לראות מה קרה, אך זה כבר היה מאוחר. ים נורתה בראשה ומתה במקום. "ראיתי שהיא ירויה בפנים וזה היה נורא. המראה מטשטש במשך הזמן, אבל כשהייתי בעזה, הכרחתי את עצמי כל הזמן לזכור ולא לשכוח מה שראיתי".
המחשבות לא מרפות. גם היום. אולי היה אפשר כך, ואולי כך. אולי יכלו להציל אותה, ואולי לא. "יש לי חברה שעובדת בבית חולים אסותא באשדוד", היא אומרת. "היא אמרה לי שקיבלה לא מעט פצועי ירי בפנים, כלומר אנשים חיים, והצליחו להציל אותם. אני כל הזמן מתייסרת במחשבה שאולי אם הצבא היה מגיע בזמן היו יכולים להציל אותה. עם זאת, ראיתי את עומק הפציעה אז כנראה שהיא כבר לא הייתה איתנו מהרגע הראשון. אלו מחשבות שלא עוזבות. ייסורי נפש".
משפחת גולדשטיין, בהרכב חסר, יוצאת מביתה, מובלת בידי חיות אדם, בדרכה לרצועה. הטירוף יפתיע אותה בכל פעם מחדש. עכשיו הוא מופיע בבקשה אבסורדית: לקבל את מפתחות הרכב כדי שיוכלו להיחטף. אין כמובן סיכוי לסרב. "רצתי והבאתי להם את מפתחות הרכב של נדב. התיישבנו כולנו, אבל המחבלים חשבו שזה לא עובד; שיש תקלה. אחר כך הבנתי שמכיוון שהרכב היברידי ולא שומעים את המנוע, היה נראה להם שהוא תקול. בכל אופן, רצתי חזרה והבאתי את מפתחות הרכב שלי. ככה מצאו את עצמנו נוסעים ברכב שלנו אל תוך עזה".
אלו היו השעות הראשונות לאירוע; בטרם האש החלה להתפשט. בחוץ, מרחב פסטורלי ושקט מחריש. הרכב נוסע ומתקדם אל היציאה ובדרך חן מנסה להבחין אם יש מישהו שבכל זאת מנסה לעצור אותם. חייל מבעד לשיחים, מסק"ר מרחף. שום דבר.
"חצינו דרך חור שנפער בגדר", סיפרה לי השבוע. "הייתי המומה מהקלות הבלתי נסבלת שבה הם הצליחו לחדור פנימה ומהקלות הבלתי נסבלת שבה הצליחו לצאת החוצה. שאלתי את עצמי כל הזמן איך הם בכלל הגיעו למגע איתנו? איפה כוחות הביטחון שהיו אמורים לחצוץ בינינו?".

3.
סיוט לא נודע
שבע דקות. זה זמן הנסיעה מכפר עזה למחנה הפליטים שאטי.
שבע דקות מהגיהינום. המבט מתרוצץ למעלה, לצדדים, מייחל שמישהו יעצור את הטירוף ועם זה פחד מוות מפני טיל שישוגר לעברם. מהאוויר או מלוע של קנה טנק.
את בדרך לעזה עם ילדייך הקטנים, ומאחור את יודעת שמשהו נורא קרה לבעלך ולבתך הבכורה. אין לך אפילו זמן להתאבל. תוכלי לשתף אותנו במה שעבר עלייך באותם רגעים?
"זה היה מאוד קשה. להבין ולקלוט את כל מה שקרה בבית, כשהילדים מסתכלים עליי במבטים עמוקים. אני זוכרת שהם שאלו אותי: 'אמא, למה השפתיים שלך לבנות?' הן היו לבנות כי התייבשתי.
"אנחנו תמיד המודל לחיקוי שלהם ועכשיו הם מתבוננים בי ורוצים לראות מה אני עושה ואיך אני מגיבה לסיטואציה. הייתי חייבת לתפקד. היה חשוב לי לומר להם שים לא איתנו ולגבי נדב אמרתי שאולי הוא עשה את עצמו מת ואולי החיילים תכף יגיעו ויצילו אותו. רציתי להאמין שזה הסיפור, כי כשהוא נורה הוא מייד נפל בשקט בלי לומר מילה. אז קיוויתי שאולי שיחק את עצמו מת".
הם בדרך לרצועה ומאחור כפר עזה מתחילה לבעור. המחבלים מתבצרים בבתים, מחזיקים בני ערובה, ושולטים במרחב ימים ארוכים. "עד יום רביעי", היא אומרת, "כפר עזה הייתה בשליטת חמאס. זה הקשה מאוד על פינוי הגופות ועל הזיהוי. המשפחה שלנו לא זיהתה אף פעם את ים ונדב.
"שלושה ימים הגופות הוחזקו בבית כי התבצרו בו מחבלים ורק ביום הרביעי יכלו לפנות אותן. מי שזיהתה אותן הייתה חברת הקיבוץ, נירה שפק. היא אלוף משנה במילואים וחברת כנסת לשעבר. נירה עשתה את הזיהוי עבור מרבית המשפחות בכפר עזה".
היא וילדיה לא היו בלוויה, לא בשבעה וגם לא בשלושים. הורי בעלה בחרו לקבור אותם בשפיים, מכיוון שכפר עזה הפך לשטח צבאי סגור.
כשהייתה ברצועה שמעה על כך באמצעות הרדיו שניתן לה. "אז הבנתי את גודל השבר, שאפילו לקבור אותם בקיבוץ אי אפשר. אמרתי לעצמי שאולי נעביר אותם בהמשך, אבל עכשיו אני חושבת שנדב אולי מרוצה מכך שהוא קבור בשפיים".

