הגיע הזמן להתפכח מהאשליות: מוסד להשכלה גבוהה הוא לא רק מקום לרכישת מקצוע, והיציאה לתרבות המערב מצריכה את האדם החרד לדבר השם להיערך בכמה אסטרטגיות
מעשה בחסיד שהיה נוסע לעסקיו מעיירתו שבגליציה לברלין הגדולה, שם היה פושט את מלבושיו החסידיים ולובש לבוש מודרני כמנהג המקום. בחזור היה עובר דרך בית המדרש של רבו, אך טרם שנכנס אל הקודש היה מחליף את מחלצותיו ושב ללבושו המקורי.
באחת הפעמים החליט החסיד שנמאס לו מההצגות והוא מעוניין להיות כן עם עצמו ועם רבו ונכנס לרבו כפי שהוא, בלבושו העדכני.
כשנכנס אל החדר הביט בו רבו בהשתאות. "על מה ולמה באת אליי בלבוש הזה?" שאל. והחסיד השיב: "החלטתי להיות מי שאני – גם כאן. אם הרבי מקבלני – אתקבל כפי שאני, גם ללא הלבוש החסידי".
ענה לו האדמו"ר: "ידעתי שזה הלבוש שלך שם בברלין, אבל הייתי סבור שכאן אתה חושף את זהותך האמיתית ובברלין אתה מתחפש לצורכי פרנסה. אך כעת אני מגלה שההפך הוא הנכון: הזהות שלך בברלין היא הזהות האמיתית וכאן היית עד כה בתחפושת".
בשבועות האחרונים הדהדו בציבור החרדי דבריו החריפים של הגאון רבי יהושע אייכנשטיין שליט"א. ראש הישיבה דיבר על תופעת 'החרדים המודרניים' (הדברים כוונו לעניין הגיוס לצבא, ולא על כך נדבר הפעם). בלוז הדברים עמדה ביקורת על הציבור ההוא, שתואר כמי שמחד גיסא מקפידים על קיום דברי ה'שולחן ערוך' אך מאידך גיסא הלב והתודעה שלהם נתונים להבלי העולם הזה. הם מנהלים את חייהם בתוך המרחב החילוני ובלי המחיצה שהתורה דורשת לשים בינינו לבין העולם החילוני.
אלו משפטים חריפים, ומטבע הדברים יש כאלו שימהרו להיפגע. אבל המבט הנכון יותר הוא להביט נכוחה בביקורת ולשאול באומץ: מה מתוך הדברים נוגע בנקודות שדורשות שינוי? ומה אנחנו יכולים וצריכים ללמוד מהדברים?
אלו שאלות שכל יהודי החרד לדבר השם צריך לשאול את עצמו.
ההתפכחות: בין סנדלר להשכלה גבוהה
כצעד ראשון חשוב להתפכח מאשליה. לפעמים אנו שומעים את הטענה שבכל הדורות יהודים עסקו במלאכה ושחברה שלמה שבה כולם עוסקים בתורה בלבד כוחה יפה רק לתקופה מסוימת, שכבר חלפה מן העולם. חשוב לשים לב שעולמנו אינו דומה לעולם הישן. בימינו, כשאדם יוצא לשוק העבודה הוא נכנס לזירה תרבותית מלאת משמעות. ההשוואה בין המציאות כיום לעולם הישן – פשוט מוטעית מיסודה.
סנדלרות הייתה פעם מקצוע טכני לחלוטין, לא היה צריך ללמוד במוסד להשכלה גבוהה כיצד ליצור ולתקן נעליים ובוודאי לא נדרשה השקפת עולם מסוימת כדי לתקן סוליה ושום פילוסופיה לא עמדה מאחורי שאיבת מים. הפטיש והמסמר היו כלים ולא תרבות והנעל הייתה עמוסה בבוץ ולא במטען ערכי.
העבודות הפשוטות הולכות ומתמעטות, רוב המקצועות המכניסים דורשים השכלה, לרוב אקדמית. והאמת צריכה להיאמר, האקדמיה אינה 'בית ספר למקצוע' ולא מקום לרכישת כלים טכניים. האקדמיה היא עולם רווי בערכים, רובם חילוניים–מערביים. האקדמיה מכוונת לעצב את הבאים בשעריה וליצור מהם אנשים בעלי תודעה הזרה לעולמנו היהודי. לרכישת המקצוע מתלווה סט אמונות וערכים המבוססים על העולם המערבי וזרים לתורה וליהדות. הרעיון של עבודת השם כערך מרכזי בחיי האדם הוא זר לעולם המערבי בכלל ולאקדמיה בפרט.
