מעולם לא נחזה ניתוק בין הציבור החרדי למגזר הכללי, כפי שחווינו וחזינו בלילה שבין שלישי לרביעי השבוע. בבית שמש ובאלעד, בבני ברק ובירושלים נראו מאות רבות של בחורי ישיבות, חוגגים ועולצים כאילו לא "הותר לפרסום" באותה שעה ממש דבר מותם של שני חיילים בקרב האמיתי שנערך בסמטאות עזה, ולא בקרבות הדמה ברחובות הערים בית שמש ואלעד.
באחד מהסרטונים נראה הכרוז באולם כשהוא מבקש להמעיט בשמחה, כאשר כמה מהבחורים בניתוק שאי אפשר להבין ובעיקר להסביר – שואלים באכזבה מהי הסיבה. בימים שהמגזר החרדי נאבק משפטית, פוליטית ובעיקר תודעתית על חשיבות מעמד לומדי התורה, לא היה נזק גדול יותר ממראה מאות בני הישיבות החוגגים ניצחונות על מועמדים חרדים, בה בשעה שעוד שתי משפחות בישראל מתבשרות על מות יקיריהן.
לסוגיית הגיוס שאורבת לפתחנו ביום שאחרי הבחירות – עוד נשוב, אך אי אפשר שלא לפתוח בכמה נקודות שעולות ממערכת הבחירות. נפתח בדרעי שאלעד עבורו, מאז שב כמנהיג יחיד לשס, הייתה פצע פתוח שהעלה מוגלה. בשתי מערכות רצופות בהנהגתו, איבדה שס את השליטה בעיר בעלת הרוב הספרדי. קדנציה שלישית תחת פרוש, עם היקפי הבנייה הצפויים בעיר המורחבת, הייתה משנה בסבירות גבוהה את אופייה.
על תוצאה מאוזנת שמחלקת את בני ברק לגור, ביתר עילית לשלומי אמונים, רכסים ובית שמש לדגל ואלעד לשס – דרעי היה חותם מראש בפתיחת מערכת הבחירות, אבל הסכמה לא הושגה מכל הסיבות הידועות שנטחנו כאן עד דק. דרעי הרגיש כמי שנכפתה עליו מלחמה וסימן את אלעד כאבן הראשה של מערכת הבחירות. במבחן התוצאה, במקום שהוא עצמו סימן כיעד החשוב מכל, דרעי יצא מנצח.
מבחן הקלפי באלעד מלמד, שכל צד הצליח להביא את הבייס לקלפיות עד לקצה, ושוברת השוויון הייתה חסידות ויז'ניץ שחתכה מהציר האגודאי הקלאסי – בדיל הרשום על שם דרעי כהישג, בסיוע יועציו האחים ביכלר שתחזקו אישית את הציר האלעדי. אם לדרעי האיש האירוע נרשם כהצלחה, הרי של'אגודת ישראל' כמפלגה, התוצאה נרשמת ככישלון. כך נראית תנועה בנסיגה, שמאבדת בידיים ראש עיר משלה.
ומילה על ישראל פרוש, כתושב העיר לשעבר: במסגרת החגיגות באולפנים, נשלפו הסכינים הארוכות ושרוליק פרוש הוצג על ידי כמה מדוברי שס כמי שדרדר את העיר. ולא היא. אחרי סגירת הקלפיות, גם הצגת האמת היא אופציה לא רעה: עם כל תסביכי האישיות של האיש, שום הפסד פוליטי לא ימחק לפרוש ג'וניור עשור של עשייה ותנופה. במערכת הבחירות הנוכחית, שס הציבה לראשונה ראש עיר שצמח מהשטח המקומי, ולאלעדים שבקוראים כמו לראש העיר הנבחר נותר רק לאחל – שיהודה בוטבול ימשיך את העשייה בת העשור שנראתה בעיר בשתי הקדנציות האחרונות, ולא יחזור לשיטות הניהול הנושנות שדרדרו את העיר והובילו להחלפת ראשיה כמו גרביים, על חשבון התושבים.
אש כוחותינו
אלעד הייתה הסיבה והמסובב, אך במוצאי הבחירות יש להתייחס אליה בפרופורציה הנכונה. לכל אחת מהמפלגות החרדיות יש רשימת הצלחות וכישלונות. שס נותרה גם אחרי הבחירות הללו המפלגה בעלת הכוח המוניציפלי הגדול בארץ, בפער לפני כל מפלגה ישראלית אחרת, אבל בצד ההצלחות בירושלים, בצפת ובערים נוספות, גם לה נרשמו כישלונות כמו ברכסים, בגבעת זאב, בבית שמש, באשדוד – שם נאלצה לתמוך בלסרי בעל כורחה, ואפילו בטבריה, שם המציאות מורכבת. שס אומנם ניצחה בקרב על הראשות והדיחה את רון קובי, אך הפסידה במועצה וקיבלה רק מנדט אחד לעומת חמישה לרשימתו של הגר"ד קוק.