4.
ילדים קטנים, חסרי אונים
ובחזרה לרכב שעושה את דרכו עכשיו לתוך קן הצרעות. "כשהגענו", מספרת חן גולדשטיין, "ביומיים הראשונים היינו בתוך מנהרה. פגשנו חטופים נוספים, כולם מכפר עזה. אחר כך היינו באיזו דירה יומיים, ואז העבירו אותנו לדירה אחרת ושם היינו חמישה שבועות כמעט עד השחרור".
כשאת אומרת דירה, זה אומר שמתגוררת בה משפחה עם ילדים?
"לא. הוציאו את המשפחה והכניסו אותנו עם חוליה של שישה מחבלים ששמרו עלינו כל השבועות האלו".
איך היה היחס של השובים שלכם כלפיכם?
"הרבה מניפולציות רגשיות. כל הזמן השתיקו את הילדים; היה אסור להם לדבר בקול רם. הם גם איימו עליהם שישרפו את היצירות שלהם אם ידברו בקול או אם יכתבו בעברית. אחד המחבלים הביא פעם אחת גפרורים וכמעט שרף את היצירות.
"לי, כאמא, זה שרף את הלב. לוקחים מילדים קטנים את החופש ואפילו דבר מינימלי, כמו לדבר או לצייר בשפה שהם מכירים לא מאפשרים להם. נוסף לכך, תנאי ההיגיינה היו מאוד קשים והיה מחסור באוכל.
"אבל", היא מציינת, "הסיוט הכי גדול היה תחושת הפחד שלא עזבה אותנו. היינו חשופים לסכנה גם מהעזתים שלא יעשו בנו לינץ' וגם מאש כוחותינו. התחושות שם מאוד קשות, כי הימים עוברים ואתה לא יודע מה נעשה ומה יהיה. בכל רגע מישהו יכול לקבל החלטה על החיים שלך. במקביל, אתה חווה לחימה מאוד קשה. כל הזמן הפצצות כבדות וחלונות מתנפצים.
"בתחילה חשבתי שקרה משהו שלא קרה אף פעם. השקט של הימים הראשונים הביא אותי לחשוב שאולי ישראל בוחרת שלא לתקוף כי קודם כל היא רוצה לשחרר אותנו. מהר מאוד הבנתי שזה לא הגיוני כי אם יעשו עסקה כל כך מהר זה יגביר אצלם את התיאבון והם יבינו שהם יכולים כל פעם לחטוף ולקבל את מבוקשם. ככל שעברו הימים הכתה בי ההכרה שהסתבכנו; אנחנו חטופים וייקח זמן עד שנוכל לצאת אם בכלל".