היוצא בימינו לעולם החיצון במחשבה שהוא נשאר אותו אדם ורק רוכש מקצוע – משלה את עצמו. המפגש עם העולם שבחוץ הוא מפגש עם תרבות, שפה וערכים אחרים. המודעות לכך היא חיונית והכרחית והיא הכלי הראשון במעלה כדי להתמודד עם האתגר. היהודי החרדי שבא אל העולם החיצון חייב להיות מודע לכך שהוא נכנס למקום מאתגר ושעליו לבנות אסטרטגיה של התמודדות, בנייה, צמיחה והתפתחות יהודית בתוך המרחב החדש והכלים החדשים שהקב"ה הביא אותו אליהם, אסטרטגיה שתפתח זהות של איש בית המדרש בעולם המערבי ותסייע למנף את הנתונים החדשים לבניית קומה נוספת בעולמו הפנימי.
אפשר להגדיר חמישה עקרונות יסוד להתמודדות עם המפגש בין העולמות:
א. לא ליהדות של מינימום
הצעקה הראשונה שלנו היא: לא ליהדות של מינימום. לפעמים יש נטייה להעמיד לכל שאלה תמרור מהצד: האם יש מי שמתיר? האם זה ממש חובה או ממש אסור? זו גישה של דלות ועניות תורנית. האם קשר עמוק יכול להיות מיוסד על השאלה 'מהו המינימום ההכרחי'? יהדות כזו היא יהדות של נטל, של משא כבד שמנסים להיפטר ממנו במינימום מחיר. אנו צריכים להעמיד חיים יהודיים של ברית עם הקב"ה ושל קשר עמוק שמשקיעים בו מתוך רצון.
חז"ל מלמדים: לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה. ברור שמה שאינו חובה הוא רשות ולא חייבים לעשותו. אבל לכל יהודי אמורים להיות תחומים שבהם הוא לכתחילה. האם בבית ובמכונית, ברהיטים ובנופש אנחנו רק יוצאים ידי חובה?
ניקח לדוגמה את דמותו של יוסף מוקיר שבת, המוכרת לכולנו. הגמרא איננה מספרת אם הוא היה תלמיד חכם ואם תפילתו נאמרה בכוונה רבה. מה שאנחנו יודעים עליו ומה שחז"ל מצאו לנכון שנדע, שהוא היה 'מוקיר שבת'. השבת הייתה יקרה לו, היא הייתה משוש ליבו. הוא לא שאל: "האם אני חייב לקנות את הדג הזה?" – הוא חיפש כיצד לפאר את השבת. כך הוא רומם את יהדותו ואת הקשר שלו עם קונו.
הקריאה הזו מופנית ליהודים בכל הדורות, אבל יש בה ערך מוסף וחשוב ליהודים הנמצאים כיום מחוץ לבית המדרש. שם זה חשוב הרבה יותר, משום שזהו עוגן ומקור חיות ליהדות, שנחוץ הרבה יותר כשהיהדות מותקפת ומאוימת.
יהדות אינה מערכת חוקים שצריך 'להסתדר איתה'. היא איננה דיאטה של אסור ומותר. היא החיים עצמם, חיים שאוהבים, שמעוניינים לחוות אותם כמה שיותר ולהעמיק בהם ללא שובע.
ב. לא ל'יהדות טכנית'
אנו צריכים להיזהר מיהדות שהיא 'הלכתית נטו'. יהדות המדגישה הלכה מעשית ולא עולם פנימי.
ההלכה היא מסגרת הכרחית שהקב"ה בעצמו קבע לשמירת הקווים המנחים, השלד וקווי המתאר של היהדות. אבל יהדות איננה הלכה בלבד. אם ההלכה היא הגוף, אז הנשמה היא תיקון המידות, אמונה וביטחון, יראת שמיים ואהבת הבורא.
יהודי יכול להיות רואה חשבון, עו"ד מצליח ואיש הייטק מבריק, אבל הוא צריך לשאול את עצמו: איפה אני ב'מסילת ישרים'? מה מקומי ב'חובת הלבבות'? מהי התפיסה שאני מתנהל בה מבחינת השתדלות וביטחון? היכן בחיי נטוע עומק רוחני? איך אני מפתח קוד פנימי של ידידות עם הקב"ה?