המורכבות הזאת ניכרת לאורך כל הציר. דגל ו'שלומי אמונים' הפסידו באלעד, אך מובילות בבית שמש, הן לראשות והן בגודל המפלגות, עם סיכויים לא רעים להגיע להסכמות עם שס בסיבוב שני. ערב הבחירות הצהיר כאן דרעי כי שס תתמוך בסיבוב שני בבית שמש במועמד חרדי. ההצלחה באלעד מאפשרת לדרעי כעת להגיע להבנות עם דגל, ולגלות נדיבות של מנצח.
עבור 'דגל התורה' זו הייתה המערכה העצמאית ביותר בתולדותיה, והיא הצליחה להגדיל דרמטית את כוחה בכל רחבי הארץ, כולל הצבת מועמדים אטרקטיביים בערים אבודות, דוגמת עו"ד אפי בן גד ברחובות, שם איש לא חלם בעבר לרוץ ברשימה עצמאית ולהכניס נציג עצמאי. ובהקשר הזה, תשמעו סיפור לא רע: באחת מההתייעצויות בחדרו של מרן הגר"ד לנדו, כאשר אחד העסקנים הזהיר מפני כישלון ידוע מראש, סיפר הגר"ד לנוכחים כי אביו כיהן כחבר עיריית רחובות בימי קום המדינה… ובאותה נשימה, בצד שורת ההצלחות ובראשן בית שמש, רכסים וגבעת זאב, אי אפשר להתעלם מהכישלונות המקומיים של דגל באלעד ואפילו בטלז סטון, שם ניצח המועמד היחיד מטעמה יצחק רביץ, בקרב על הראשות, אך הפסיד לבלוק חוסם של התארגנות מקומית שזכה לרוב במועצה.
בצד ההפסד באלעד, בפריימריז הפנימיים באגודת ישראל – בבית שמש ובריכוזים נוספים – שלומי אמונים נתנה פייט לא רע. היא נותרה עם ביתר בידיה למרות הקרב שהוכרז על ראש העיר מטעמה, והייתה הראשונה שהכריזה על תמיכה בלסרי באשדוד שם גם הריצה מפלגה מול חסידות גור, בעוד פיצול בעלילה האגודאית. במבחן הקלפיות שנערך אחרי קמפיין פנים-אגודאי מאתגר של הפרד ומשול בחסידויות הקטנות, הוכח שפרוש ממשיך לאגד מאחוריו כוח מרכזי כלל חסידי. ומי שקם על הרגליים אחרי הכישלון בירושלים ב-2008, יֵדע להתאושש גם למחרת ההפסד באלעד, 15 שנה אחרי.
נעבור לחסידות גור שהלכה עם ויז'ניץ למהלך חוסם דגל-שלומי אמונים בבית שמש, ונחלה כישלון, אך בישורת האחרונה הכתירה שלושה ראשי ערים: בבני ברק, באשדוד, ומה שיותר חשוב מבחינתה, בערד – שם הביאה להדחת ראש העיר מטעם 'יש עתיד' ניסן בן חמו ולהחלפתו ביאיר מעיין. מוטי בבצ'יק שתפר את הדיל עם הליכוד והשיג מימון יצירתי למהלך, הצניח את יאיר מעיין, ועל הדרך הרדים את העיר עד לשעה שבע בערב עם תוכניות ליום שכולו תורה ואפס פעילות ברחובות. רק אחרי שהעיר הדרומית החלה לנמנם לתוך הלילה המצביעים הגוראיים פשטו על הקלפיות.
בשורה התחתונה, הנציגות החרדית הגדילה את כוחה דרמטית בכל רחבי הארץ. לא נעים לומר, אך ההחלטה לקיים בחירות תחת אש, התבררה בדיעבד כמשתלמת – פוליטית, גם אם לא ציבורית.
הטלפון השחור
"תנו לי לעשות טלפונים", ביקש ראש הממשלה נתניהו בעיצומו של יום הבחירות, וגילה שהבקשה נענית בהתחמקות של ראשי הערים המועמדים. אחרי ה-7 באוקטובר הבוחרים כבר לא נוהרים למשמע קולו, וביבי הפך לתומך הנעלם, זה שראשי הערים המזוהים עם הליכוד ומעוניינים בניצחון מוחלט, מקומי, עושים הכל כדי לברוח מזיהוי פומבי עימו.