גורמים נזק לכולנו. המחאה השבוע (צילום: פלאש 90)

לא היה לה קל לדבר. לצד השכול וטראומת השבי, יש לה משפחה לגדל והיא צריכה לתפקד גם במקומו של בעלה נדב, האב המסור שנרצח. היא הסכימה להתראיין מתוך תחושת מחויבות לאלו שנותרו מאחור. "כשעזבנו הם התחננו שלא נשכח אותם. הבטחתי להם שאעשה הכל למענם. לצערי, חלפו כבר ארבעה חודשים מאז שהשתחררנו והם עדיין שם.
"אנשים עדיין שואלים אם היה קשה שם. הם לא מצליחים להבין כמה היה קשה. פגשנו חטופים שעברו אלימות פיזית; חוו רעב; היו חטופים שנפצעו מיריות עם פציעות מורכבות".

5.
תעדוף לקוי
היא לא מעורה בעניינים פוליטיים ואין לה שום רצון להתנגח, אבל היא מתקשה להבין את הטרמינולוגיה המתנהלת בנושא. "הייתי רוצה שהשיח יהיה שהחטופים בראש סדר העדיפויות. אני שומעת שמדברים על הלחימה והעמקת הלחימה, וסוגיית החטופים נמצאת במקום השני והשלישי.
"זה צריך להיות הפוך לגמרי. מדובר באזרחים שנחטפו מהבית שלהם והממשלה לא הגנה עליהם. המינימום המתבקש כדי לתקן את העוול הזה הוא לעשות כל מה שאפשר כדי לשחרר אותם. הדברים שהם עוברים שם נוראיים". מטבע הדברים, לא את הכל ניתן לפרט.
"אומרים לי כל מיני פוליטיקאים: הלחץ הצבאי יביא לשחרר אותם; הלחץ הצבאי גם שחרר אתכם. אנחנו במלחמה כבר חצי שנה ועדיין יש שם 134 חטופים. עד מתי נשב ונמתין שהלחץ הצבאי ישחרר אותם?"
המגעים כל הזמן מתקיימים, אבל עושה רושם שחמאס לא מעוניין להגיע לעסקה. הדרישות שלו מרחיקות לכת.
"אני לא יודעת מה נחשבת עסקה סבירה ומה לא. הם עדיין שם. נערים צעירים, חיילות, אזרחים תמימים שלא עשו דבר ונחטפו כי לא היה מי שיגן עליהם. ראיתי אותם שם. ראיתי אלו תעצומות נפש הם מגייסים כדי לשרוד בתופת הזאת. במציאות קשה, בלתי אנושית. אז הם עושים הכל כדי לשרוד והשאלה אם אנחנו – אזרחים, ממשלה, גורמי חוץ – עושים הכל כדי לחלץ אותם מהגיהינום".

6.
חלל כבד
ביקשתי שתספר על בעלה. "הוא היה איש מאד מיוחד, שניהל אורח חיים מאוד תובעני. נדב עבד קשה, כסמנכ"ל פיתוח וחדשנות בחברה שמייצרת חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק. הוא לא היה הרבה בבית, כי היה צריך לנסוע לא מעט לחו"ל, אבל כשהיה, הקדיש את כל כולו לילדים ולמשפחה.
"הוא הקפיד להשתתף באספות הורים בבית ספר וכשהיינו צריכים ללכת לייעוץ הורי (הנחיית הורים) היה מגיע עם מחברת ועט ורושם הכל. הוא לקח את נושא חינוך הילדים ברצינות מיוחדת".
עכשיו הם מנסים לחזור לשגרה. בינתיים הם עושים זאת מהמלון בשפיים, שבו הם שוהים עם יתר המפונים מכפר עזה. "השגרה מאוד חשובה לנו", היא אומרת. "הילדים חזרו ללימודים ובקרוב אנחנו אמורים לעבור לקרווילות בשפיים. מקבלים אותנו מאוד יפה במלון, אבל זאת חופשה מתמשכת וחסרה לנו תחושה של בית.
"יום שישי הוא הזמן הכי קשה שלי בשבוע", היא אומרת בכאב, "הרגשות צפים. הזיכרונות המשפחתיים, ההכנות לשבת. אלו הרבה תחושות להתמודד איתן. קודם תחושות של אובדן, אחר כך תחושת שבי ועכשיו תחושת פליטות".