חצי מיליון זעקות

הם עמדו שם, עם הקפוצ'ונים והמבטים שגרמו להם לנשור, ובכו אחרי מיטתו של גדול הדור

כמו כל אוחז בעט השבוע, שאלתי את עצמי מה כבר יש לי הקטן להוסיף ולדבר בתוך אלפי ההספדים והמאמרים שכבר נאמרו ונכתבו בשבוע הקשה והמטלטל שעבר על כל יהודי בעולם. כן, לא נראה לי שיש יהודי בעולם שהפטירה לא נגעה בו באיזה אופן. אצל כל אחד מכיוון אחר, כי הסתלקות נשמת משה רבנו שבדור פוערת חור עמוק בליבה של כל נשמה שעמדה בהר סיני.

אם אחרי חורבן בית המקדש נאמר בפסוק "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם", אז כנראה שגם אחרי הסתלקות צדיק, שקשה כשרפת בית אלוקינו, רק הקדוש ברוך הוא בעצמו יכול לנחם עם מופלא ונדיר, שבוכה ומצטער על סילוקו של עמוד האש.

נדמה לי שלכולנו הייתה תחושה שר' חיים לא יסתלק לעולם, אלא יצא איתנו לקבל את המשיח. ופתאום, ברגע אחד, פרח לו איש האמת, והאיש שאמרנו בצילו נחיה השאיר אותנו יתומים, שמרגישים באמת שנשארו בתוך סבך סערות ומאורעות ללא שום צל ומגן.

בשעת ערב מאוחרת התיישבתי אצל אימי שתיבדל לחיים טובים, ותיניתי לפניה את מחשבותיי העגומות. והיא, כמו שרק אימהות צדיקות יכולות להגיב, קפצה כנשוכת נחש: "איך אתה מדבר? בטח שיש לנו צל ומגן, אלו הם התינוקות של בית רבן. תגיד, אתה ראית פעם דור עם כאלו ילדים טהורים וקדושים? אתה יודע כמה תורה ותפילה נשפכות מפיהם הטהור של רבבות תינוקות של בית רבן מדי יום ביומו? אלו הילדים שעליהם אומר המדרש שלעתיד לבוא, כשיבוא מלך המשיח, יתקבצו עימו כל עוסקי התורה, ורק בזכות תינוקות של בית רבן יתגבר כוח המשיח וישרה שכינה בישראל".

וזה כל כך נכון ומעודד, כי באמת כשחושבים על זה לא היה דור משופע בכל כך הרבה הבל פה של תשב"ר. והילדים הללו גם הם היו שם בהלוויה יחד עם הוריהם. ההלוויה הייתה סוג של מתן תורה סביב הר סיני, וכנטילתה בשישים ריבוא כך כבודה כשמסתלקת בשישים ריבוא.

ולא רק הם היו שם. ברחובות המושחרים פגשתי גם הרבה צבעוניים. נערים צעירים שאת חלקם אני מכיר – וממש לא מהישיבה – והם עמדו שם דומעים ועצובים, עם הקפוצ'ון והטכנולוגיה והתספורת וכל הדברים שבגללם כבר סימנו אותם והסבירו להוריהם שהם כבר אבודים. וכן, ה"אבודים" האלו הגיעו לילה קודם וישנו על מזרנים בחדרי אוכל, רק כדי שהם לא יחמיצו את הלוויה של ר' חיים. וכל המראות הללו בתוך הלוויה – כבר בהם הייתה טמונה הנחמה הגדולה. כי לראות את האחדות הזאת של כל עם ישראל שמגיע לכבד ולהיפרד מהתורה הקדושה, זאת הגאולה בהתגלמותה.

גם את ישראל, בחור צעיר למוד ניסיונות והתמודדויות רוחניות לא פשוטות, ראיתי שם. "שמעתי את השיר החדש שלך. אתה שר שם שאין שמחה כמו שמחה של יהודי שמתגבר על היצר הרע. אתה אולי שר את זה, אבל אני יודע את זה".

מסביבנו המונים צועקים י"ג מידות, והוא – דחוף לו לספר לי את זה דווקא עכשיו. "שבוע שעבר הייתי בישיבה ובלי הודעה מוקדמת הוא שוב מגיע, הרע הזה. הרגשתי שאני מאבד את הדעת ואת השליטה על מעשיי. יצאתי מהישיבה לרחוב החשוך בדרך למקום עוד יותר חשוך. בשכל הבנתי שאני מזיק לעצמי, אבל הייתי כבול.

"צרחתי בלב לשמים שיקרה לי נס ומשהו יעצור אותי. ופתאום אני מרגיש בכיס סוכרייה קטנה. הוצאתי אותה, שמתי יד על הראש ובירכתי בכוונה כזו, כמו שלא בירכתי מעולם 'שהכל נהיה בדברו'. ריבונו של עולם, אמרתי, לא רק הסוכרייה הזאת נהייתה בדברך, גם אני נהייתי. אני יחד עם יצר הרע שבי. אתה לא יכול לעצור אותי?

"באותו רגע זה נגמר. הסתובבתי בחזרה לישיבה, חזרתי לחיים והייתי המאושר באדם".

אז כן, גם הגיבורים האלו הם הנחמה שלנו, שאנחנו מעולים וטובים ומגיע לנו להיגאל ברחמים גדולים.

ויש עוד חידוש נפלא שהתחדש לי השבוע. במשנה הידועה שבסוף מסכת סוטה כתוב שבעקבתא דמשיחא אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. לכאורה הכוונה בדברים שההישענות הזאת היא הפתרון לכל אותן בעיות שיהיו. אבל דבר אחד הוקשה לי: מה זה הביטוי 'להישען'? למה לא כתוב 'להתפלל', 'לבטוח', או 'להאמין'? הרי הישענות מבטאת חוסר אונים. כמו אדם נכה שלא יכול לזוז ללא הישענות על כתף חברו.

אחרי השבר שפקד את כולנו, נראה לי שהבנתי משהו. כן, זה המצב. אכן נשארנו בלי יכולת לזוז. עכשיו נותר לנו רק להישען על הקדוש ברוך הוא. ואז, בהשגחה פרטית, מצאתי את פירושו המהפכני של מרן רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, שכותב את המילים הבאות על אותה משנה מדוברת:

"המשנה מודיעה אותנו את הקללות אשר תחולינה בעקבתא דמשיחא, ואמר הגאון ה'נפש החיים', כי הדברים האלו גם הם קללה, ###והיא יותר נוראה מכל הקללות שלפניה###, כי יראי השם שיהיו בימים ההם יתייאשו וירפו ידיהם מללחום מלחמת השם והיא טעות גדולה. והמקרא צווח: 'תנו עוז לאלוקים'".

ועוד לפני שאני מספיק לעכל את הדברים, אני מוצא ניסוח די דומה אצל הרבי מלובאווטיש זצ"ל, שכותב: הפתגם 'אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים' – הוא אחד הסימנים של חושך הגלות, שהאדם 'מתרץ' את עצמו על העובדה שהוא לא עושה מאומה, ואומר כי 'אין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים!'

"אך האמת היא, שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו בעניין הקשור עם תורה ומצוותיה, הוא לא סומך על אף אחד, לא על משה רבינו ואפילו לא על הקב"ה (כביכול), ואינו אומר 'אין לנו להישען', אלא צועק ותובע: 'למה ניגרע'".

זו הזעקה ששמעתי השבוע מפיהם של כל מאות אלפי המלווים. ריבונו של עולם, הצדיק אבד, עכשיו אנחנו נשענים עליך ומתחילים ללחום את מלחמת השם בגיבורים.