נתניהו מצא עצמו לבסוף מרים טלפונים ועושה נפשות לרשימת הליכוד בירושלים, שנחלה בקלפיות כישלון חרוץ. ביבי אומנם הועלם מהחזית, לבקשת המועמדים, אך תוצאות הבחירות המקומיות משחקות לידי הימין גם בפוליטיקה הארצית.
קמפיין 'מועמדי המחאה' שתכנן ערב המלחמה להזרים ים של מזומנים למועמדי השמאל ולכבוש את הערים נחל כישלון, כשהבוחרים האדישים הצביעו ברגליים – בקניונים ולא בקלפיות. בנימין נתניהו אומנם הוסתר ממודעות הקמפיין, אך מועמדי הימין נחלו הישגים במרבית הערים.
מי שהסתמן כמפסיד הגדול של הלילה זהו יאיר לפיד, ששם את כל הז'יטונים על הרצת מספר 2 במפלגתו, אורנה ברביבאי, בתל אביב, בניסיון לעשות קמבק ולחזור להוביל את גוש השמאל.
את הדובדבן שעל הקצפת במפלת לפיד, סיפקה חסידות גור בערד שם הפסיד ראש העיר המכהן היחיד ממפלגת 'יש עתיד'. בטיסת גובה מעל למלחמות הפנימיות המקומיות, אפשר לסכם ולומר שבחירות 2024 לרשויות המקומיות, היו סיפור הצלחה לגוש הימין בכלל ולחרדים בפרט. אם נדע לשאוב מהאירוע אנרגיות לעבודה משותפת ביום המחרת, יש סיכוי שכולנו כמגזר, נצא מורווחים.
היום שאחרי
שבוע וחצי לפני הבחירות, עלו ארבעה יריבים למרפסת אחת והסתגרו לשיחה שנמשכה שעה ארוכה. הארבעה הם שלושה פוליטיקאים מכהנים ואחד בתפקיד שר לשעבר ואזרח חופשי בהווה. מיקום מפגש החירום היה במרפסת החצי פתוחה, חצי קרה-חצי חמה, חצי תה-חצי קפה, מעל גג ביתו של אריה דרעי בהר נוף.
המארח היה יו"ר שס וחבר קבינט המלחמה אריה דרעי, ולצידו השתתף השר לשעבר משס אריאל אטיאס. שני האורחים היו יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני ולצידו סגן השר אורי מקלב, מס' 2 בדגל התורה.
בצד של המארחת שס, המושג מס' 2 אינו קיים היות שבמדרג החשיבות נמצא אריה דרעי בראש, וכל השאר אחריו. אבל אטיאס, גם ללא תפקיד רשמי, היה ונותר מס' 2 פוטנציאלי יחידי, מבחינת כובד המשקל כאישיות העומדת בפני עצמה.
מהגג הפתוח ניבטו הרי ירושלים המוריקים בתקופה זו של השנה, אבל האופק – ביטחונית, מדינית וגם פוליטית, נראה יותר כמו חורש אחרי שרפת יער. היריבות הרשמית בין שתי המפלגות, ובעיקר הקרב על העיר אלעד, הביא לפתיחת גזרה בכל החזיתות, אבל דומה שמבחינת כל הנוכחים דרך המלך הייתה סגירת עסקה של בית שמש תמורת אלעד, אלמלא נכפתה עליהם המערכה.
"דיברנו על הדברים החשובים ליהדות החרדית ולא הזכרנו במילה פוליטיקה מקומית", אמר לי דרעי, ודבריו נתמכו בעדות שאר הנוכחים. על הפרק עלה נושא אחד ויחיד – כפי שהוגדר כאן לפני שבועיים: שאלת 'היום שלפני', לקראת הדיון שנערך בבג"ץ יממה לפני פתיחת הקלפיות.
והדיון הזה, שנערך השבוע ביום שני, והועבר בשידור חי מאולם בית המשפט באקט השמור לדיונים בעלי משקל ציבורי, אישש את כל החששות המוקדמים ואף התעלה עליהם לרעה. ידיד העובד בפרקליטות תיאר בפניי את תחושת המייצגים מטעם המדינה שביטאה את האווירה. "ביותר מעשרים שנות דיונים בבג"ץ בסוגיית גיוס החרדים, מעולם לא הייתה אווירה טעונה יותר נגד החרדים", אמר. "העותרים ושלושת השופטים שישבו בדין, הרגישו שבכך הם מייצגים את האזרח הפשוט ומביעים את התחושה שעולה מהרחוב בעיצומה של המלחמה".