הדבר הזה נוגע לכל יהודי, בין אם הוא חובש את ספסלי בית המדרש ובין אם בחר או שההשגחה העליונה סיבבה שהוא יעבוד לפרנסתו. כל יהודי חייב לבנות לעצמו עולם רחב של תוכן יהודי פנימי עשיר, אבל הדברים הם בבחינת קל וחומר כשנמצאים בסביבה מערבית מאתגרת. אתה חייב לבנות בליבך 'תיבת נח' של עומק וחיבור שורשי למקורות ולקדושה. כל יהודי צריך לשאול את עצמו אם יש לו ספר מחשבה או חסידות שהוא לומד בקביעות. איש לפי סגנון נפשו צריך מקור שמחיה את הרוח, מעורר את הקשר להשם ומחבר את הרציונל שלו למעמקי הבאר היהודית.
ג. מאבק על השפה והזהות
נקודה נוספת, שלעיתים נעלמת מן העין, היא 'השפה היהודית'. השפה היא יתרונו הגדול של בן אנוש והיא לא רק אמצעי תקשורת אלא כלי שמעצב זהות ותודעה.
הייתי לאחרונה בשמחת בר מצווה. אבי הבן עבר בין המוזמנים וביקש מהם לברך את חתן בר המצווה לרגל שמחתו. נעמד לידי יהודי חרדי ובירך את הנער במילים הבאות: "שתהיה לך אישיות אינטגרטיבית, שתתרום לחברה, שתהיה מועיל ומוצלח ותממש היטב את הפוטנציאל שלך".
עמדתי שם ושאלתי את עצמי: האם אין ליהודי הזה ברכה ב'יהודית'? איפה הברכה שתהיה תלמיד חכם, שתהיה ירא שמיים? שתשרה שכינה במעשה ידיך?
המרת מושגי קודש במושגים פסיכולוגיים מערביים ('אישיות אינטגרטיבית', 'מימוש עצמי') עלולה להעיד על שינוי בזהות. כשחז"ל שיבחו את ישראל במצרים שלא שינו לשונם, הם דיברו על עולם המושגים. ניתן בהחלט להפשיט מושגים, לתווך אותם בהתאם לתקופה, אך יש להיזהר מתנועה של אימוץ זהות זרה ונטישה, חלילה, של הזהות הישנה. אדם שמברך את חברו 'שיהיה לך יום מוצלח' במקום 'שהשם יעזור לך', גורם שהקב"ה יהיה פחות נוכח בחייו. שלא לדבר על מי שמאחל לעמית לעבודה 'שיהיה לך סופ"ש מעולה' ולא 'שבת שלום'. השפה של פעם מכילה בתוכה את רוחו של העולם הישן והיא מחסום בפני התבוללות תודעתית. כך נישאר מחוברים לזהותנו המקורית.
גם לוח השנה שבו אנו משתמשים הוא רכיב בזהותנו. האם יום ההולדת שלך הוא בכ"ה בכסלו או ב-15 בדצמבר? אלו הן שתי שפות שמבטאות ויוצרות זהות אחרת. גם אם אלו פרטים קטנים, הם שמרכיבים את העומק שנקרא 'זהות'.
ד. כן ליהדות עם רגש
אי אפשר לשרוד בעולמנו המנוכר בלי חום. אני מסתכל בקנאה על החסידים ורבותיהם, על ניגוני הדבקות שלהם ועל ריקודי השמחה בזמן קיום המצוות. הכוזרי כותב שהתפילה היא "לב הזמן ופריו". אבל אפשר שיהודי ימצא את השבת כלב הזמן ופריו, או את שעת הלימוד שלו. מה שחשוב שיהיה בו יחס רגשי לענייני הקדושה. מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל היה שולח את תלמידיו ללמוד בוויז'ניץ כיצד עושים שבת. השכל הוא חשוב והבנה מדויקת היא חיונית, אבל אין דרך לקיים יהדות בלי ביטוי רגשי, בפרט אם אתה רוצה לחנך כך את ילדיך.
יהודי בלי רגש הוא כמו חתן שעומד בחופתו ומשוחח על מזג האוויר. כל יהודי, ובפרט מי שחי בעולם המעשה, חייב לייצר לעצמו איים של רגש ושל התלהבות שהקב"ה נוכח בהם. אחרת – הקור שבחוץ עלול להקפיאו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בשבתות ובחגים, בתפילה או בביקור בכותל. כל הזדמנות שיש בה דלת לנוכחות הקדושה בחיים, אפשר להפוך אותה לעצם הלוז של המציאות ולשאוב ממנה השראה וקרבת השם לחיינו. כהורים תפקידנו לדאוג שביתנו יהיה מקום חם לקדושה, עם רגעים של עונג. כך נצרוב בלב המשפחה כולה חוויות של נעימות בקרבה להשם.