מהזווית הזאת, הבחירות המקומיות ובעיקר עודף המאבקים היצריים סביבן בתוך המגזר החרדי, שיחקו לידי דורשי השינוי. 'מלחמות היהודים' בין העסקנים החרדים בערים השונות שזלגו גם מעבר למרחב החרדי הפנימי, זיקקו את תחושת הניתוק של העסקונה החרדית מ'החיים עצמם'. 'הקרבות' באלעד, בבית שמש, באשדוד ובבני ברק – קיבלו משמעות סוריאליסטית לנוכח הקרבות האמיתיים המתחוללים ברצועה, משם מתבשרים אזרחי ישראל כמעט מדי בוקר בצמד המילים המצמרר "הותר לפרסום".
עם כל נופל בעזה, גברה והלכה התסיסה הציבורית שהעמידה את לומדי התורה בעין הסערה ובפרט לנוכח המראות של כינוסים המוניים בערים השונות בסוגיות אזוטריות מקומיות. פרקי התהילים לפני ואחרי לא סייעו בידינו, שכן לכולם היה ברור כי מטרות הכינוסים הן פוליטיות, מקומיות, עם מעטפת תהילים, בעיקר לצורכי חוץ.
"לא אנחנו יזמנו את הכינוסים, ואם היו שואלים אותי הייתי מוותר עליהם", אמר לי בכנות אחד מחברי הכנסת ב'יהדות התורה'. "גדולי ישראל כיבדו אותנו בנוכחותם, אבל הרי ברור לכולם שיוזמת הכינוסים לא באה מהם, אלא כלחץ שהגיע מהמטות. בדיעבד, יכול להיות שאנחנו הפוליטיקאים שקשובים להלך הרוח הציבורי היינו צריכים לחסוך מהרבנים שגם כך מנצלים כל דקה ללימוד, את הבקשות האובססיביות לצאת לאספות פוליטיות בתקופת מלחמה".
לפחות על כינוס החירום של חברי הכנסת על מרפסת ביתו של דרעי, אפשר לומר כי כל כולו היה לצרכים על-מפלגתיים, כדי לטכס עצה ולחפש מוצא ממנהרת הגיוס שאי אפשר לזהות אור בסופה.
קמח לתורה
מה עשו אריה דרעי, משה גפני ואורי מקלב – שלושתם פוליטיקאים מכהנים באותו מפגש חירום, קל להבין. אריאל אטיאס לעומת זאת, הוא כיום יזם פרטי ואיש עסקים שמינף את ניסיונו כשר השיכון כדי לעשות חיל וממון בתחום הנדל"ן. אבל דווקא הוא, כאורח המביט מבחוץ, הבהיר את גודל השבר, כמי שמלווה את הסדר סוגיית הגיוס מתקופתו כשר בממשלה בימי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ועד לימים אלה ממש, על תקן 'אזרח מודאג' היושב בדיונים עם הצבא מטעם החרדים.
אטיאס היושב כיום בדיונים כפוליטיקאי היחיד מטעם החרדים (לצד עו"ד יצחק מירון), הסביר לנוכחים כי כל הסדרי העבר שהחרדים סירבו להם בחיפוש אחר הסדרים טובים יותר, הפכו לבלתי רלוונטיים. ההצעות הרדיקליות שצה"ל מניח היום על השולחן, כבר לא עוסקות ביעדי המתגייסים מקרב החרדים, אלא מבקשות לקבוע מכסות ללומדי התורה… וכאשר אלה הפערים, קשה למצוא אפילו גשרון שיאפשר לחבר בין הצדדים.
השינוי הדרמטי בתפיסת הצבא בא לידי ביטוי בהצהרה המיוחדת של הרמטכ"ל הרצי הלוי, תוך כדי לחימה, על הצורך בגיוס החרדים. אפילו יו"ר 'הציונות הדתית' בצלאל סמוטריץ', שנזהר תמיד בכבודם של בחורי הישיבות, שינה את סגנונו והבהיר כי מה שהיה – לא יוכל להמשיך להיות. אפשר להתגולל אישית על סמוטריץ', אך אי אפשר להתעלם מכך שבצלאל שלא נחשד מעולם בשנאת חרדים, עשה זאת מכורח ולא מרצון, על רקע התסיסה העולה דווקא מקרב הציבור הדתי לאומי, שהנופלים הבאים מתוכו עולים בהרבה על יחס המגזר הציוני דתי באוכלוסייה.
עבור קוראים החרדים לדבר השם אין צורך להסביר את הערך המוסף והמוחלט של שימור מעמד לומדי התורה. אבל עם אמא ששולחת את בנה לעזה ומוזנת מתקשורת עוינת, קשה להתמודד. בפרט לנוכח העובדה שגם מתוך גוש הימין, שהנציגים החרדים בנו על תמיכתו בחקיקה חדשה כמקשה אחת, נשמע כיום קול אחר, ומי שנותן את הטון ועלול לסחוף אחריו רבים, הוא שר הביטחון יואב גלנט שמתעקש לתמוך אך ורק במהלך שיתואם עם גנץ ואיזנקוט חברי קבינט המלחמה.
ערב הדיון בבג"ץ, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, כפי שהורגלנו בשנה שקדמה למלחמה, סימנה לבג"ץ את קריאת הכיוון, כרף תחתון שממנו לא יוכלו שופטי בג"ץ לרדת. המדינה, כפי שנחשף כאן לפני שבועיים, הסתמכה עד היום על חוות דעת המאפשרת ל'פוקד הראשי' לדחות מנימוקיו את גיוס המועמד לשירות, אולם היועמ"שית שמטה את השטיח הזה מתחת לרגליים ערב הדיון.
בחוות דעת שהוציאה לממשלה הבהירה כי אם לא תתקבל עד לסוף חודש מרס החלטת ממשלה הצהרתית על כוונה להגיש חוק גיוס מתוקן, יופסק בסוף החודש הבא תקצוב הישיבות והכוללים – והלומדים בהם יהפכו לחייבי גיוס.
חוות הדעת הזאת לא נזרקה סתם לחלל האוויר, לנוכח העובדה שאחת מהעתירות לבג"ץ דרשה הפסקה מיידית של תקצוב תלמידי הישיבות, הנחשבים חוקית לחייבי גיוס מחודש יוני 2023, עם תום הארכה שהעניק בג"ץ לפקיעת תוקפו של חוק הגיוס. תוך שעות ספורות מתום הדיון, הוציא בג"ץ צווי ביניים המורים על הקפאת הפחתת שירות לבני הישיבות ודורשים מהמדינה להשיב עד לסוף חודש מרס מדוע לא תפעל לגיוסם של בני הישיבות וכן להשיב בסוגיה המיידית יותר הנוגעת לתקצוב הישיבות. אחד המבחנים המרכזיים לצווי ביניים כמו אלה שהוצאו – המעבירים את נטל ההוכחה מהעותרים למשיבים – מתבסס על סיכויי העתירה. מי שצפה בדיון הגיעה למסקנה הברורה שהעתירות יתקבלו במלואן, תהא אשר תהא תשובת המדינה.
המערכה על ביצור מעמד לומדי התורה וגם על שימור הקמח התקציבי ללומדי התורה, הביאה אפוא למפגש החירום בין שני צידי הקיטוב החרדי בעיצומה של מערכת הבחירות רבת התככים הפנימיים. אבל ביום שאחרי, המערכה על שימור מעמד לומדי התורה העומדת לפתחנו, מחייבת את כולם, חרף השנאות והתככים, להיכנס לחדר סגור ולא להניח לנושא עד שיימצא פתרון יצירתי למשבר הקשה ביותר שעימו התמודדה היהדות החרדית בשני העשורים האחרונים.
באסוציאציה למצב החירום של ישראל ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם כאן המערכה היא רב זירתית: עם מערכת הביטחון שהחמירה את דרישותיה, עם בג"ץ שבפניו מונחת עתירה לגיוס בני הישיבות, עם היועצת המשפטית לממשלה, עם פקידי האוצר המבקשים להפסיק את התקצוב, עם דעת הקהל הדורשת שינוי, ואפילו עם "השותפים הטבעיים", חברי הליכוד ונציגי 'הציונות הדתית' שאינם מתכוונים להצביע בעד על אוטומט.
"למחרת הבחירות, נדע לשבת ביחד ולשים את המשקעים בצד", אמר לי יו"ר שס דרעי, ודברים דומים נשמעים גם מכיוון יו"ר דגל התורה משה גפני שקולו נדם בכל יום הבחירות. ההתעלות מעל למחלוקת הפנימית העזה לא תהיה קלה, אך מציאת הפתרון היצירתי תהיה הרבה יותר קשה.