ה. בורות אינה לגיטימית
יש נקודה נוספת המאפיינת את המציאות כיום ויש לתת עליה את הדעת. בעבר היו יהודים שהוגדרו 'עמי ארצות' (אין הכוונה ל'עם הארץ' במשנת חז"ל, שהוא מושג שונה). היחס אליהם אף פעם לא היה לגמרי חיובי, אבל עם הביקורת הייתה גם חיבה מסוימת לתמימות ולנאמנות שלהם ליהדות. המודל הזה איננו קיים כיום. הציבור שאנחנו עסוקים בו איננו בור כל עיקר. אלו יהודים משכילים וחכמים, אינטליגנטיים ורחבי אופקים. נפשם איננה יכולה להסתפק במזון של עמי ארצות!
במצב כזה, אין זכות קיום לבורות. יהודי אינו יכול להיות פרופסור במקצועו, מומחה עולמי בתחומו ובור גמור בידיעותיו התורניות וחסר עומק במרחבי היהדות. יהודי מפותח ומשכיל בכל מרחבי החיים שרק יהדותו ילדותית ודלה. זהו עלבון לתורה ובושה לאינטליגנציה של האדם עצמו ובעיקר, זה ייצור מצוקה חריפה ביחס ליהדותו.
כל אחד מאיתנו, לא משנה כמה הוא עמוס, חייב לקבוע עוגנים של לימוד רציני. אין די בשיעור ששומעים כדי לצאת ידי חובה. האדם צריך לקנות ידע, להיות בקיא בהלכה, להבין סוגיה בגמרא לעומקה, להעמיק במחשבה, לפתח את עולם האמונה היהודית. עלינו לחבר את נקודת הדעת שלנו אל הקדושה.
לא ייתכן שהעיסוק המקצועי יהיה מורכב ומעמיק והיהדות תישאר שטוחה ורדודה. הרמה שבאה לידי ביטוי בחיינו המקצועיים והחברתיים אמורה לבוא לידי ביטוי גם בעולם הקדושה.
הדרכה וחיבור קהילתי
כדי להגשים כל זאת אנחנו צריכים סיוע. האדם אינו יצור בודד והוא זקוק למעטפת חברתית כדי לחיות חיים מלאי משמעות. הדבר הזה חשוב לכל יהודי, אבל בעיקר למי שאינו מיושבי בית המדרש. האדם צריך לשאול את עצמו מהי הסביבה שמקיימת את חיי התורה שלו. כך הוא יהיה שייך למציאות התורנית ויתנהל בעולם שבחוץ כאיש שמהותו היא בפנים.
כל אדם זקוק לקהילה תומכת שמכילה אותו. זאב בודד מתקשה לקיים את החיבור שלו לתורה ולקדושה. חשוב מאוד גם לחשוב על רב. לא מנוע חיפוש טוב שיספק תשובות הלכתיות קצרות ומדויקות, אלא דמות תורנית בעלת שיעור קומה שמכירה אותך ואת האתגרים האישיים והמשפחתיים שלך והיא מורה דרך ללבן איתו סוגיות עומק בחיים, להתייעץ ולפעמים גם להתווכח איתו.
עלינו להכניס אוויר פסגות לבית. זה יכול לבוא לידי ביטוי בתמונה של גדולי תורה התלויה בסלון או בלקיחת הילדים לראות את עמלי התורה בכוללים או בשיתוף בחוויות אישיות מרוממות משנות הישיבה. גם אם איננו נמצאים שם כיום, אנחנו גאים בדמויות המופת הללו ומעוניינים לחבר את ילדינו לשכבת האיכות הזו. בסופו של דבר הם גאוותנו ואנו מעוניינים שהם יהיו מקור ההשראה לנו ולילדינו. גם מי שמחנך את ילדיו להיות אנשי העולם הגדול יכול להסכים שגאוותו של העם היהודי היא על אותם יחידים שמוסרים את נפשם כדי להידבק בהשם ובתורתו וקיום של קהילה שומרת מצוות דורש גם כאלה יהודים.
לא מספיק להיות 'חרדים' במובן של שיוך סוציולוגי, צבע כיפה או פתק בקלפי. אנו צריכים להשתדל להנכיח את השם בחיינו, להעמיד את התורה כציר החיים ולהתאמץ להמשיך את ההתפתחות הפנימית בכל מצב שבו נחיה. העיסוק ביישוב העולם יכול להצטרף לחיבור למעיין החיים.
